אמוציות לא חסרות בסיפור הזה. ואיך לא, כשמעורבים בו אוהדי כדורגל כעוסים, בעלים שנוי במחלוקת, תקשורת מתלהמת ותביעות דיבה. כבר שבע שנים שרבים מאוהדי הפועל חיפה נאבקים בבעלים יואב כץ. הלהבות עולות ויורדות לסירוגין, אבל המדורה תמיד בוערת. בחודש שעבר עלה הסכסוך מדרגה כשכץ הגיש תביעת דיבה נגד האוהד אייל זיו, אחד מראשי המאבק בו, בדרישה לפיצוי בסך 1.1 מיליון שקל. כמה חודשים קודם לכן הגיש זיו נגד כץ תביעת דיבה משלו, בדרישה לפיצוי של 100 אלף שקל.
בעוד שהתביעה של זיו נסבה על דברים שאמר עליו כץ בתוכנית רדיו כחודש קודם לכן, סעיפי התביעה של כץ מתבססים ברובם על דברים שנכתבו מלפני שש וחמש שנים, שכמה מהם כבר נידונו ומוצו בהליכים שונים. זיו טוען שהתביעה נגדו הוגשה במטרה להלך עליו אימים ולגרום לו לפרוש מהמחאה. לדבריו, הוא נחוש שלא להיכנע ל"ניסיון לסתימת פיות מצד האיש הזה". עורך-דינו של כץ, מנגד, מאשים את זיו ב"אלימות מילולית".
מאבקים של אוהדי כדורגל בבעלי קבוצות הפכו בעשור האחרון לטרנד, עת אוהדים שאינם מרוצים מההתנהלות ומהניהול מנסים לסלק את בעל הבית. בולט במיוחד היה המאבק של אוהדי הפועל תל-אביב, שהצליחו לפני שנה לגרום לאלי טביב להיפרד מהקבוצה. בעבר היותר רחוק זכור מאבק אוהדי הפועל באר-שבע באלי זינו, אוהדי הפועל פתח-תקווה במאיר שמיר ודני לוי, ואוהדי הפועל כפר-סבא באלי טביב. בחודשיים האחרונים החריף מאבקם של אוהדי בית"ר ירושלים בארקדי גאידמק, ובצפון מתנהל קרב התשה זה כמה שנים בין אוהדי הפועל חיפה ליואב כץ.
המאבק בגזרה החיפאית הוא הארוך ביותר. שום צד אינו מגלה סימני שבירה. כץ, איש עסקים המתגורר בארה"ב ובעברו הרחוק שחקן כדורסל בהפועל חיפה, רכש את קבוצת הכדורגל לפני כתשע שנים. הוא נחשב לעוף מוזר בקרב בעלי הקבוצות בישראל. הסיפורים, או האגדות, שצצו סביבו ציירו לו תדמית של קמצן כרוני. כך ב"מעריב" כתב יונתן הללי כי כץ סירב לאשר לאוטובוס הקבוצה לנסוע למשחקים דרך כביש 6 כדי לחסוך בתשלום וסירב לאשר ארוחות אחרי משחקים. ב-one נטען כי אסר על שחקני נוער להתקלח אחרי אימונים כדי לחסוך במים.
בקרב האוהדים יש מי שרוצים שיעזוב את הקבוצה. לטענתם, בתקופתו הגיעה מחלקת הנוער של המועדון לשפל, מצבו של האיצטדיון בקריית-חיים הידרדר, יחסו של כץ לאנשיו משפיל והפועל חיפה מנוהלת רע. אחד מהם הוא אייל זיו, שעבד בעבר ככתב ספורט במקומוני "מעריב" בחיפה והקריות. לאחר שכץ נכנס להפועל חיפה, החל זיו לבלוט כאחד מראשי המאבק נגדו. בספטמבר 2006 פירסם כתבה גדולה במקומון "זמן חיפה" על התנהלותו של כץ. הכתבה לקתה באי-דיוקים רבים, ובין היתר נכתב בה כי מיום היכנסו לקבוצה הכניס כץ לכיסו יותר כסף מאשר הוציא, מה שצייר אותו כרודף בצע.
כץ איים בתביעה, ו"מעריב" ירד על הברכיים. ביוני 2007, בהסכם בין פרקליטיו ליואב צור, לשעבר העורך הראשי של מקומוני "מעריב" וכיום עובד במשרד יחסי-ציבור, קיבלה הפועל חיפה שבעה עמודי פרסום חינם ב"זמן חיפה" וב"זמן הקריות", כתבה מפרגנת של שני עמודים על כץ, התנצלות והכחשה, כולל במדור הספורט של "מעריב", שפירסם את תמצית הכתבה השגויה. בסיפא של ההסכם צוין כי בעקבות כך אין לצדדים טענות או דרישות הדדיות נוספות.
