לפני כשנה, בשלהי יולי 2007, הצטרף עיתון חדשותי נוסף ל"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" – "ישראל היום" שמו. אולם, שלא כמו העיתונים היומיים האחרים, "ישראל היום" מחולק לאזרחים בצמתים ובאזורים מרכזיים ללא כל תשלום. עם זאת, אף שהעיתון ניתן ללא תשלום, הוא מתייחס אל עצמו כאל עיתון חדשותי לכל דבר, ונוסף למדור החדשות הנרחב יש בו מדורי ספורט, תרבות, כלכלה ועוד.

המוציא לאור של החינמון החדש הוא המיליארדר היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון, הידוע כמקורב לראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו וכמי שתרם לו כספים בהתמודדויות שונות. עורכו הראשי של העיתון, עמוס רגב, מוכר גם כחבר קרוב של נתניהו. הקרבה בין המו"ל והעורך ליו"ר הליכוד עוררה סקרנות רבה בזירה העיתונאית והפוליטית, שחיכתה לראות אם העיתון החדש יהיה פמפלט פוליטי של נתניהו או עיתון אובייקטיבי ומקצועי.

כמעט שנה חלפה מאז היווסדו של "ישראל היום", ונראה כי ניתן עתה לבחון את הסוגיה ברצינות ולשאול: האם עיתונו של אדלסון אכן מקדם ומעדיף את נתניהו בצורה בולטת ובלתי אובייקטיבית? כדי לענות על שאלה זו בחנתי את הסיקור העיתונאי שקיבל נתניהו ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" בשלושה מקרי מבחן: הבחירות הפנימיות בליכוד, פליטת הפה בנוגע להפצצת הכור הסורי על-ידי ישראל ופרשת הוצאותיו הכספיות בלונדון במהלך מלחמת לבנון השנייה.

שלושת האירועים הללו זכו לסיקור נרחב בכל כלי התקשורת בישראל, ולא רק בעיתונות הכתובה. כמו כן, מדובר בשלושה סוגים שונים של אירועים, ולכן יש ביכולתם לשקף קו מערכתי של עיתון.

הבחירות לראשות הליכוד: "נתניהו לקח, בגדול"

באוגוסט 2007 נערכו בליכוד בחירות פנימיות לתפקיד היו"ר. בפריימריז התמודדו שלושה מועמדים: נתניהו, יו"ר חטיבת מנהיגות-יהודית ואיש הימין הקיצוני משה פייגלין, וכן יו"ר הליכוד העולמי דני דנון.

החום הכבד, החופש הגדול והעובדה שנתניהו התמודד מול שני יריבים שלא איימו עליו פוליטית הביאו לכך שהדבר שממנו חשש נתניהו יותר מכל היה אדישות המתפקדים. משימתו העיקרית באותו בוקר היתה לעורר את המתפקדים ולעודד אותם ללכת להצביע, בעיקר כדי להימנע מהפתעה והישג של פייגלין.

ביום הבחירות עצמו התייחס רק "ישראל היום" לפריימריז בעמודו הראשי, והאירוע אף זכה להופיע בכותרת הראשית של העיתון. תחת הכותרת "הליכודניקים נקראים היום אל הקלפיות" דירבן העיתון את המתפקדים בקוראו להם למלא את חובתם הדמוקרטית. הידיעה עצמה הופיעה בכפולת העמודים הראשונה, כאשר כותרת המשנה בישרה: "ב-10:00 ייפתחו הקלפיות. נתניהו קורא ל-95 אלף המתפקדים: 'אל תישארו בבית, בואו להצביע', כדי למנוע הישג מפייגלין".

ב"ישראל היום" לא הסתפקו בכך, ובידיעות שעסקו בבחירות ניתן היה להבחין בקלות בניסיון לעודד ולהגדיל את מספר המצביעים. ניתן לראות זאת בטור הדעה של גונן גינת, שהסביר את חשיבות ההצבעה: "לא די שנתניהו ינצח", נכתב בטור, "צריך, כמו שנהוג לומר בצה"ל, שהניצחון ייצרב בתודעה. ניצחון גדול, ברור וחד-משמעי". בכפולת עמודים אחרת פורסם "מדריך לבוחר", שפירט את שעות הפתיחה והסגירה של הקלפיות, וכן את מספרן ואת העובדה שניתן להצביע בכל הארץ, ללא קשר למקום המגורים.

