במשפט גלט-ברקוביץ' נגד "הארץ" תובעת עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ' את העיתון בגין חשיפתה כמקורו בפרשת סיריל קרן. החשיפה עלתה לה במשפט פלילי שבו הורשעה ובאובדן משרתה בפרקליטות. "הארץ" דרש בזמנו שגלט-ברקוביץ' תמחק מתצהירה את הטענה שכתב חדשות 2 לענייני משטרה, משה נוסבאום, הוא שהעביר את המסמך המודלף למשטרה.

לטענה זו, נוסף לטענות אחרות של גלט-ברקוביץ', יכולה להיות משמעות לגבי הקביעה אם ל"הארץ" ולכתבו דאז, ברוך קרא, אחריות לחשיפתה של גלט-ברקוביץ', זאת משום שהם מי שהעבירו לנוסבאום את המסמך.

אך בעדותו באותו משפט הודה נוסבאום שהציג בפני ראש צוות החקירה בפרשת ההדלפה, ערן שנדר, את המסמך. בחדשות ערוץ 2 שומרים על "זכות השתיקה" אל נוכח הודאתו של כתבם, ואילו ברוך קרא אמר בעדותו במשפט כי בכלי התקשורת, ועיתון "הארץ" בכללם, אין נהלים מסודרים לאופן שבו יש לשמור על חסיון מקורות.

משפט גלט-ברקוביץ' נגד "הארץ", שבימים אלה הסתיים בו שלב ההוכחות, חושף אירועים שהתרחשו לפני כמה שנים. שתי פרשות אחרות שהתרחשו השנה העלו על סדר היום את ההגנה, או העדר ההגנה, שמקבלים מקורות מכלי התקשורת.

ענת קם עומדת כעת למשפט בעקבות פרסום מסמכים צבאיים שהעבירה שלא כדין לכתב "הארץ" אורי בלאו (שבעצמו גלה ללונדון עד שפרקליטיו השיגו לו הסכמות עם שירותי הביטחון); וערוץ 2 נדרש השנה בשלב מסוים על-ידי בית-המשפט להעביר את מה שנקרא אז "מסמך גלנט" למשטרה, דרישה שהתייתרה בינתיים, שכן החוקרים הגיעו למסמך בכוחות עצמם. גם בפרשה זו נחשפו מדליפי המסמך.

כל אחת מן הפרשות הללו שונה ומעלה בעיות שונות, אך משותפת להן השאלה עד כמה שומרים כלי התקשורת על חסיון מקורותיהם. התשובה המסתמנת היא כי צריך אדם להיות כמעט אידיוט גמור כדי להדליף היום לתקשורת דבר-מה. זה כמובן חבל, מאחר שקיימים עניינים שיש אינטרס ציבורי בחשיפתם, חשיפה שלא תתאפשר ללא חיסיון עיתונאי ראוי.

אין באתיקה העיתונאית הצדקה מהותית לחיסיון

אופיה והצדקתה של החובה לשמור על חסיון המקורות באתיקה העיתונאית יכולים להתבהר אם נשווה אותם לחובה לשמור על חיסיון רפואי באתיקה הרפואית. לאחרונה שתי הצדקות עיקריות: האחת, המהותית, נוגעת לעצם ערכה של הפרטיות כזכות יסוד של האדם, המגינה בין השאר על האוטונומיה שלו ועל כבודו.

קיים צידוק נוסף, נגזר: אם לא יישמר החיסיון הרפואי, תישמט הקרקע מתחת לפרקטיקה הרפואית עצמה, המבוססת על אמון בין החולה לרופא. מטופלים שיחששו שסודותיהם הרפואיים ייחשפו לא ייתנו אמון ברופאיהם ולא יחלקו עימם מידע מלא על מצבם הבריאותי. בהעדר מידע כזה תיפגע קשות יכולתם של הרופאים להגיש להם סיוע רפואי ולהושיט להם עזרה. התוצאה תהיה ערעור טעם קיומה של הפרקטיקה הרפואית.

