קצת לפני הימים הנוראים, כלומר בראשית ספטמבר, נגזר דינה של רשת א' להמשך התפוגגות מואץ. הגם שלא נגזרה לחלוטין לדממה דקה, נכפה על הרשת הוותיקה איחוד ערכי כדבעי, מלאכותי, מגושם ומוצנח מלמעלה עם רשת "מורשת" - מהלך שעל אף ט' קבין דרשנות דתית כבדה התגלה כרחוק מכלל כתיבה לספר חיים טובים מבחינתה של רשת המלל התרבותית היחידה ברדיו של המדינה. ראשיתו של המהלך האומלל בהצנחה תקציבית של קיצוץ תדרי שידור. כרגיל, כמכוח חוקיות של שימור אין–אונות, או שילוב כלים מזוגזגים, יצר החור התקציבי מין חור תודעה הגובל בשיתוק מוחין וזה גרר אליו כל מיני קומבינות מפולפלות: האם למזג את רשת א' עם "קול המוסיקה"? האם לעשות יום כן יום לא, יום קלאסי יום דיבורים? שמא לערבב את רשת ה' העלומה עם תחנת "רקע"? ואלמלא ספינת השלום של נתן טבעה זה מכבר, סביר להניח שהיו מקימים אותה ממעמקי מחסן הגרוטאות של האוקיינוס וממזגים עם רשת "מורשת" בתקווה למענה הולם לחור תקציבי שחור - בבחינת זה נהנה וזה אינו חסר ובבחינת שנים אוחזין ומתמזגין.

מרוב שקברניטי רשות–השידור היו עסוקים בקושיות מסדר–גודל כיצד ממזגין (לשם החיסכון בתדרים), לא שמו לב כי ממש לא הרחק מחוטמם נעלמו משדרים יקרים ממתקן השידור בנבי–סמואל ועל–פי השמועה נגזרו במקצועיות רבה ממקומם, הורמו והועתקו לטובת רשות שכנה או מואזין שהמכשירים להגברת הקול שלו נצטרדו. יום אחד נעור הש.ג. וכמו במערכון נושן של הגשש, החלה האוזנייה שבתודעתו משדרת מערכון שפזמונו החוזר "היה מנוע!?". יום אחד נעור המאזין והנה הרשת אינה נקלטת.

איור: אופיר שרר

בנסיבות השלומיאליות הללו כמעט ונראה היה כי הצעת ההתייעלות הראויה היא מיזוג רשתות עם הרשות במסגרת תוכנת חלונות והזדמנויות למזה"ת מחודש, ואולם אז, כדרכם של חורי תקציב שחורים, אותר הקורבן החלש לבליעה ולא עזרו צווחות מסוג "הצילו יהודים, רשת איכותית ונכס תרבותי היסטורי עומדים להיעלם". מתוך כך נולדה תוכניתו של מנהל הרדיו, יוני בן–מנחם, לאחד אף בלא חופה וקידושין את שתי הרשתות א' + "מורשת" בעסקת חבילה פוליטרוקית משונה, במסגרתה של קופסת רדיו לחוצה המורכבת משני גטאות שכמעט ואינם מדברים האחד עם השני: בלוק השידורים של "מורשת" נתקע בגרונה של רשת א' ככפית מרק עוף לא טרי, המשודר כל יום החל מהשעה 16:00 עד חצות. בימי שישי מתהפכים הגטאות: "מורשת" משדרת עד צאת הכוכבים ורק לאחר ההודעה המדויקת על זמני הדלקת הנרות בערים הגדולות (כולל הפרש הדקותיים עם עירו של אברהם אבינו), נכנסת א' לשידור ושוב יוצאת ומסתלקת עם צאת השבת וכניסת השכינה בצורת "מורשת". או אז נשמעים צפצופים בהולים, התדר כולו נדמה לדלת מסתובבת, במלון שאורחים צהובים זה לזה יוצאים ונכנסים בה בכיוונים מהופכים, והמקלט הישן פוצח בשירת הללויה, לכל (ושמא לקול) ישראל יש "מורשת" אחת.