לעומת "ישראל היום", הן "ידיעות אחרונות" והן "מעריב" לא הפנו בעמוד הראשי אל הידיעה המדווחת כי מתקיימות בחירות פנימיות בליכוד. באותו היום, אגב, הכותרת הראשית של שני העיתונים לא היתה זהה, כלומר: לא היה סיפור גדול שסחף אחריו את שניהם ודחק את הידיעה על הפריימריז בליכוד. עם זאת, כאמור, הקדישו שני העיתונים עמוד פנימי לסיקור הבחירות. ב"מעריב" הופיעה הידיעה בעמ' 5 תחת הכותרת: "היריב הגדול של ביבי: האדישות", ואילו ב"ידיעות אחרונות" הידיעה הופיעה בעמ' 9 תחת הכותרת: "השאלה הגדולה: כמה יקבל פייגלין".

בסופו של דבר הגיעו להצביע 37,635 מתפקדי ליכוד, שהם כ-40% מכלל בעלי זכות הבחירה. נתניהו זכה ב-74% מקולות הבוחרים, פייגלין ב-22% מהקולות, והמועמד השלישי, דנון, קיבל 4%בלבד.

יום למחרת, עם היוודע נצחונו של נתניהו, כבר יישרו שלושת העיתונים קו, ובחרו לתת הפניה בשער לידיעה בנושא. עם זאת, מסגור הסיפור השתנה מעיתון לעיתון: "ישראל היום" הלך על הכותרות הפשוטות, העממיות והמתלהבות מהניצחון - "נתניהו לקח, בגדול" בשער, ו"נתניהו ניצח בהליכה" בידיעה עצמה. שני העיתונים האחרים התמקדו בהישגו/הפסדו של פייגלין. "ידיעות אחרונות" אף הגדיל לעשות ומיקם את הסיפור בכותרתו הראשית, תחת הכותרת "הניצחון והמבוכה". בהפניית השער של "מעריב" בחרו בכותרת אינפורמטיבית וציינו כמה אחוזים גרפו שני המתמודדים המרכזיים: נתניהו ופייגלין. בידיעה עצמה ב"מעריב" נבחרה הכותרת "הליכוד בחר נתניהו".

בעוד "ישראל היום" ו"מעריב" מיקמו את הידיעה וסיקור הבחירות בעמ' 4-5 ו-6-7 בהתאמה, בחרו ב"ידיעות אחרונות" לתת לסיפור את כפולת העמודים הראשונה. נוסף לכך, הן ב"ידיעות" והן ב"מעריב" הופיע טור פרשנות של הכתבים הפוליטיים הבכירים של העיתון, נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" ובן כספית ב"מעריב", כאשר באופן מקרי, שני הטורים קיבלו את הכותרת: "עוד ניצחון כזה". בשני הטורים תוהים הכותבים על מצבו של נתניהו ואומרים כי לא היתה כאן תחרות אמיתית בין המועמדים. ב"ישראל היום" פורסם שוב טור של גינת, שמשבח את בחירת המתפקדים בנתניהו וכותב "זו בחירה במנהיג ולא במצב רוח. זה היה ניצחון הבגרות".

לא רק הכותרת ב"ישראל היום" מפרגנות לנתניהו, גם שאר הניסוחים: שיעור הצבעה של 40% מוגדר שם כשיעור גבוה, בעוד שב"מעריב" מגדירים זאת כ"רק 39% הגיעו לקלפי".

פליטת הפה של נתניהו: בתחתית העמוד

חודש לאחר הבחירות המקדימות לליכוד דיווחו סוכנויות הידיעות כי ישראל ביצעה תקיפה אווירית בעומק השטח הסורי. כזכור, על-פי פרסומים זרים, תקף צה"ל מתקן ובו ציוד גרעיני שסיפקה לסורים צפון-קוריאה. אולם, מעבר לדיווחים של סוכנויות הידיעות וכלי תקשורת מהעולם, לא התקבל אישור רשמי של ישראל.

במשך חודש ימים לאחר התקיפה שמרו הן ישראל והן סוריה על עמימות באשר לקיומה. בסוריה הכחישו לאורך זמן רב כי כלל בוצעה תקיפה, ובישראל שמרו על שתיקה. היחיד ששבר שתיקה היה נתניהו, שהודה במהלך ראיון טלוויזיוני כי היה מעורב בסוד העניין ונתן גיבוי לראש הממשלה אולמרט בשעת מעשה. כעשרה ימים לאחר פליטת הפה של יו"ר האופוזיציה אישרה ישראל כי צה"ל תקף מטרה בעומק סוריה, אך פרטי התקיפה ומטרותיה לא פורטו באופן רשמי.

