דו"ח חדש ומעניין של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנוגע לעליית חלקו של המימון הפרטי בהוצאה על בריאות בישראל העלה שוב על פני השטח את אחד הכוכבים של הדיון הציבורי בישראל: מעמד הביניים. מעמד הביניים, לפי כמה פרשנים, שהבולטת שבהם היא אבירמה גולן במאמר ל"הארץ", הוא הנפגע העיקרי מהמגמה שמשתקפת בדו"ח.

מעמד הביניים הוא כוכב תקשורת, בוודאי בכל הנוגע לתחום הסיקור הכלכלי. פרשנים אוהבים לכתוב על שחיקתו, פוליטיקאים מרבים להתייחס אליו, ומהלכים של הממשלה, למשל בתחומי חינוך, בריאות ופנסיה, נבחנים לא מעט בהשפעתם עליו.

אלא שיש פער, לעתים ניכר, בין מאפייניו האמיתיים של מעמד הביניים בישראל ובין השתקפותו התקשורתית. בתקשורת מתואר מעמד הביניים פחות או יותר כמורכב מאזרחים "ממוצעים" שמשלמים מסים, עושים מילואים, עומדים בקושי בהוצאה על המטפלת של הילדה, מודאגים ממה שקורה עם קופות הגמל ומנצלים את הפטור ממכס בדיוטי-פרי כשהם כבר מצליחים פעם בשנתיים לצאת לחופשה בחו"ל. אלא שכלל לא ברור שאלה הם אכן האזרחים הממוצעים במדינת ישראל.

יש דרכים רבות להגדיר מי שייך למעמד הביניים. ניתן להשתמש בקריטריונים של השכלה, מקום מגורים, העדפות פוליטיות, וכמובן, בקריטריון של גובה ההכנסה. לפחות על-פי הקריטריון של גובה ההכנסה, מעמד הביניים הישראלי הוא עני, משמעותית, מבן דמותו התקשורתי.

כמה מספרים בנוגע לגובה ההכנסה של אזרחי ישראל (הנתונים נכונים ל-2007, שהיא השנה האחרונה המעודכנת באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה): שכיר שמשכורתו היא מעל 8,045 שקל ברוטו לחודש שייך לעשירון השמיני, כלומר, משכורתו גבוהה יותר משל 70% מהשכירים בישראל. תנאי הכניסה לשני העשירונים העליונים, שצריך הגדרה מרחיבה במיוחד כדי להכליל אותם במעמד הביניים, הוא משכורת חודשית, (נזכיר – ברוטו) של 10,584 שקל. כאשר מסכמים את ההכנסות של משקי הבית התמונה מתחדדת. ההכנסה נטו הממוצעת של משק בית בעשירון התשיעי, כלומר סכום ההכנסות של כל מקבלי השכר במשק הבית לאחר ניכוי מסים, היא 16,500 שקל לחודש. כך, משק בית שיש בו שני עובדים עם משכורת של מעט יותר מ 8,000 שקל נטו לחודש ממוקם באמצע העשירון התשיעי – מרחק נגיעה מהעשירון העליון. למרות זאת, נראה שזה, פחות או יותר, משק הבית שרואים לנגד עיניהם אלה שנושאים את דגל "מעמד הביניים".

אם נגדיר את מעמד הביניים כעשירונים המרכזיים בהתפלגות ההכנסות, נניח הרביעי עד השישי, תתקבל תמונה שונה מאוד. סך ההכנסה נטו מכל המקורות של משק הבית נע בין 6,800 ל-10,000 שקל בחודש. שתי משכורות מינימום במשק בית מספיקות כדי להתמקם בחלק התחתון של מעמד הביניים לפי הגדרה זו. אלו לאו דווקא האנשים שמוטרדים משינוי מעמד המיסוי של רכבי ליסינג, או של הוצאות הטיפול בילדים. למי שמופתע מהנתונים האלה צריך להזכיר שיש בישראל מספר גדול מאוד של עניים, ולכן ההכנסות אפילו בעשירון הרביעי והחמישי הן נמוכות.

ייתכן שהסיבה לבלבול הזה היא שעיתונאים, וגם פוליטיקאים, נוטים לחשוב על הישראלי הממוצע מתוך מדגם בעייתי – הישראלים שהם מכירים. המדגם הזה הוא בעייתי כיוון שהוא, מן הסתם, מכיל בעיקר ישראלים מאזור גיאוגרפי, השתייכות לאומית, טווח גילים, רמת השכלה וקריטריונים אחרים שכולם מוגבלים ומצומצמים. נוסף לכך, השתייכות לעשירון העליון היא כמעט פשע בעיני לא מעטים, ולכן, במודע יותר או פחות, הם מעדיפים לחשוב שרמת ההכנסה שלהם עצמם, ושל הסובבים אותם, היא ממוצעת, שרמת חייהם היא "מעמד ביניימית", גם כאשר למעשה הם משתייכים לעשירונים העליונים.

על התקשורת הישראלית להכיר בכך שרמת החיים כאן אינה דומה לרמת החיים במדינות שאליהן אולי היינו רוצים להידמות. התוצר הלאומי בישראל נמוך בעשרות אחוזים מהתוצר בצמרת המדינות המפותחות. יותר מזה, למרות השחיקה המדאיגה בשכרם של אנשי התקשורת, סביר להניח שרבים מהם, בעיתונות הכתובה וברדיו, ובוודאי בטלוויזיה, שייכים לשכבה חברתית בעלת מאפיינים כלכליים מעל לממוצע בישראל, לעתים הרבה מעל הממוצע. מעמד הביניים הוא אכן עמוד השדרה של כל חברה דמוקרטית, והדאגה לאינטרסים שלו היא חשובה וראויה. אבל כדי לעשות זאת בצורה נכונה, צריך קודם כל לדעת היטב מיהו מעמד הביניים בישראל.