עיתונאות במהותה היא מקצוע סוליסטי. מופע של איש אחד, ארוז במסגרת של מופעים רבים, נתמך בעבודתם של אנשים רבים. ברור שהתאגדות, יחד, סולידריות ושאר מלים חברתיות המוניות שכאלו הן סוג של אנטיתזה לעמוד השדרה הבסיסי של העבודה העיתונאית.
הבעיה היא שהלבד הזה מחלחל לכל ביטויי העיסוק העיתונאי, ומשפיע באופן ישיר על מעמד המקצוע ועל מעמדם של העוסקים בו. את חוליי המקצוע הרי אין צורך לפרט, כל מי שעיניו מונחות עכשיו על הטקסט הזה מבין, וכנראה גם חווה על בשרו, במה מדובר: אם זה תנאי עבודה שערורייתיים, מחסור בתנאים סוציאליים, היקף גדול של עבודה שאינה משולמת כלל, שוטף פלוס 60, התערבות פוליטית בעבודה, חילופי שלטון במדינה המשליכים על הנהלת אמצעי התקשורת, סתימת פיות ברמז או בפועל.
העיתונאי רביב דרוקר ב"כנס החירום" למען תקשורת חופשית, נובמבר 2011 (צילום: מתניה טאוסיג)
אלפי עיתונאים הולכים יום-יום לעבודה עם הקשקוש הזה בבטן, של החשש מפיטורים, מאבטלה, מסנקציה בשעות הנוספות, מהעברה מתפקיד. כל כלי תקשורת בארץ לוקה במשהו מאלה. אין כלי תקשורת שחף מכל זה. ואם יש, אז הוא יחיד ונדיר.
מעמדו המוחלש של העיתונאי הוא הפיל הלבן בחדר שכולם רואים, אבל אף אחד לא מדבר עליו. קחו לדוגמה את כנס העיתונות באילת. קחו לדוגמה את כנס החירום למען תקשורת חופשית. בשני האירועים הנושאים הללו לא היו כלל על הפרק, על אף שהם מעסיקים שכבה עבה ומשמעותית של ענף העיתונאות. גם עובדי השכבה הזאת רוצים להתעסק, חוץ מאשר בעבודה השוטפת, בחיזוק חופש העיתונות, בחיזוק חופש הביטוי, בדיונים ארוכים על יחסי דובר-כתב. אבל למי יש זמן לזה כשצריך למצוא עוד חלטורה כדי לסגור את החודש. כשצריך לשקול מלים כדי לא לחטוף מסרון פיטורים.
עובדי השכבה הזאת זקוקים לגב גדול, ארגוני, המורכב מעיתונאים שיודעים בדיוק מה עובר על הציבור הזה. לכן קם ארגון עיתונאי ישראל. בשל כל אלה, יחד עם תחושה קשה של תסכול מקיומה של האגודה הקיימת, שאינה עושה דבר וחצי דבר כדי לטפל במשהו מכלל הבעיות של המקצוע.
מבקרי המהלך טוענים נגד ההתאגדות במסגרת ההסתדרות טיעונים אתיים. על כך צריך להגיד ביושר: גם מארגני המהלך היו שמחים אם היתה אפשרות להקים גוף עצמאי לגמרי, עם פלטפורמה חזקה לפעולה, שירותים משפטיים ואחרים. אבל כדי להיות ארגון יציג צריך לחבור לארגון עובדים. וההסתדרות היא ארגון עובדים. וגם שם מבינים שארגון עיתונאי ישראל צריך להיות ארגון עצמאי, דמוקרטי, עם יו"ר עיתונאי משלו, ועם מוסדות שבהם חברים עיתונאים, ושכל הנציגים האלה ייבחרו אך ורק על-ידי החברים באיגוד.
מבקרי המהלך טוענים שלא נוכל לבקר את ההסתדרות, אבל שוכחים שכל עיתונאי עובד בחסותם של גורמים שצריך, לפעמים, למתוח עליהם ביקורת: משרד ראש הממשלה, משרד החינוך, משרד הביטחון, בעלי הון – כל אלה מבוקרים תדיר על-ידי עיתונאים שעובדים בכלי תקשורת הנמצאים, באופן כלשהו, תחת חסותם של גורמים אלה.
אם היו מי שבלמו ביקורת כזאת, והרי כולנו יודעים שהיו וישנם, הם לא מי שארגון העיתונאים החדש פונה אליהם מלכתחילה.
העיתונאים אינם פראיירים והם מבינים היטב את תפקידם במשחק הדמוקרטי. אפשר וצריך לתת קרדיט לעיתונאים שמצטרפים לאיגוד שיידעו לעשות את עבודתם נאמנה, גם כחברי איגוד העיתונאים. הם הרי מוכיחים את זה יום-יום ושעה-שעה. השכר הנמוך לא הרתיע אותם עד עכשיו. גם לא איומי הפוליטיקאים. שעות העבודה הארוכות לא הפילו את העט מידו של אף עיתונאי, והמרדף אחר חשבוניות שטרם שולמו לא גרם לאף צלם לכבות את הפלאשים. ניכוי שעות נוספות מצד מנהל לא גרם לאיש להוריד את השאלטר.
אין שום סיבה שעיתונאים לא יתארגנו וישמרו על זכויותיהם הדמוקרטיות, הסוציאליות, המקצועיות, מלבד העובדה, שפתאום, אולי, אי-אפשר יהיה לנצל אותם.
נורית קנטי משתתפת בהקמת ארגון עיתונאי ישראל