הדברים הנכתבים כאן הם ישראליים מאוד, אפילו קצת ירושלמיים. אבל הם משקפים מגמה בעולם כולו, בכל מקום שבו יש עיתונות חופשית בצד אמצעים אחרים של תקשורת המונית. רפורטר מן הסוג הישן, זה שהתהלך מצויד בעט ובפנקס, שייך לעבר. רפורטרים חדלו לכתוב בעיתונות הכתובה. אט־אט הם נעלמים גם בטלוויזיה, והמלאכה הזו הוסבה למשהו שונה כשהיא מתקיימת ברדיו.

תפקידו של הרפורטר היה לדווח. לא לחקור, לא לפרש, לא להשיג ידיעות ממקורות עוינים, לא להתחזות, לא ליזום ידיעות, לא להשתמש באמצעים לא־כשרים כדי להשיג ידיעה, לא לפגוע באמונם של מקורות, לא להכניס השקפות פוליטיות או אחרות בדיווח שלו. עם כל הלאווים האלה גם לא נדרש הרפורטר להיות בעל אישיות יוצאת דופן. לרפורטרים מוצלחים מאוד היתה אישיות אפורה, לא שונה מצבע הנייר שעליו הודפס העיתון. שתי תכונות עיקריות נדרשו מן הרפורטר: שיידע להתבטא נכון, ויעשה זאת בצמצום.

סדר היום של הרפורטר הישראלי היה בדרך־כלל פועל יוצא של תחומי הסיקור שהוקצו לו. אם היה ממונה על כיסוי המשטרה ובתי־המשפט, ניגש למזכירות בית־המשפט, עיין בתיקים ולעתים גם נכנס לאולם בית־המשפט שבו התקיים דיון שהיה, לדעתו, מעניין. אם נכללו בשטחי הדיווח שלו משרדי ממשלה, כגון משרד הסעד או משרד הדואר, נהג להתקשר עם הדובר, קיבל ממנו את החומר שהדובר רצה להפיץ, ולעתים ביקש להיפגש עם אחד הפקידים כדי לקבל פרטים נוספים. אם נפגש עם הפקיד לעתים קרובות, לעתים גם קיבל ממנו ידיעה בלעדית או אפילו הדלפה. נוסף לכך נאלץ הרפורטר להשתתף באירועים רבים שלמעשה היו "אי־אירועים" (non-events), שהמעוניינים יזמו: מסיבות עיתונאים, טקסי הענקות פרסים, סיורים של שר או מנכ"ל בעיר או מחוצה לה, ארוחות ערב לכבוד אישיות שנמצאת בביקור בארץ, ועוד דברים מסוג זה. בדרך־כלל לא יזם הרפורטר "סקופים" - יום העבודה היה עמוס מדי. בתקופה שמדובר בה, בעשור הראשון והשני למדינה, לא היו מכוניות לרפורטרים. את דרכם אל המקורות עשו ברגל או באוטובוסים.

לא כל הזמן זה היה חדגוני עד כדי כך. סיקור משפט קסטנר, למשל, וגם סיקור משפט אייכמן, היו אירועים מרגשים. והאירועים שעליהם דיווח הרפורטר כללו סיור בירושלים של מזכ"ל האו"ם דאג האמרשלד, פגישה עם עיתונאי הצמרת האמריקאי אד מארו, מסיבה עם יעל דיין שסיפרה כיצד חצתה את העיר העתיקה של ירושלים (שהיתה בידי ירדן) במכונית של האו"ם, סיקור של מצעדים צבאיים ומפגני יום העצמאות ועוד ועוד. תמיד היה הרפורטר איש שטח, החוליה הראשונה בשרשרת שהעבירה את המידע מן המקור אל קוראי העיתון.

מה שעניין את הרפורטר, שהיה כזה בנשמתו, לא היתה חשיפת שחיתות וגם לא סודות מדיניים. במפגשים היומיים שקיימו הרפורטרים בירושלים לקראת הצהריים, דיברו על חידושי שפה, על המוחשי לעומת המופשט בתיאוריהם, על השאלה אם דובר משרד הסעד משתמש בבושם או לא, וכמובן על הקשיים בהעברת החומר: במונית או בטלפרינטר. אז, בתקופה של קפה "עטרה" ומאוחר יותר קפה "אלסקה", העיר אחד הכתבים הוותיקים לעמית צעיר: "למה כתבת 'המכונית התנדנדה וקפצה'. יכולת לכתוב: 'המכונית קיפצה על האבנים'". וותיק אחר אמר: "אל תכתוב 'הוא התרגז'. כתוב: 'הוא היכה באגרופו על השולחן'". ומכיוון שהיו תחומים רבים לסקר (או כמו שאמרו אז, "לכסות"), החליפו הרפורטרים ביניהם את המידע שאספו בשעות הבוקר. השיתוף הזה לא מצא חן בעיני העורכים, אך איש לא היה מסוגל לעשות את כל העבודה לבדו; השיתוף היה כורח המציאות.