עיתונאי ערוץ 2 אמנון אברמוביץ' בטקס קבלת פרס למצוינות ומקצוענות בעיתונות הישראלית ע"ש העיתונאי שלום רוזנפלד. 7.6.10 (צילום: "העין השביעית")

עיתונאי ערוץ 2 אמנון אברמוביץ' בטקס קבלת פרס למצוינות ומקצוענות בעיתונות הישראלית ע"ש העיתונאי שלום רוזנפלד. 7.6.10 (צילום: "העין השביעית")

ברור כי באותו האופן, גם הפרקטיקה העיתונאית תיפגע אם מקורות פוטנציאליים לא ישתפו איתה פעולה. היא פשוט תתייבש. זהו הצידוק הנגזר. אך חסיון המקורות באתיקה העיתונאית, להבדיל מהרפואית, נעדר את ההצדקה המהותית. אין ערך העומד בפני עצמו של חיסיון למקור באשר הוא, בהקשר חוץ-עיתונאי, כמו ערך הפרטיות במקרה הקודם.

יש, ללא ספק, נסיבות שבהן החיסיון נדרש כדי להשיג תוצאות רצויות. למשל, בחשיפת שחיתויות או בפרסום מידע שחיוני שהציבור יידע כדי לקיים דמוקרטיה פעילה. אך לא ניתן להצביע על ערך כללי ועצמאי כזה, שעליו להתגלם, בין השאר, גם בפרקטיקות מקצועיות הפועלות במסגרת דמוקרטית.

יחד עם זאת, עצם קיומה של תקשורת חופשית חיוני לדמוקרטיה, ולכן אין ספק כי ערעור יכולתה להתקיים ככזאת, בגלל הימנעות ממסירת מידע, פוגע בערך חשוב ביותר. המסקנה הברורה היא: עיתונאי שאינו שומר על חסיון מקורותיו פוגע קודם כל בפרקטיקה המקיימת אותו, וכתוצאה מכך, גם ביכולתה של התקשורת למלא תפקיד דמוקרטי חשוב במקרים מסוימים.

הכול כפופים לחוק, גם עיתונאים

אך האתיקה איננה מתקיימת בחלל ריק. יש הקשרים שבהם קיים מתח בינה ובין חובות אחרות, שיכול להגיע לכדי התנגשות של ממש. בנסיבות מסוימות היא עלולה להתנגש עם דרישות החוק. קונפליקט אפשרי כזה אינו מאפיין רק את האתיקה העיתונאית. גם בעלי מקצוע אחרים עשויים לעמוד בפני הדילמה אילו הוראות עליהם לקיים: את הוראות החוק או את הוראות האתיקה המקצועית שלהם.

יכול עיתונאי, ככל אדם, להחליט שחובתו האזרחית, או המקצועית במקרה זה, נמצאת בעיניו מעל החוק, ולשלם את המחיר. המחיר, אגב, נקוב אף הוא בחוק. זהו העונש שקובע כל חוק למפיריו. היו עיתונאים, למשל ב"ניו-יורק טיימס", שהלכו לכלא ובלבד שלא יסגירו את מקורותיהם. זוהי בחירה שבעצמה מכבדת את שלטון החוק במובנו הרחב; שכן היא מכירה בכך שהמפר חוק נושא בתוצאות שמשית עליו החוק עצמו.

ודאי שאפשר, וצריך, לפעול לתיקונם של חוקים הנראים פגומים. בפרשת קם-בלאו דובר רבות על כך שהחוק הקיים – ההופך לעבריין עיתונאי המחזיק מסמכים מסווגים שלא כדין – אינו סביר. אם כך, יש לפעול לשינויו. מה שאינו סביר, ולא קביל כלל וכלל, הוא שיש אנשים הסבורים שבגלל עיסוקם הם נמצאים מעל החוק.

כלי התקשורת, המטיפים בשער לשלטון החוק, מאבדים כל תוקף מוסרי אם הם סוברים כי הם עצמם אינם כפופים לחוק. כיבוד החוק אינו ערך שמנפנפים בו רק כשהפרת החוק אינה נושאת חן בעיניו של עיתונאי כלשהו. שלטון החוק משמעו שהכול כפופים לחוק. גם הרשויות. גם, שומו שמים, עיתונאים. לא כך חשבה נשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר, שופטת בית-המשפט העליון לשעבר, שקראה לערוץ 2 לא לכבד את החלטת בית-המשפט, לצפצף על החוק ולא למסור את "מסמך גלנט".

משה נוסבאום, כתב המשטרה של ערוץ 2, בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בעת הפסקה מעדותו במשפט גלט-ברקוביץ' נגד "הארץ". 14.12.10 (צילום: "העין השביעית")

משה נוסבאום, כתב המשטרה של ערוץ 2, בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בעת הפסקה מעדותו במשפט גלט-ברקוביץ' נגד "הארץ". 14.12.10 (צילום: "העין השביעית")

למשפט גלט-ברקוביץ' נגד "הארץ" קדם, כאמור, משפט אחר, פלילי, נגד גלט-ברקוביץ'. כפי שנחשף ב"עין השביעית", הציע מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, לגלט-ברקוביץ' השתתפות כספית בהוצאותיה בגין משפט זה, לאחר שנחשפה כמקור של עיתונו. באופן מעניין, נאמרו בהכרעת הדין במשפט זה דברים הרלבנטיים לקריאתה של נשיאת מועצת העיתונות לערוץ 2 לא להעביר את "מסמך גלנט" למשטרה.