האיחוד הכפוי יצר מעין זוג רדיופוני מוזר בעליל, שכמו נפלט מהכלאה בלתי מוצלחת בבוכלטריה של שדכנית תשושה שכרטיסיותיה נטרפו. ואולם השידוך בין שני בני הזוג, שאיש מהם אינו נוטה לראות באחר את בחיר/ת לבו, לא הגיע לכלל דיון ציבורי של ממש, מעבר למשיכות חוטים מפלגתיות שסגרו את העסקה, משל היה מדובר באחורי–הקלעים של תיאטרון מריונטות. הדיון הרציני לכאורה, והיחיד מכל מקום בנושא, נערך בערכאות משפטיות לא מרתקות במיוחד מבחינה תקשורתית, ערכאות הקשורות בדיני עבודה, ואלה נתבררו בבית–הדין לעבודה, שמטבעו אינו כשיר לדיון בהיבטים תוכניים ותרבותיים של האיחוד. ועד עובדי רשת א' פנה לערכאה זו בקובלנה כי ההסכם החדש, הכרוך בקיצוץ שעות, עלול לגרור מטבע הדברים פיטורים. ואולם החששות נסתתמו במכתב חגיגי מטעם ההנהלה, בנוסח אין מקום לדאגה, ובהסכם הנהלה - עובדים באישור בית–הדין. במישור התוכני ניסתה ההנהלה להדוף את התחזיות בדבר קצה של א' בטענה כי חלק ניכר מנגיסת הזמן שנוגסת בה "מורשת" יבוא על חשבון שידורים שבלאו הכי היו בחזקת שידורים חוזרים. ואולם בפועל, רשת א', שכבר עברה הליך ארוך של התייבשות וקיצוץ כנפיים, נשמעת עתה כצל קלוש אם לא כרוח–הרפאים של עצמה. מיד לאחר החידוש פצחה "מורשת" בספיישל מארתון אמירת סליחות, בתוספת שפע דרשות מאליפות מבית–מדרשו של הרב שלמה אבינר.

האיחוד בין הרשתות היה חלק ממהלך מקיף יותר של קיצוץ, שנועד לרצות הנחתת התייעלות תקציבית מצד משרד האוצר. בתנופת קצצת זו אוחדו רשת רק"ע לעולים עם שידורי קול–ישראל לחו"ל (רשת ה'), ושוחרי העברית בתפוצות ייאלצו להסתפק מעתה באינטרנט ולמכור את מקלטי הגלים הקצרים שלהם בשוקי הפשפשים.

וכך מהלך שגוי בעליל, הגובל בגרוטסקה מבחינה תקשורתית ותרבותית, עבר דרך משחק הפינג–פונג שבין ההנחתה הממשלתית על הפחתת תקציב רשות–השידור (מתחילת 2003) לבין סיכומי ההנהלה והעובדים שלפיהם לא יקוצץ השכר ולא יפוטרו העובדים. בתום המהלך הזה נראה גורלה של א' כתוצאה של קומבינה הלכתית בסגנון הבה נתחכמה לה: מישהו עשה כאילו ייעול תקציבי, העובדים כאילו הגנו על נדמה לי זכויותיהם, א' + "מורשת" כאילו מקיימות עכשיו מגורים משותפים בהסכם חלוקת רכוש במסגרת חיי אישות לא פעילים. כי למה ניתן לדמות את האיחוד הצולע הזה? לתאונה שדכנית: שמא לאדם שירד מנכסיו והכניס דייר משנה בתקווה לקיצוץ בחשבונות הארנונה, אלא שחמיצות הפנים ההדדית השוררת בין הדיירים כבדה פי כמה מתועלתו של ההסדר. איש אינו יודע כמה שקלים בדיוק חסכה ההתייעלות–כביכול וגם ב"מורשת" לא נצפתה דיצה וצהלה יתרות לקראת החופה והקידושין עם רשת א', הגם שהרשת המסורתית שיפרה מכוח האיחוד את איכות קליטת השידורים שלה. בינתיים ניכרת קצצת בשידורי ה"ראש צעיר" לנוער של א', לצד תחושה של רפיון, הגובל בהלם תרבות, בשידורי הספרות שעברו ייבוש תקציבים עד שאפילו אוזניות או מכונת פקס נחשבות שם בחזקת מותרות.