"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" העניקו לפליטת הפה של נתניהו את הכותרת הראשית. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היתה: "נתניהו 'לקח אחריות' על על הפעולה בסוריה'", ואף מוסיפים בכותרת הגג: "זעם בלשכת רה"מ: 'ביבי אדם מסוכן וחסר שיקול דעת'". העיתון הקדיש לסיפור את שני העמודים הראשונים, וכן טור דעה של איתן הבר. ב"מעריב" הכותרת הראשית היתה: "נתניהו שבר את השתיקה הישראלית" בליווי כותרת הגג: "פליטת הפה של ביבי על המבצע בסוריה". המשך הידיעה מופיע בעמ' 5, שם נכתב בכותרת הגג: "התייחסות ישראלית ראשונה לפרסומים בחו"ל", כשכותרת הידיעה היא: "ביבי על המבצע בסוריה: 'נתתי גיבוי, הייתי שותף'”.

אולם, בעוד כל אמצעי התקשורת חוגגים את פליטת הפה המביכה של נתניהו, עיתונו של אדלסון הצניע אותה. האירוע אמנם מוזכר בעמוד הראשי, אך לעומת "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", בתחתית העמוד ולא בכותרת הראשית. כותרת ההפניה בעמוד הראשי של "ישראל היום" היא: "נתניהו: בירכתי את אולמרט על הפעולה", וכותרת המשנה היא: "סדק בשתיקה? יו"ר האופוזיציה נשאל בראיון בערוץ 1 על המבצע 'עלום הסוד' והשיב: 'הייתי שותף מהרגע הראשון'". הידיעה המלאה מופיעה בעמ' 3, בטור קצר בן 66 מלים שכותרתו: "נתניהו: שותפתי בפרטי המבצע 'עלום הסוד'". בניגוד לשאר העיתונים, ב"ישראל היום" לא מביאים ציטוטים ותמלולים מהראיון של נתניהו, ולא מצרפים טורי דעה שידונו בשאלה אם נתניהו פגע בישראל או לא, כפי שעשו כלי תקשורת אחרים.

הכותרת הראשית של "ישראל היום" באותו יום עסקה בהכרזה על רצועת עזה כ"ישות עוינת" ועל צעדים חדשים במלחמה בירי הקסאם. לידיעה הזו, אגב, אין זכר בעמודים הראשיים של שני העיתונים האחרים. קל לחשוד שלא במקרה העדיפו ב"ישראל היום" כותרת ראשית שעוסקת בהפחדה, ודנה באויב המשותף של העם בישראל – החמאס וירי הקאסמים. רוצה לומר: הכל שטויות, מה שחשוב הוא שנתאחד כולנו מול אויבים אמיתיים.

האם לגיטימי שעיתון השם עצמו בשורה אחת עם גופי התקשורת המובילים בארץ יצניע את הידיעה על עבירת הצנזורה של נתניהו? ניתן היה לומר כי מדובר בהחלטה מקצועית של העורך הראשי, שאינו רואה חשיבות רבה לפליטת הפה. ואולם, מאחר שהידיעה, כאמור, זכתה לסיקור נרחב בכל גופי התקשורת בישראל, מתקבלת החלטת העריכה התמוהה הזו בהרמת גבה חדה.

הוצאותיו הכספיות של נתניהו בלונדון: קמפיין של יריבים

כמה חודשים חלפו להם, עד שביום חמישי, ה-13.3.08, פירסם כתב חדשות ערוץ 10, רביב דרוקר, ידיעה שלפיה נתניהו הוציא עשרות אלפי שקלים במהלך ביקורו בלונדון בימי מלחמת לבנון השנייה. מטרת הביקור בבירת אנגליה היתה שיפור תדמיתה של ישראל בזמן המלחמה. מתחקירו של דרוקר עלה כי נתניהו הוציא בביקור בן שבוע ללונדון כ-131 אלף שקל, כשעיקר המימון של הנסיעה והביקור הגיע מטעם ארגון יהודי-בריטי שבראשו עומד מיליונר מקומי. חשיפתו של דרוקר זכתה לכתבות המשך בכלי התקשורת השונים, ובהם הרדיו, עיתוני יום שישי ואף ערוצי הטלוויזיה המתחרים.