השופטת כוחן בחרה אז לומר על הטענה, כי המשטרה הפרה בחקירתה את כללי האתיקה העיתונאית, את הדברים הבאים: "שגגה נפלה מטעם הסניגור המלומד, אשר הפך את היוצרות". או במלים פשוטות ופחות משפטיות: התבלבלת.

"כללי האתיקה של העיתונות חלים על העיתונאים ולא על הגוף החוקר", קובעת השופטת בהכרעת הדין. "תהא החקירה באשר היא, עיתונאי אינו מורם מעם ואין מניעה, לא פסול ולא פגם לזמן עיתונאי לחקירה, בין אם כדי לשאוב ממנו אינפורמציה ובין אם כדי לקבל באמצעותו מסמכים או כל ראיה חפצית שעשויה לשרת את החקירה. אם על-פי כללי האתיקה יבחר העיתונאי לשתוק ולא לשתף פעולה עם הגוף החוקר – אין כופין אותו. אך מכאן ועד לטענה הגורפת, לפיה אין לקבל אינפורמציה מעיתונאי – רחוקה הדרך".

דברים אלה מדגישים את המתח שעליו דובר קודם, בין אתיקה לחוק. הם מנהירים את מה שאמור להיות ברור: האתיקה המקצועית חלה על בעל המקצוע הרלבנטי, אך היא אינה מעמידה אותו מעל החוק. אם היא מתנגשת עם החוק במקרים מסוימים, תצטרך ההכרעה להיות של העיתונאי. בה בעת מדגישים הדברים דווקא את חובתם של עיתונאים לשמור על חסיון מקורותיהם כחלק מן האתיקה שלהם.

המצב הקיים פרוץ ואיננו מספק

ייתכן שמה שיש לפתח הם בדיוק הנהלים שברוך קרא העיד על חסרונם בדברים שבהם פתחנו. נהלים שיהיו גמישים דיים לחול על מקרים שונים בטבעם. שכן, אין דין מסמכים מסווגים שהוצאו שלא כדין מהצבא בפרשת קם כדין "מסמך גלנט". אך המצב הקיים, שבו, כפי שהעיד קרא, כל מה שיש הוא "מה שעיתונאי בא איתו, את השיחות שיש לו עם עורכיו, את סולם הערכים שלו, את הידע המקצועי שלו" – הוא פרוץ ואיננו מספק. כפי שמעיד המקרה שלו עצמו.

שום ערך או זכות אינם בלתי מוגבלים, וזה כולל גם את האתיקה העיתונאית. שום מוסד בחברה דמוקרטית אינו יכול לפעול באופן לא מרוסן. הוא כפוף לערכים נוספים, המגבילים לעתים את האינטרסים שלו (ובמקרים אחרים, עולים איתם בקנה אחד). הכלל הזה יפה גם לעיתונות. ממש כפי שגם הרופא, המחויב ביותר לסודיות הרפואית של המטופל, חייב לדווח למשרד הבריאות במקרה שהחולה שלו לקה במחלה מידבקת.

יש מקום לגבש ולהבהיר מתי כלי התקשורת רואה עצמו מחויב עד הסוף לחסיון מקורותיו ומתי הוא מכיר בכך שהחוק גובר עליו. תיאום ציפיות והבהרת הנסיבות הללו הכרחיים בשני ההקשרים, הרפואי והתקשורתי. כדי שלא לכרות את הענף שעליה יושבת התקשורת עצמה, רצוי שכלי התקשורת יבהירו לעצמם ולמקורותיהם מתי ובאילו נסיבות הם מחויבים להגן עליהם עד הסוף; ומתי הם מכירים בעליונות החוק וייאלצו, בלב כבד, להסגירם; אם בכלל.

עד אז, נראה כי לפחות לאור התנהלותם של כמה מכלי מהתקשורת בשנה האחרונה ו"מה שהעיתונאים באים איתו", ההמלצה הסבירה למדליפים פוטנציאליים היא להדיר את רגליהם ממסדרונות המערכת.