מבחינה כספית, "מעריב" מצא פתרון טוב לבעיה, אלא שבכך הפקיר את קוראיו. אלה קיבלו כתבה מפרגנת לכץ בלי לדעת שמדובר בסיכום שנעשה מאחורי גבם כדי לחלץ את העיתון מתסבוכת.
זיו לא נרתע מהתבוסה הצורבת והמשיך לתקוף את כץ באתר האוהדים, "אדומים". תחת הניק "חץ האדום" שיחרר לא מעט גידופים כלפי כץ, כפי שמתואר בכתב התביעה: "איש הזוי עם ג'ינס בלוי", "אין הרבה מה לעשות נגד הסרטן הדו-ראשי שמחריב את עתיד המועדון", "מאז אותו יום ארור שבו המהגר נכנס להפועל חיפה", "איש בודד וגלמוד מוושינגטון מחזיק בהפועל חיפה כצעצוע שלו לשעות הריקות של חייו בארץ", "איש כל-כך 'מקסים' שיש בעולם יותר שונאים שלו מאשר סינים", ועוד ועוד.
ב-2007 הגיש כץ לבית-משפט השלום בחיפה תביעת דיבה נגד זיו בדרישה לפיצוי על סך חצי מיליון שקל ופרסום התנצלות בעיתונים ובמקומונים. בכתב ההגנה טען זיו כי "אדומים" הוא למעשה "כיכר השוק של האוהדים", וכי נהוג להביע בו דעות, לרבות דברי רכיל, ללא סינון ועריכה.
השופט שלח את הצדדים לבורר. ארבע שנים אחר-כך פסק הבורר, עו"ד יורם גורי, כי זיו ישלם לכץ 6,000 שקל בלבד, "בגין רשלנות", בשל אותה כתבה שהתפרסמה במקומון ושזיו פירסם גם באתר האוהדים. הסכום הנמוך נקבע מאחר שהבעלים לא הביא נתונים המלמדים על אובדן הכנסות של הקבוצה כתוצאה מהפרסומים. בהחלטתו כתב גורי על זיו: "התנהלותו אינה מכבדת אותו, כעיתונאי וככותב באתר. הנתבע צריך לראות בפסק בורר זה משום 'כרטיס צהוב' המונף לעברו, שכן ישנן דרכים ראויות והגונות להביע ביקורת [...] עליו לזכור ולכבד את העובדה כי התובע רכש כדין את זכויות הקבוצה בעת שזו היתה בפירוק, ומנהל אותה זה שבע שנים על-פי דין ובהתאם להשקפת עולמו".
כרטיס צהוב או לא כרטיס צהוב, השלב הבא של ההתקוטטות התרחש ביולי 2012, בתוכנית הרדיו של אייל ברקוביץ' ואופירה אסייג. באותה תקופה החריפו אוהדי הפועל חיפה את המאבק בבעלים, ושני הניצים, זיו וכץ, התעמתו בשידור. בחילופי הדברים שהתפתחו עלב כץ בזיו. "מפחיתות כבודי להתווכח עם בן-אדם כזה", אמר. בהמשך הוסיף: "לא מכבודי להתווכח עם בן-אדם שבית-המשפט האשים אותו בהפצת שקרים, לא פעם ולא פעמיים".
זיו, שמעולם לא הואשם ולא הורשע בבית-משפט, הגיש בספטמבר תביעה נגד כץ על סך 100 אלף שקל. "הנתבע לא חדל מנסיונו להשפיל ולבזות את התובע [...] הנתבע הטיח בתובע קלון הדבק בנאשמים העומדים לדין ומורשעים, כל זאת באחת מתוכניות הרדיו הפופולריות במדינת ישראל".
בתגובה הגיש כץ לפני חודש את התביעה על סך 1.1 מיליון שקל, המבוססת בעיקרה על הדברים שכתב עליו זיו בפורום לפני חמש ושש שנים. כמה מהסעיפים כבר נידונו בבוררות, סיפור הכתבה המוטעית מוצה בהסכם עם "מעריב", וחלק אחר הוא על דברים שאמר זיו בתוכנית הרדיו.
"זוהי תביעה קנטרנית שנועדה לסתום לי את הפה ולהוריד אותי מהמחאה", אומר זיו. "אף פעם במחאה שלנו לא עברנו על החוק, כל מה שעשינו היה לגיטימי". זיו אומר שהוא נחוש להתעמת עם כץ ברמה המשפטית. "זה מקרה חמור של בריונות לשמה".