כך ישבו כל הרפורטרים בבית־הקפה, לפעמים בזוגות, לפעמים חבורה שלמה, ובחנו את שלל המידע שאספו. הסבו שם כתבי "הבוקר", "חירות", "דבר", "הדור", "על המשמר", "למרחב", "זמנים", וכמובן "הצופה", "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ג'רוזלם פוסט". לעתים הקפידו כתבי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" שלא למסור ידיעות זה לזה - על כך חל איסור חמור מטעם שתי המערכות - אך החומר הגיע אליהם ממילא: האחד ישב בשולחן עם עיתונאי "על המשמר" והשני עם "למרחב", ובין שני העיתונים האלה היתה העברה חופשית של מידע. כתיבה בעיתון היתה מקצוע, אף אם בעיתונות המפלגתית של אז היו מי שראו בה ייעוד. קל היה להסתגל: כאשר מילאתי בו־בזמן מקום של עיתונאי ב"חירות" ושל עמיתו ב"על המשמר", התאמתי את הכתיבה לאכסניה: בעיתון "חירות" הקפתי את מדינת "ירדן" במרכאות כפולות, וב"על המשמר" את המפלגה "הפרוגרסיבית".

לפעמים זכה הרפורטר במה שנראה כפרס: הוא נתבקש לא רק לתאר במלים יפות את מה שראה - זה היה תפקידו העיקרי - אלא לכתוב גם טור חתום ובו פרשנות או דברי רקע. לרוב זה היה תפקידם של העיתונאים הבכירים. וזו היתה גם דרך ההתקדמות של הכתב: להפוך מרפורטר לכתב מדיני, כתב כלכלי, כתב פרלמנטרי, כתב צבאי או כתב חוץ, ואפילו לכותב מאמרים. העיתון באותם ימים הכיל ארבעה עמודים בלבד, אחר־כך שישה, שמונה, וכאשר התרחב מאוד היו בו עשרה עמודים. בכל גיליון התפרסמו מאמר אחד או שניים, ובעיתוני הצהריים הופיעו בדרך־כלל כתבות - לא הגיגים או דברי פרשנות. את המוצרים העיתונאיים האלה כתבו אנשים מיוחדים ונבחרים, במיוחד כך בעיתונות המפלגתית, שלא נחשבו לעיתונאים בעיני הרפורטרים.

אבל גם מקצוע זה חייב היה להשתנות עקב התפתחות אמצעי התקשורת. תחילה התרחבה מחלקת החדשות של הרדיו, וחגי פינסקר ייסד את יומני החדשות. לצדו עבדו יגאל לוסין ונחמן שי וגם ירמיהו יובל ויצחק רועה. כעשור אחר־כך הגיע עידן הטלוויזיה גם לישראל. לוח הזמנים במדיום החדש לא היה שונה תחילה מזה של העיתונים. היתה מהדורת חדשות אחת, וכדי להביא אליה כתבה צריך היה לצלם, להעביר פיזית את הסרט למערכת ושם לפתח ולערוך אותו. העבודה של כתב הטלוויזיה תאמה את עבודת הרפורטר. על אף שהקהל האמין ששם הוא צופה ב"מציאות", למעשה הופיעו על המרקע תמונות שאותן בחר הכתב להראות. שיקולי הסינון היו זהים לאלה של הרפורטר בעיתונות המודפסת: מה שנראה חשוב או מעניין בעיני עיתונאי.

ההתפתחות לא נעצרה שם. בתחילת שנות השבעים הומצאה מצלמת הכתף וצלמים רצו עם הכוחות אל תוך שדות הקרב של וייטנם, הציגו את זוועות המלחמה ופרסמו דברים שהצבא האמריקאי היה מעדיף להצניע. בגלל התחרות העזה בין ערוצי הטלוויזיה בארצות־הברית החלו מופיעים סרטים ללא עריכה. אחד הפרשנים כתב אז: "בעבר הגישו לנו העיתונים, הרדיו והטלוויזיה כתבות ערוכות. זה כמו להגיש סטייק לסועד. ואילו היום, עם המצלמות בשדה הקרב עצמו ובלי עריכה בטלוויזיה, זו הכנסת הצופה לתוך בית המטבחיים שבו שוחטים את הפרה, לחזות בגסיסתה, בחיתוך הבשר המדמם, ורק בסוף, לפעמים, רואים גם את הסטייק".

