"דה-מרקר" וכתבו בר חיון פעלו כראוי כשפירסמו ידיעה בדבר טענה כי המעצב עודד קאשי זייף שעונים של חברה שווייצרית. כך פסקו ביום רביעי האחרון השופטים ישעיהו שנלר, קובי ורדי וחגי ברנר מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. בכך הפך בית-המשפט המחוזי את פסיקת השופטת חנה ינון מבית-משפט השלום, שמצאה כי "דה-מרקר" הוציא את דיבת קאשי ועל כן עליו לפצותו ב-150 אלף שקל.
במוקד הדיון המשפטי עמדה ידיעה של חיון שפורסמה לפני כשש שנים באתר ובעיתון "דה-מרקר" תחת הכותרת "יצרנית השעונים השווייצית, אודמר-פיגה: המעצב עודד קאשי זייף ליין שעונים השייך לנו; יפצה החברה ב-10,000 דולר". בעקבות פרסום הידיעה תבע קאשי את העיתון והכתב בגין הוצאת לשון הרע. בית-משפט השלום קיבל את התביעה וקבע כי חיון הזדרז לפרסם את המידע לפני שהצליח לקבל את תגובת קאשי, וכי בהסכם שחתם המעצב מול חברת השעונים השווייצרית ממילא לא הודה קאשי ב"זיוף" השעונים.
באמצעות עו"ד עומר אשכר עירערו הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, המוציאה לאור את "דה-מרקר", וחיון על פסק הדין. קאשי, באמצעות עורכי-הדין יעקב קלדרון, חנה קלדרון ואורי שורר, טען מנגד כי יש להגדיל את סכום הפיצויים שנפסק לו. שופטי המחוזי פסקו כי הפרסום הוא בבחינת לשון הרע, אולם קיבלו את עיקר טענות הערעור של "דה-מרקר" ומצאו כי הפרסום חסה תחת ההגנות שמספק חוק איסור לשון הרע.
שופטי המחוזי קבעו כי בית-משפט השלום שגה כשקבע כי העיתונאי פעל בחוסר תום לב כשהזדרז לפרסם את המידע בלי תגובתו של קאשי. "לא היתה מחלוקת על כך שהכתב פנה טלפונית לבא-כוחו של קאשי כדי לקבל את תגובתו, אך זה סירב להגיב והפנה אותו לקאשי עצמו", מובהר בפסק הדין של המחוזי. "אין גם חולק שהכתב התקשר פעמיים לקאשי כדי לקבל את תגובתו, ללא כל הצלחה, והוא השאיר לקאשי הודעה, באמצעות אשתו של קאשי, שהוא מחפש אותו [...] הידיעה פורסמה לראשונה באתר האינטרנט ארבע שעות מאוחר יותר, ואילו הפרסום במהדורה המודפסת של העיתון נעשה רק למחרת היום.
"אכן, ייתכנו מקרים בהם ניתן לצפות מעיתונאי שימתין פרק זמן ממושך יותר בטרם הפרסום, אלא שבנסיבות המקרה דנן, לא כך הוא הדבר, גם משום שהכתב השאיר לקאשי שתי הודעות, גם משום ששוחח עוד קודם לכן עם בא-כוחו של קאשי והלה סירב למסור לו תגובה, וגם משום שהידיעה נתמכה בהסכם הפשרה שנכרת בין קאשי לאודמר. בנסיבות אלה אין לזקוף לחובתו של הכתב את העובדה שלא המתין מעבר לארבע שעות שמא יואיל קאשי להתקשר אליו ולמסור את תגובתו בטרם תפורסם הידיעה. הכתב היה רשאי להניח לתומו, בחלוף ארבע שעות, כי קאשי אינו מעוניין למסור תגובה".
עוד נקבע בפסק הדין של המחוזי כי לעיתון ולכתב עומדת הגנת אמת בפרסום. קאשי אמנם לא הודה ב"זיוף" השעונים אלא רק ב"חיקוי" שלהם, אולם "עצם העובדה שהוא התחייב לחדול מהפצתם של שעוני החיקוי, מסר את כל הפריטים שהיו ברשותו לבא-כוחה של אודמר ואף קיבל על עצמו לשלם לה פיצויים כספיים, אומרת דרשני", נכתב בפסק הדין של המחוזי. "אין לפרש אותה אלא כהודאה משתמעת בחבותו, שהרי אלו בדיוק סוגי הסעדים שהיו ניתנים נגד קאשי לו הוגשה נגדו תביעה משפטיה בגין הפרת סימן המסחר של אודמר ולו אותה תביעה היתה מוכתרת בהצלחה".
לאור זאת, ובשל שיקולים אחרים, בוטל פסק הדין של השלום וקאשי חויב להחזיר למערערים כל סכום ששולם לו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. נוסף על כך קבעו שופטי המחוזי כי קאשי ישלם למערערים הוצאות משפט בסך כ-50 אלף שקל, הן עבור ההליך בשלום והן עבור ההליך במחוזי.
29415-06-12