בבוקר יום ראשון לאחר מכן הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך שני מיליון שקל נגד ערוץ 10, ובערב אותו יום המשיך דרוקר בתחקירו, וחשף כי המיליונר ששילם עבור נתניהו את החשבונות הוא ג'ושוע ראו, איש עסקים יהודי-בריטי. גם במקרה זה, כל כלי התקשורת בישראל ציטטו את הידיעה ביום שלמחרת.

מאחר שהידיעה הראשונה בעניין פורסמה ביום חמישי, והכתבות שנעשו בעקבותיה היו בעיקר ביום שישי, לא ניתן לבדוק כיצד התייחסו ב"ישראל היום" לסיפור בזמן החשיפה עצמה, שכן החינמון אינו יוצא בימי שישי (הפעם היחידה, עד כה, שבה יצא העיתון ביום שישי היתה לאחר חשיפת זהותו של מוריס טלנסקי, העד המרכזי בפרשת השחיתות-לכאורה של אולמרט). ביום ראשון עסקו העיתונים בכוונה של נתניהו להגיש תביעת דיבה וב"שאריות" של הפרשה. ביום ראשון בערב, כאמור, התגלה שמו של המיליונר, והפרשה קמה לחיים מחדש. על כן נפנה לבדוק כיצד סיקרו עיתוני יום שני, ה-17.3.08, את חשיפת זהות התורם.

ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" בחרו בקו מערכתי זהה: הידיעה לא קיבלה את הכותרת הראשית, אך בשניהם הופיעה בעמוד הראשי הפניה לסיפור, ובשני העיתונים הופיעה הידיעה עצמה בכפולת העמודים הפותחת. כותרת ההפניה של "ידיעות אחרונות" היתה: "העסק הישראלי של התורם הבריטי". לידיעה עצמה נבחרה הכותרת: "המיליונר של ביבי משקיע בישראל", ובכותרת הגג נאמר: "האיש שחתם על החשבון: אחד מעשירי בריטניה שתרם עשרות אלפי שקלים לקמפיינים של נתניהו בליכוד". לצד הידיעה המרכזית מופיעה ידיעה המדווחת על תביעת הדיבה שהגיש נתניהו יום קודם לכן.

ב"מעריב" היתה הכותרת שניתנה בעמוד הראשי בהפניה "המיליונר הבריטי שמימן את ביבי ושרה", ולידיעה עצמה נבחרה הכותרת: "הספונסור הנדיב של נתניהו". בכותרת הגג של הידיעה נכתב: "יו"ר האופוזיציה הודף את הטענות על 'מסע תענוגות'". גם כאן מופיעה ידיעה על תביעת הדיבה שהגיש נתניהו.

וב"ישראל היום"? לעומת שני העיתונים שהוזכרו, בחינמון בחרו להקדיש לסיפור חשיפת זהות המיליונר דווקא את הכותרת הראשית, שנוסחה באופן הבא: "המארח: נתניהו שילם, מה אתם רוצים ממנו?". בעוד שב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" הוצג ראו כ"מיליונר שמימן את נתניהו ואשתו", ב"ישראל היום" כלל לא משתמשים בכינוי "מיליונר", אלא מגדירים אותו "כאיש עסקים" או בשם התואר "המארח".

לצד הכותרת הראשית הופיעו ב"ישראל היום" שתי הפניות לידיעות אחרות הקשורות בסיפור: האחת על תביעת הדיבה שהוגשה (שעליה כבר ידעו ביום שישי ודיווחו בעיתוני יום ראשון), והאחרת מביאה את דבריו של החשב הכללי לשעבר, ירון זליכה, שלפיהם ראש הממשלה אולמרט יכול היה לחסוך בטיסותיו 1.5 מיליון שקל אם היה בוחר בחברת תעופה המבצעת עצירות ביניים.

