מירה אברך, חיילת משוחררת מצה"ל לאחר מלחמת העצמאות, מצאה עבודה חלקית כציירת אופנה ביומון "חירות". יום אחד פגשה את נח מוזס, העורך האחראי של "ידיעות אחרונות", והוא הציע לה עבודה דומה בשבועון "לאשה". דב יודקובסקי, העורך בפועל של "ידיעות אחרונות", הבחין בצעירה האנרגטית ואמר לה: "מירה, כתבי לנו טור על אישים ומנהיגים במדינה". לשאלתה של מירה המופתעת, "איך עושים את זה?", השיב לה יודקובסקי: "כתבי כפי שאת מדברת, רק קצת פחות...".
כך בא לעולם הטור החברתי הפופולרי של מירה אברך, שפורסם ב"ידיעות אחרונות" כמעט כל המחצית השנייה של המאה ה-20. כתבי חברה ורכילאים, כדוגמת "רחל המרחלת" ו"ציפורה", קמו ונפלו; מירה אברך התמידה בהבאת מידע עסיסי על מנהיגים, חברי-כנסת, אישי ציבור, אמנים וידוענים מכל הסוגים שנה אחר שנה, עד שפרשה לגמלאות.
מירה אברך לבית הרצברג נולדה בעיר הנמל הגרמנית קיל בשנת 1926 ועלתה ארצה כילדה. במלחמת העולם השנייה שירתה בצבא הבריטי, ובמלחמת העצמאות היתה קצינה בצה"ל הצעיר. היא רצתה להיות ציירת, עד שדב יודקובסקי הפך אותה לעיתונאית. יודקובסקי אהב את הכתיבה שלה, משום שהרחיבה את חוג קוראי "ידיעות אחרונות" בעת שהעיתון נאבק על חייו לאחר ה"פוטש" של מקימי "מעריב", וגם משום, כהגדרתו, "שבמירה אין רוע". היא ידעה כל השנים להתגבר על היצר הטבוע בכתבי חברה ורכילות ללגלג ולפגוע בגברים ובנשים שעליהם הם כותבים. הטור שלה היה גדוש במידע, אך מעולם לא פגע או העליב.
את זינוקה המטיאורי הראשון היא חייבת לפולה בן-גוריון. זמן קצר לאחר שהחלה לפרסם את הטור "מירה אברך מספרת על גברים ונשים", עלתה לירושלים ביום גשום במיוחד וביקשה להיכנס למעונו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, כדי לראיינו. השוטר הניצב בפתח פישפש בניירותיו ולא מצא את שמה. מירה הרימה את קולה, והרעש הוציא אל הגשם את פולה בן-גוריון. מירה ביקשה להיכנס ופולה אמנם אמרה שאין סיכוי שבן-גוריון יסכים להתראיין, אבל הזמינה את העיתונאית הצעירה והרטובה לבית, הציעה לה כוס תה, והשתיים שוחחו ארוכות.
בסופו של אותו יום חזרה מירה לתל-אביב ללא ראיון עם דוד בן-גוריון. במקומו היה לה ראיון ארוך עם פולה בן-גוריון, שתפס כמה עמודים בעיתון. השתיים התיידדו, ולאחר כמה שנים כתבה מירה אברך את הספר "פולה", שזכה להצלחה רבה.
מירה אברך עם דוד ופולה בן-גוריון (מתוך ספרה של אברך, "דברים שלא כתבתי")
בשנים הראשונות היה על אברך להשיג את החומר כמעט במחתרת. מנהיגים ועסקנים העבירו לה פתקים בנוסח: "את לא תאמיני מה קרה לי אתמול... אני כמובן לא מספר לך את זה לפרסום, רק לידיעתך...". היו בין ראשי המדינה שקבעו להיפגש איתה במקומות מרוחקים ומסרו לה חומר בלעדי בהסתר.
ההסתגלות אליה כ"רכלנית של המדינה" לא היתה קלה, ולא מעטים חששו ממנה. בראיון עיתונאי סיפרה פעם: "אילו הייתי מצורעת, היו לי יותר ידידים". שר אחד טען: "היא מסוכנת! היא יודעת אפילו את צבע הגרביים שאני לובש". ואולם, הזמן עשה את שלו, והטור התבסס והתפרסם.
קשרים מיוחדים היו לאברך עם בן-גוריון. לדבריה, לא אחת טילפן אליה בעצמו, ללא מזכירות, שומרי ראש, ובעיקר ללא ידיעתה של פולה, שקינאה לו. לאחר פטירתה של פולה, ב-1968, נהג להזמינה לביתו בתל-אביב, בערבים, לשיחות נפש שנמשכו שעות ארוכות. באותן שיחות נהג בן-גוריון לספר למירה על פגישותיו עם גדולי עולם. באחת הפעמים היא טילפנה כדי להודיע לו שלא תוכל להגיע משום שנקעה את רגלה. בן-גוריון הודיע לה מיד: "אני אבוא אלייך!". אברך נבהלה, בעיקר מהאפשרות שיהיה עליו לטפס לדירתה בקומה החמישית, בבניין ללא מעלית, והגיעה צולעת לביתו.
