אחרי עורכי-הדין, המנקים והמלצרים הגיע גם תורם של העיתונאים: בחודש שעבר הודיע משרד התמ"ת כי החל במבצע לאכיפת חוקי העבודה בענף התקשורת. גם בלי לכוון באמצעות כוונת טלסקופית, כמעט בכל מקום בענף שתיזרק בו אבן, היא כנראה תפגע בהפרה של חוקי העבודה – רמיסת חוק שעות עבודה ומנוחה, מוסר תשלומים ירוד, העסקה פיקטיבית של שכירים באמצעות חשבוניות כדי להימלט מיחסי עובד-מעביד ואינספור תעלולים חשבוניים שמאפשרים להחיל את ההפרשות הסוציאליות רק על חלק מהשכר.
מוקדם עדיין להעריך אם התמ"ת מתכוון להעניק לבעיות טיפול שורש או להסתפק ברעש התקשורתי המצומצם שעורר. כך או כך, מדובר בבשורה טובה לעיתונאים, שככל שמעמדם התערער, כך נותרו גם עם גיבוי פחות וחוזר חלילה.
מנכ"ל אגודת העיתונאים יוסי בר-מוחא (יושב) והיו"ר אבי פז (צילום: "העין השביעית")
מלבד היכולת המוגבלת מאוד של כל עובד לדאוג לעצמו, עומדת בפניו האפשרות ליהנות משני מקורות הגנה נוספים: המדינה וארגון העובדים. לאחר יותר משני עשורים שהתאפיינו בהיחלשות העבודה המאורגנת ובאוזלת יד של הממשלה בכל הקשור לאכיפת זכויות עובדים, בשלוש השנים האחרונות ניתן להבחין בשינוי מגמה.
בין הגורמים לשינוי ניתן למנות את החקיקה במסגרת עסקת החבילה להקמת ממשלת נתניהו-ברק, את ההגדלה הדרמטית במספר הפקחים במשרד התמ"ת ואת הרנסנס של הוועדים החדשים, שהחל עם הקמת כוח-לעובדים ונמשך עם ייסוד האגף להתאגדות של ההסתדרות.
אבל בעוד שההסתדרות הקימה בשנה האחרונה עשרות ועדים, שבמסגרתם צירפה לעולם העבודה המאורגנת כ-40 אלף עובדים, האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל – הארגון היציג של העיתונאים – "הוא רק שם", כפי שהגדיר זאת היו"ר בפועל של הארגון, יוסי בר-מוחא. להשקפתו של בר-מוחא, האיגוד הוא רק חותמת גומי לפעילות היוניוניסטית של האגודות בירושלים ובתל-אביב. את זו האחרונה, אגודת העיתונאים בתל-אביב, מנהל בר-מוחא עצמו.
אף אחת משתי האגודות העירוניות לא יזמה הקמת ועד כלשהו בשנים האחרונות. התזוזה המשמעותית היחידה היתה ב"הארץ", כשקבוצה של עיתונאים החלה מהלך של התאגדות שבעקבותיו הצטרפה לאגודה התל-אביבית. נסיונות התאגדות נרשמו גם ב"מעריב" ובערוץ הספורט, שפנו להסתדרות ולכוח-לעובדים, בהתאמה.
גם אם האגודה הירושלמית יכולה לפטור עצמה חלקית ממשימת הקמתם של ועדים, מאחר שרובם המוחלט של העיתונאים שבתחום שיפוטה הם עובדי רשות השידור המאוגדים ממילא, הרי שלאגודה התל-אביבית, שבר-מוחא, כאמור, מנהל כבר קרוב לעשור, אין נסיבות מקלות לאוזלת היד. מה גם שנוכח גלי הפיטורים והפגיעות הדרמטיות בתנאי ההעסקה בתקשורת המסחרית, לא היה מהלך מתבקש מזה.
אבל דבר לא קרה: אף ועד לא הוקם, שום ניסיון משמעותי לשנות את יחסי הכוחות לא נעשה. במקום זאת נראתה האגודה כמי שמנסה באופן עקבי להתנער מאחריותה כארגון עובדים. להלן כמה דוגמאות:
החלפת היועץ המשפטי. עד לפני כשנתיים קיבלה האגודה שירותי ייעוץ משפטי ממשרד עורכי-הדין בני כהן, הנחשב לאחד המובילים בדיני עבודה בכלל ועבודה מאורגנת בפרט. בישיבה של הנהלת האגודה שהתקיימה ביוני 2009 הוצע לסיים את ההתקשרות עם המשרד בטענה כי הוא אינו מספק לאגודה שירותים משפטיים בנושאים אחרים, ולכן היא נאלצת לשלם גם למשרד עורכי-הדין של אילן בומבך, שמטפל בעניינים המינהליים של האגודה ובמגוון תביעות.