בכפולת העמודים הפותחת, שעסקה בסיפור, הופיעו שני מאמרי דעה: האחד של גינת, שהשורה הסוגרת שלו היתה: "כולם קוראים את הסקרים וכולם מבינים היטב שאם הבחירות היו היום, נתניהו, שנוא נפשה של היאפיאדה, היה מנצח. זה כל הסיפור, אבל על זה לא ממש נעים לדבר". מאמר הדעה השני הוא של דן מרגלית. מרגלית אינו תוקף את נתניהו בצורה חמורה, והשורה התחתונה של המאמר היא: נתניהו אולי נהנתן, אבל הוא אינו היחיד. גם אולמרט וברק כאלה. הידיעה על אודות ראו היתה המצומצמת והקצרה ביותר מבין כל הידיעות באותה כפולה. הידיעה הנרחבת ביותר בכפולה הביאה את דברי נתניהו בכנס באשקלון, שבו הגיב לראשונה לתחקיר של דרוקר. בהתאם לכך, גם כותרת הכפולה מצטטת את הטענה של נתניהו כי כל הסיפור הוא "קמפיין של יריבים".

גם בכפולה הפנימית בוחר "ישראל היום" להבליט לצד הידיעה על נתניהו ידיעה הטוענת כי אולמרט יכול היה לחסוך בקלות 1.5 מיליון שקל מכספי המדינה. ניתן כמובן לדמיין ידיעה כזו מופיעה בכל אחד מהעיתונים האחרים, אך העיתוי והמיקום של הפרסום ב"ישראל היום" נראה כניסיון למשוך חלק מהאש גם אל עבר ראש הממשלה, ובכך לתת לקוראים את הרושם שנתניהו דווקא בסדר – הנה, הוא בסופו של דבר שילם למארחו, אבל אולמרט, לעומת זאת, יכול היה לחסוך מיליוני שקלים למדינה ולא עשה דבר.

מסקנות: העדפה ברורה לנתניהו

מהבדיקה שהוצגה כאן ניכרת העדפה ברורה לנתניהו בנושאים שנבדקו, כמעט בכל בחירה עריכתית ב"ישראל היום". העיתון מצניע אירועים שאינם תורמים ליצירת תדמית חיובית עבור נתניהו, ומנגד מגדיל ומרומם אירועים שבאים לסייע לו ולקדם אותו ואת הליכוד. כדאי לשים לב גם לכך ש"בישראל היום" ממעטים לקרוא לנתניהו בכינוי "ביבי", ודבקים בשמו המלא, וזאת בניגוד לנוהג הרווח בעיתונים היומיים האחרים.

בשלושת מקרי המבחן שהוצגו ניתן לראות באופן ברור כי עורכי הידיעות עמלו רבות כדי להציג את נתניהו בצורה המחמיאה ביותר האפשרית, ויש לציין כי הם עשו את עבודתם נאמנה: אדם מן היישוב שיקבל את העיתון (בחינם) בעת שיחצה את מעבר החציה לא בהכרח ישים לב כי הכותרות שקשורות בנתניהו מעודנות במידה כזו או אחרת לעומת כותרות שיעניקו עיתונים אחרים לאותם הסיפורים.

"ישראל היום" מגדיר עצמו כעיתון חדשותי לכל דבר, הוא מחזיק בארסנל כתבים ובמדורים רבים ומגוונים, ממש כמו כל עיתון אחר, אך יחד עם זאת מחזיק, כך מסתבר, בקו מערכתי פוליטי שעליו הוא לא מצהיר בפני קוראיו. להפך, העיתון מעיד על עצמו בכל גיליון שהוא "הוגן ומאוזן".

חשוב לציין את הצד השני של המטבע – משלל הכותרות שהוצגו כאן, קל לראות כי גם הסיקור שלו זוכה נתניהו בשני העיתונים האחרים (כפי שחוזרים ואומרים תומכיו) אינו הוגן במיוחד. בולט בעניין זה "ידיעות אחרונות", שלפרקים נדמה כי עם כל נפילה של נתניהו גדלה השמחה במערכתו.

אולם היחס שלו זוכה נתניהו ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" רק מבליט את שונותו של "ישראל היום" בעניין. לו היה מחזיק "ישראל היום" בסדר יום עצמאי ונבדל גם בנושאים אחרים, ניחא, אך קשה לומר שלעיתון אג'נדה אלטרנטיבית במיוחד בשאר תחומי הסיקור. המהפכה של "ישראל היום", כך נראה, מתחילה ומסתיימת בבנימין נתניהו. עלון מפלגתי שהתחפש למוצר תקשורתי? עושה רושם שהתשובה חיובית.

עורך "ישראל היום", עמוס רגב, סירב להגיב.

מורן ראדה היא סטודנטית לתואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטת תל-אביב