עו"ד עידן גולדנברג, המייצג את כץ בתביעה, הגיב: "אם יש 'רדיפה' כלשהי, הרי שזו מצויה אך ורק במעשיהם של אלה המכנים עצמם כ'מחאה' בהתנהגות, מעשים ודיבורים הגובלים בהסתה, שהיא כשלעצמה עבירה פלילית, שלא להזכיר את האלימות המילולית, שכמעט גלשה גם לאלימות פיזית".
מאבק לגיטימי של אוהדים על הדרך שבה מנוהלת קבוצתם התגלגל לכדור של שלג עכור עת האמוציות מביסות את הרציונל. התגרה המתמשכת חרגה אל עבר אלימות מילולית וממחישה כיצד שני מושגים איבדו כמעט כל משמעות מרוב שימוש יתר: "מחאה" מחד ו"הסתה" מאידך. האמת היא שקרבות מסוג זה מעולם לא ניחנו בהיגיון, טוב טעם או מידה נכונה, ובזירה שבה מתגוששים כץ וזיו אין עדיין שופט מוסכם על הצדדים שיקבע שהמשחק שהם מנהלים הפך לחסר תכלית.
משחק דרמטי, שידור בינוני
כמו כל עם ישראל והתקשורת, גם ערוץ 1 התמרק לקראת משחקה של ישראל מול רונלדו ופורטוגל, לפי הסדר הזה. החגיגיות התבטאה בבחירה של חברי הפאנל שליוו את המשחק. היו שם אימת מאמני הנבחרות, אבי רצון, הפרובוקטור אייל ברקוביץ', הטאלנט אבי נמני והפרשן לענייני רונלדו נדב יעקבי.
פאנל המשחק מול פורטוגל בערוץ 1 (צילום מסך)
המשחק היה דרמטי, אבל שידורו בינוני. בעוד יורם ארבל היה ענייני וקצבי, הפרשן שלצדו, דני נוימן, נותר החוליה החלשה. מופת לפרשנות הבדיעבד, איש ה"אמרנו לכם". שפתו דלה, הגיגיו קלושים, ומרבית דבריו נגררו אחרי אבחנות מדויקות של ארבל, שהסביר טוב יותר את המשחק מ"המומחה" שלצדו. גם כשנוימן הבטיח בדקה ה-85, במצב של 2:3 לישראל, שהפעם אלוהים איתנו, זה נשמע לא אמין מפיו של הפרשן לרגע לענייני דת.
בעוד שלמערכת הספורט ברוממה יש החופש להחליף חברי פאנל, כתבי קווים ואפילו שדר, נוימן נותר טאבו בהרכב. לפחות פאנל הסיום הקצבי, כשברקוביץ' התזזיתי גרר את הדיון למחוזות העצבנות והכניס קצת אדרנלין, הציל את כבודו של המשדר כולו.
אמש בעיתונים
יום שישי האחרון (22.3.13) סיפק דרמות ספורטיביות בשני משחקים חשובים, ישראל-פורטוגל בכדורגל ואולימפיאקוס–מכבי תל-אביב בכדורסל. בסיומו של הערב ולמחרת בשבת לא הותיר מרחב האינטרנט כמעט שום זווית שלא סוקרה. לפיכך נדרשו עיתוני יום ראשון להציע לקוראיהם עניין חדש. היה להם יום שלם לחשוב ולהתארגן, אלא שהתוצאה ביום ראשון היתה מאכזבת.
ב"ידיעות אחרונות" הקדישו למשחקים שני שערים. הקדמי לכדורגל, האחורי לכדורסל. לא מפתה, לא מסקרן. תצלום גדול, כותרת לעוסה, שום דבר שמדרבן לדפדף. בעמודים הפותחים: סיקור משחק ותגובות, כמו היו אלה אירועי ליל אמש. ב"מעריב" פחות או יותר אותו דבר. השער ניסה לבטא את שני המשחקים בכותרת מתוחכמת אחת ("מועדים לשמחה"), אבל לא הביא בשורה. היה אפשר לעשות שימוש בכותבים הטובים (עמיר פלג, אביעד פוהורילס ואייל לוי) כדי להפוך את השערים למעניינים.
ב"הארץ", העיתון שקבר את מדור הספורט על קוראיו, התחנפו הפעם לפלח האוכלוסייה המקופח שלהם. בתחתית העמוד הראשי הופיעה ידיעה קצרה עם תצלום, אבל אוי להפניה שכזו עם כותרת חדשותית, כ-36 שעות לאחר האירוע: "ישראל איבדה יתרון דרמטי מול פורטוגל – וסיימה בתיקו מאכזב". כאילו שהקוראים נחתו הרגע מהירח. פשוט, עיתון מנותק.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il