חברי ההנהלה (ואני בתוכם) הסכימו שמטעמי חיסכון מוטב למצוא משרד המסוגל לטפל במכלול הסוגיות המשפטיות המעסיקות את האגודה. בר-מוחא הציע שעו"ד בומבך ימונה ליועץ משפטי זמני לתקופה של שלושה חודשים, והציג הצעת מחיר מטעמו. שלושת החודשים הפכו לשנה, שלאחריה אושר המינוי כקבוע. במקום משרד המתמחה בענייני עבודה, נותרה האגודה עם משרד שדיני עבודה אינו תחום ההתמחות העיקרי שלו. הבחירה הזו הולמת למדי את סדר העדיפויות שלה, שלפיו קודם מתעסקים בשיפוצים ובאירועי ענק ורק אחר-כך, אם בכלל, בתנאי ההעסקה של העיתונאים.
שיפוצים על חשבון קרן השביתה. בישיבת הנהלה שנערכה בשלהי יולי 2009 הודיע המנכ"ל בר-מוחא על הכוונה להרחיב את השיפוצים בבית-סוקולוב, והציע לממן אותם מכספי קרן השביתה. "גם ככה כבר הרבה שנים שאנחנו לא מובילים סכסוכי עבודה", אמר אז כדי להצדיק את הצעתו.
האבחנה נכונה, אך יותר מכל היא מעידה על חוסר העניין והמעש שגילתה האגודה בכל הקשור להגנה על תנאי ההעסקה של העיתונאים. המודעות לעובדה הזו צריכה היתה להוביל דווקא לשינוי גישה מצד האגודה, אך שגיאות העבר הפכו לנורמות של ההווה, והכוונה לוותר על קרן השביתה לטובת שיפוצים שיקפה את המגמה למסד את ההתנהלות הזו.
רק לאחר פרסום עצומה שעליה חתמו עשרות חברים באגודה, ובהמשך עם קבלת תרומה ממשפחת יודקובסקי, שייתרה את השימוש בכספי קרן השביתה, החליטה ההנהלה להקים במקומה "קרן חירום" שמטרותיה אינן ברורות.
מותה של הוועדה המקצועית. המנוע של האגודה בכל הנוגע להגנה על זכויות העיתונאים הוא הוועדה המקצועית, שתפקידה העיקרי הוא לפעול "להטבת תנאי ההעסקה של העיתונאים, שיפור ההסכמים הקיבוציים והאישיים לפיהם הם מועסקים, איגודם המקצועי וייצוגם הנאות, הגנה על זכויותיהם המקצועיות וקידומם המקצועי". כך נכתב בתקנון האגודה. בפועל, חלפו כשנתיים מאז הפעם האחרונה שוועדה זאת כונסה, ודיונים אופרטיביים על תנאי ההעסקה של העיתונאים אינם מתקיימים. במקרה הטוב מוקדשות לנושא כמה דקות בישיבות ההנהלה.
העלאת דמי החבר לעיתונאים צעירים. הצלחת ההסתדרות וכוח-לעובדים בהקמת ועדים טמונה, בין היתר, בהבנה שדמי חבר גבוהים עלולים להרתיע מצטרפים חדשים. בכוח-לעובדים נקבע תעריף מוזל של 10 שקלים לעובדים שמשכורתם החודשית נמוכה מ-4,000 שקל. ההסתדרות מאפשרת לעובדים שמצטרפים במסגרת התאגדות ראשונית להתחיל לשלם את דמי החבר רק לאחר שנחתם הסכם קיבוצי מול המעביד. תקנון אגודת העיתונאים מתחשב בשיקולים אלה וקובע כי "דמי החבר החודשיים שיוטלו על מועמדים [עיתונאים בתחילת דרכם בשנת החברות הראשונה] לא יעלו על מחצית הסכום המשולם על-ידי חברים בעלי זכויות מלאות, אלא אם ייקבע אחרת על-ידי ההנהלה".
סעיף זה הופעל כשעיתונאי "הארץ" הצטרפו לאגודה כחלק מתהליך ההתאגדות, אך בר-מוחא הוביל להקפאתו בשל מה שכינה "עשיית איפה ואיפה", ובארגוני עובדים אחרים מכנים "התחשבות בחלשים" וגם "אסטרטגיה להרחבת השורות". וכך, לקשיים הרגילים שנלוו לנסיונות לאגד עיתונאים – הפחד מהמעסיק ואי-העשייה של האגודה – הצטרפו גם דמי חבר בסך 480 שקל לשנה.