פגישות מרתקות היו לה עם נשיא מצרים אנואר סאדאת ומחליפו חוסני מובארכ; עם סגן נשיא ארצות-הברית (ולימים הנשיא) ג'ורג' בוש; עם הצייר מרק שאגאל והמחזאי הנודע סמואל בקט. את בקט פגשה בעת ששניהם היו בברלין. הם נפגשו בדירתה כמעט מדי ערב, ובביוגרפיה של בקט שכתב ג'ים קנואלסון נכתב בין השאר: "במכתביו של בקט מברלין הוא התאונן על בדידותו, אולם לאמיתו של דבר הוא בילה את זמנו עם אשה צעירה מישראל".
קשרים מיוחדים היו לאברך גם עם שמעון וסוניה פרס. שמעון פרס, לדבריה, סלל לה את הדרך לעיתונות. בספר זכרונותיה כתבה: "הייתי באה לבקר את סוניה פרס בביתה ובהזדמנויות אלה שמעון היה מייעץ לי למי לטלפן ועם מי ליצור קשר. אני משוכנעת כי הידידות שרחש לי פרס פתחה בפני דלתות רבות בארץ וגם במקומות אחרים בעולם". כשסיפרה אברך לסוניה פרס על כוונתה להינשא לד"ר מקס רייס, מי שהיה נשיא הטכניון, עמדה סוניה על כך שהחתונה תיערך בביתם התל-אביבי של הזוג פרס.
מירה אברך לצד ראש הממשלה שמעון פרס כשהוא מקבל את פניו של הכנר שלמה מינץ לחגיגה לכבוד יום הולדתו ה-50 של המנצח זובין מהטה. 21.3.86 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
אברך חיברה ארבעה ספרים: "פולה", "עולמם הקטן של גדולי עולם", הרומן "שש שעות – שנה", וספר המסכם את חייה בשדה העיתונאות והדיווח החברתי בישראל ומחוצה לה, "דברים שלא כתבתי". ספר זה כולל, כנאמר בכותרתו, פרשות וסיפורים שלאחר שנים רבות הגיעה העת לחושפם, כמו הסיפור על שר החוץ (אז כבר לשעבר) משה שרת, שהגיע לביתה של אברך כדי לספר לה על אחד ממסעותיו בחוץ-לארץ. בסיימם את שיחתם הזמין שרת מונית, ואברך חשה במבוכתו הרבה. "התוכלי להלוות לי חמש לירות בשביל המונית?", שאל. אברך נתנה לו את הכסף, ושרת החזיר את חובו לאחר כמה שבועות, באמצעות הדואר.
במלאות 20 שנה לפעילותה העיתונאית, ב-1970, ערכו דב יודקובסקי ורעייתו לאה מסיבה לכבודה בביתם, ובין שאר ההזמנות שוגרה הזמנה לדוד בן-גוריון בן ה-84. הוא טילפן לאברך והודיע שיבוא. יודקובסקי התקשה להאמין שבן-גוריון אכן יגיע, וביקש ממירה אישור בכתב. בן-גוריון אישר את בואו וגם הגיע.
מבחינת "ידיעות אחרונות" היתה אברך נכס. בימים שישראל הפוריטנית עמדה בסימן הקוקו והסרפאן, העניקה אברך לעיתון ניחוח של חוץ-לארץ והצצה לעולמם של ידוענים מקומיים וזרים. אף לאחר מכן תרמו קשריה המסועפים לזינוקו המחודש של "ידיעות" ולביסוסו כ"עיתון של המדינה".
אברך היתה אושיה חברתית נודעת בתל-אביב. שגרירים וחברי הסגל הדיפלומטי, לצד בכירי המדינה וצה"ל, היו מבאי ביתה, והיא הוזמנה לעתים קרובות לבתיהם. נשפי הפורים שלה במלון הילטון היו משיאי האירועים החברתיים התל-אביביים, ואברך דאגה מדי שנה לערוך אותם סביב נושא שונה: לילה במדבר, פורים במונמרטר, החיים במערב הפרוע, ועוד.
חייה העיתונאיים והחברתיים היו גדושים, אפילו יתר על המידה. לפי תיאורה, לא פעם, כשחזרה לביתה סמוך לחצות, עייפה מיום ארוך במיוחד, צילצל הטלפון ועורך הלילה של "ידיעות אחרונות" אמר לו בקול מתוק: "מירה'לה, מונית מחכה לך ליד ביתך. בעוד חצי שעה יגיע לנמל התעופה בן-גוריון אדם זה וזה, ואת צריכה לראיין אותו לגיליון של מחר בבוקר".
כיום, בת יותר מ-85, היא משקיפה לאחור בסיפוק. האשה שידעה את כל סודות המדינה (כמעט), חשפה רבים מהם (בפירוש לא את כולם) והכירה נשיאים, ראשי ממשלות, גנרלים, סופרים ואמנים בארץ ובעולם, וכתבה לא רק ב"ידיעות אחרונות", אלא גם בשבועונים "שטרן" (הגרמני) ו"פיפל" (האמריקאי), היתה תקופה ארוכה "אשת החברה מס' 1" בישראל ואשת סודם של דוד בן-גוריון, רעייתו פולה, שמעון וסוניה פרס, חברי-כנסת ואלופי צה"ל – אם למנות רק מעט מידידיה הקרובים וממקורותיה העיתונאיים.
בימיה הטובים היתה לה הלצה קבועה על עצמה: "אני הולכת ברחוב ופוגשת מכר. הוא לוחץ את ידי ושואל: נו, מה נשמע אצלי?...".