לישראל יש נשק גרעיני. הנה אמרתי. האם זה יפורסם? האם יאשרו לעורך "העין השביעית" לפרסם את המאמר? וכשאנחנו בטלוויזיה נדרשים לסיפור על הגרעין הישראלי, האם אנחנו עוברים עבירת צנזורה? וכאשר אנחנו אומרים את המלים המפורשות "נשק גרעיני ישראלי", האם זו עבירת צנזורה?

אם כן, למה בעצם?

הסוד הגלוי ביותר בעולם היה ונותר כנראה סוגיית הנשק הגרעיני של ישראל. בדרך כלל הצנזורה מאשרת את הביטוי תחת הכותרת "על-פי מקורות זרים". אבל כאשר עיתונאי ישראלי כותב על כך, הוא לא מפרט כמה פצצות, היכן הן מוחזקות, אילו שיטות הטלה ומהו רדיוס הפגיעה וגודל הפצצה. הוא לא כותב אם הפצצה תוטל ממטוס או מצוללת, מטיל או ממזוודה.

אז מה כאן הסוד?

צנזורה אמורה להיות מוטלת על סודות בטחוניים שיש בחשיפתם ודאות קרובה לפגיעה ממשית בבטחון המדינה. כך הגדיר זאת בג"ץ. במה ייפגע בטחון המדינה אם עיתונאי ישראלי, מכלי תקשורת ציבורי או מסחרי, יאמר או יכתוב שיש לישראל נשק גרעיני? אין מדובר על פצצה מתקתקת. עם כל הכבוד לפצצה.

סוגיית הגרעין הישראלית היא בעצם צנזורה על הפרת מדיניות. הכוונה, כמובן, למדיניות העמימות. אין בישראל צנזורה על מדיניות ההתנחלות בשטחים, אין צנזורה על מדיניות החיסולים, אין צנזורה על מדיניות פריסת סוללות כיפת-ברזל ואין צנזורה על מדיניות רכש הצוללות ועוד פרטים צבאיים רבים אחרים. אבל יש בישראל צנזורה על מה שעלול לדעת הממשלה להפר את מדיניות העמימות.

כי על-פי ההיגיון של ממשלות ישראל, אם עיתונאי ישראלי כותב, זה כאילו ראש הממשלה אישר. כלומר בנושא הגרעין. בכל נושא אחר ראש הממשלה יכול להכחיש או לא להתייחס כלל. אלא שבנושא הגרעין, אמירה מפורשת בכלי תקשורת אלקטרוני או מודפס כמוה, לדעת הממשלה, כאישור של ממשלת ישראל.

ממשלת ישראל חושבת שהעולם חושב שהיא מפקחת על כל פרסום, ולכן אם היא אישרה לעיתונאי ישראלי לומר "נשק גרעיני", הרי כמו בשלטון הסובייטי מדובר בעמדת הממשלה. לא פחות.

לפארסה הזאת יש לשים סוף. לעיתונאים ולציבור מותר לדבר על הנשק הגרעיני. לממשלה מותר לשמור על עמימות ולא לאשר או להכחיש את קיומו. זה המשחק הדמוקרטי. שום פגיעה בשלום הציבור לא תתרחש אם יתנהל ויכוח כזה בגלוי. להפך, אולי סוף-סוף ייצא השד הגרעיני לאור ונראה אם יש לו שערות וקרניים. אולי נוכל לדון בשאלות העקרוניות של בטיחות המתקנים, מיקומם של הכורים, פיקוח בינלאומי מול מדיניות העמימות ועוד עניינים שהעולם ואזרחי ישראל מתעניינים בהם. ממשלת ישראל תוכל להמשיך ולשתוק. זכותה.

באחד ממשדרי מחלקת התעודה של הערוץ הראשון לציון 50 שנה למדינה שידרנו כתבה על מותו של הטייס סא"ל אבי לניר ז"ל. הוא מת בעינויים בשבי הסורי לאחר שמטוסו הופל במלחמת יום-הכיפורים. הצנזורה התירה אז להשתמש בביטוי הבא באשר להערכה שעלתה מהתחקיר לגבי הסיבות לעינויים הקשים שעבר: "הוא כנראה ידע את סודות הנשק שישראל מעולם לא הודתה בקיומו". כן, כך שודר.

הנה דרך לשמור על עמימות וגם לומר את הסוד הגלוי ביותר בעולם לכולם.