השורה התחתונה: אפס תוצאות בכל הנוגע לצירוף מאסות של עיתונאים לאגודה ויוזמות לשפר את תנאי ההעסקה. האגודה מספקת ייעוץ משפטי פרטני, שנותן מענה לבעיות נקודתיות, אך אינה עושה דבר ממשי כדי לרפא תחלואי יסוד. כעת, אל נוכח יוזמתה של המדינה לחזק את אכיפת דיני העבודה בענף התקשורת, ניתן לקוות שגם האגודה תתנער ותמלא את התפקיד המצופה ממנה. עיתונאי ישראל זקוקים לארגון עובדים חזק, שיגן עליהם וישפר את תנאי העסקתם, ולא יפנה את עיקר מרצו לארגון כנסים יוקרתיים באילת או למסע עיתונאים לסלוניקי.
יאיר טרצ'יצקי הוא חבר באגודת העיתונאים וכותב הבלוג עיתונאים
תגובת אגודת העיתונאים
בתגובתה של אגודת העיתונאים בתל-אביב, שעליה חתום אבי פז, יו"ר האגודה, נאמר בין השאר:
"במהלך השנה האחרונה טופלו על-ידי היועץ המשפטי של האגודה, משרד עו"ד אילן בומבך, עשרות מקרים של עיתונאים שקיבלו סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתם. לפחות בשני מקרים גם הוגש סיוע משפטי לוועדי עיתונאים [...] כותב המאמר פנה בעצמו לקבל סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתו מול מעסיקיו בעבר, וסיוע כזה אכן ניתן לו. משרד עו"ד בומבך נבחר לשמש היועץ המשפטי של אגודת העיתונאים לאחר תהליך ארוך ורציני, במהלכו נבדקו לעומק הצעות שהוגשו מעשרות משרדים. אחד מתנאי הסף העיקריים בתהליך הבחירה של יועץ משפטי לאגודה היה נסיונו ויכולותיו בכל הקשור לדיני עבודה.
"לאגודת העיתונאים ולמר בר-מוחא היה חלק פעיל וחשוב מאוד בהקמת ועד העיתונאים של 'הארץ' ובמתן תמיכה וסיוע לפעילות הוועד, ככל שנדרש. כותב המאמר יודע זאת היטב.
"ההחלטה לפדות את 'קרן השביתה' התקבלה ברוב קולות גדול של חברי הנהלת האגודה, לאחר דיון מעמיק, במהלכו התברר כי 'הקרן' הזו התנהלה באופן לא תקין, ושימשה למעשה מעין 'קופה ב'', שכספים הוצאו ממנה בנסיבות לא ברורות – בתקופה שקדמה לכהונתו של מנכ"ל האגודה הנוכחי, שלא באישור הנהלת האגודה. תחת הסך של 150 אלף שקל שנפדו, החליטה הנהלת האגודה, בישיבתה האחרונה, להפקיד סך של 200 אלף שקל בחשבון חירום, שיפוקח על-ידי הנהלת האגודה, וכספים ממנו יוצאו רק באישורה ולאחר דיון (בניגוד למה שהיה בעבר) – לצורך התמודדות עם איומים עתידיים, שדמי שביתה – במידת הצורך – הם רק חלק מהם. כמו כן החליטה ההנהלה להפקיד מדי שנה סך של 50 אלף שקל נוספים לחשבון הזה.
"מעולם לא התקבלה החלטה 'להעלות את דמי החבר לעיתונאים צעירים'. בעבר נעתרה הנהלת האגודה לבקשה מיוחדת, להעניק הנחה חד-פעמית בדמי החבר לקבוצת עיתונאים מ'הארץ'. יתרה מזאת: דמי החבר באגודת העיתונאים בתל-אביב לא הועלו זה 20 שנה, והם נמוכים מדמי החבר שגובים באגודות אחרות.
"חשוב להדגיש: אנו לא מרגישים כל צורך להתנצל על הפעילות הענפה והמאוד מוצלחת שמנהלת האגודה בשנים האחרונות, בהובלתו של מנכ"ל האגודה בר-מוחא, לאחר שנים ארוכות של קיפאון וחוסר מעש. לא על שיקומו של בית-העיתונאים והקמת מרכז דב יודקובסקי לתקשורת, לא על הכנסים המקצועיים שאנו יוזמים (שחלק מרכזי בהם הוא תמיד הדיון על תנאי העסקתם של עיתונאים), ולא על מצבה הכלכלי התקין של האגודה. מנכ"ל האגודה יוסי בר-מוחא הוביל ביד רמה יוזמות מוצלחות וחסרות תקדים. מאוד קל לדבר, לשלוח הודעות לעיתונות, להגיב בטוקבקים מרושעים, להשחיז מלים במאמרים חוצבי להבות, להכריז על מהפכות ולמנות את עצמך לראש ממשלת העיתונאים הצעירים. הרבה יותר קשה לעשות.
"אנחנו מעדיפים לעשות".