הטכנולוגיה הזאת שמה קץ, למעשה, למקצוע הרפורטר. לקהל ניתנה עתה הזדמנות לצפות בזירת ההתרחשויות כולה - פריבילגיה שממנה נהנו עד אז רק הרפורטרים; רבים מהם הבינו שהגיע הזמן להסבה מקצועית. היו שפנו לתחומי סיקור ספציפיים, רבים אחרים עברו למדיה האלקטרוניים או לאקדמיה. אלה מהם שבחרו לחקור את ההיסטוריה הפעילו למעשה את כישוריהם העיתונאיים במלאכתם החדשה: הם שאלו את עצמם אותן השאלות ששואל את עצמו עיתונאי שסוקר את ההווה - האם המקור יכול לדעת את כל האמת, והאם הוא מעוניין לגלות אותה. אחר־כך סיכמו את ממצאיהם תוך מיון והעדפה, על־פי השקפתם וחינוכם. ממש כפי שמתהווה כתבה בעיתון. בין העיתונאים שהפכו להיסטוריונים היו שבתאי טבת, עמוס אילון, בני מוריס. רפורטרים פנו גם למדעי המדינה, למדעי המזרח, לפילוסופיה, וכמובן לכל הקשור בחקר התקשורת. אחרים השתלבו בממשל, בדוברות, במשרד החוץ, ועוד.

רק מעטים מבין הרפורטרים בחרו להיות עורכי חדשות ורק קומץ מהם התמידו והצליחו בכך. הם נכנסו לנעליהם הגדולות של העורכים הראשונים בעיתונות הכתובה בארץ־ישראל, שעמם נמנו המשוררים משה שלונסקי ונתן אלתרמן. כמעט כל עורכי החדשות של הדור ההוא היו אוהבי השפה ושוחריה. לא אחת התקבלה מהם נזיפה: "למה כתבת חמש מפלגות שונות - וכי יש חמש מפלגות זהות? אל תוסיף מלים מיותרות כאלה". או: "הפסק לכתוב 'יש לציין ש...'. אם אתה רוצה לציין משהו, ציין אותו; אם לא, אל תזכיר אותו. אין לנו מקום למלים מיותרות". המוצר המוגמר היה תמיד ערוך לכל פרטיו. מרגע כתיבת הידיעות ועד הופעת העיתון עברו שעות רבות, ואפשר היה ללטש אותן. עורכי העבר היו מתפלצים אילו ראו בעיתון טקסט כמו: "נידון לחמש שנות מאסר על אונס בבית־המשפט המחוזי", והם היו מוחקים בנחישות משפט האומר: "מכונית מסוג פיאט", שהרי יש לומר "מתוצרת פיאט" או פשוט "מכונית פיאט". סוג הוא משהו אחר.

מי שהיה איש שטח בנשמתו, נשאר כזה. אמר לי עמית שהתמנה לעורך "מבט": "אני מרגיש שכבר אינני עיתונאי. במקום לדאוג לחומר ולחשוב על התוכן, אני נאלץ לחשוב מתי לשלוח ניידת לאן, וכמה מצלמות אני יכול לקבל בשביל לסקר הפגנה או מפגע". מהר מאוד הוא חזר להיות כתב. אני עצמי התמניתי בשעתו לתפקיד סגן עורך המשנה של "הארץ" (מספר שלוש בהייררכיה של העריכה; התואר הומצא בשבילי, לפני הוא נקרא מזכיר המערכת ואחרי - סגן העורך). וכאשר שאל אותי המו"ל איך אני מרגיש בתפקיד, עניתי: "כמו רופא שהתמנה למנהל בית־חולים. אני מקבל הכל מכלי שני, אבד לי הטיפול בחומר עצמו, המגע עם הקהל".

הטווח בין האירוע לבין הופעתו על המרקע מתקצר והולך כל הזמן. בעתיד הקרוב מאוד בוודאי נראה את הכל בשידור חי: הטלפונים הניידים של הדור השלישי כבר מאפשרים זאת, ויש עוברי אורח מזדמנים המסוגלים להעביר תמונות מאירוע חדשותי, יחד עם הסבריהם, באיכות שאינה נופלת בהרבה מאיכות השידורים המקצועיים. לא רק הרפורטר מן העיתונות הכתובה הוא אפוא זן נכחד, גם מלאכתם של הכתבים ברשתות הטלוויזיה וגם של אלה המזינים את עיתוני האינטרנט נמצאת בסכנת הכחדה. זה חבל, אבל העולם משתנה ומי שרוצה לשרוד חייב להשתנות איתו.

עמוס בן־ורד עבד 38 שנים ב"הארץ" ועוד 13 שנה ברדיו ובטלוויזיה

גיליון 66, ינואר 2007