איש אחד מחרטומי הרשת אמר לי, בנימה של נחמה פורתא לעת צרה, כי יש לה מיליציות נסתרות של חסידים נאמנים: מאזין היושב קבוע בחדר–תרבות בקיבוץ גלילי, גמלאית בבית–אבות, ועוד, ואלה לא יניחו להתנכלות לעבור, אלא יציפו באיגרות קובלנה את מערכות העיתונים. גדודי המכורים של א' נשמעו בתודעתו כמו כותר תוכנית ותיקה של אבי כצמן, ואכן חלקם התקשרו, כנענים לאיזה דגל או איתות רדיופוני סמוי, לתוכנית "מאזינים למאזינים" ושטחו את טענותיהם בפני המנחה, אפרת שושני, שטיפלה בהן בדיסקרטיות מנומסת בלי קריאות לעלייה על בריקדות. אלא שבסיכום ביניים נדמית רשת א' ככבשת הרש, כרשות מוניציפלית, צפונית ונידחת, שנגזרה לאיחוד כפוי של מועצות מקומיות במגזר הדרוזי, או כרשת עלומה דוגמת ה', או רדיו פיראטי, שרגע הם מבצבצים על התדר ואחר משתתקים במין צרימה של משדר ששליחי הוצאה לפועל באו לעקלו.

גם "מורשת" נשמעת מצדה כהכלאה נסיונית, לעתים חובבנית, של תחנת קסטות פיראטית עם רדיו המפד"ל, פינת ש"ס וקול–חי, בתוספת התחזקות מצד מצעד הפזמונים החסידי. ביום שישי אחר–הצהרים פורץ שם ג'ינגל ובו הודעה חשובה על דבר דרשה שתשודר בשעות הערב מטעם הרב הראשי מרדכי אליהו. חסד מופלא עשה איתי לוח–המשדרים, אני חושב ומכין את הקלטת והעט: הנה הם מתחשבים גם בשוחרי "מורשת" שמן הציבור החילוני, אבל בשעה שלאחר מכן מודיע קריין נבוך כי הפרומו שודר בטעות ובשעה שלאחריה שוב משודר האות החגיגי על דרשתו המתקרבת של כבוד הרב, המאיימת לחצות גבול תחום שבת רדיופוני בפיקוח נפש נסער; ובשעה שלאחריה שוב מתנצל הקריין כאילו הג'ינגל הוא פרי רשות אחרת, רובוט או עורך ממוחשב.

וגם א', המקוננת על נגיסות הזמן, עדיין מתקשה להשתחרר מתלות קודמת בשידורים חוזרים, ובלילות היא נתונה לשליטתו של מחשב חכם, המריץ תוכניות עתיקות בסרט–נע חוזר. ושני אלה הם כמו זוג מוזר, פרי שידוך כפוי שתנאי מגורים לחוצים הופכים אותם לשיקוף הדדי עד שיסתגלו בעל–כורחם. כי למה ניתן לדמות את א' + "מורשת", אם לא לשני פרודים שמגשר זריז סידר להם קומבינה לחיסכון במזונות, בפירוק נכסים ובמכשירים אלקטרוניים: למה לכם לקנות שתי טלוויזיות, לא חבל; לא כי, אלא חצי יום תשתמש האשה בפינת הבישול והאמבט והאיש יישב בחדר הנוחיות ובמחציתו יתהפכו. ודווקא מכוח המגורים הלחוצים וההתאפקות הם נדמים האחד לשני; ועל אף מה שנראה כלפי חוץ כאיפכא מסתברא מוחלטת, שתיהן משקפות אחת את רעותה כמין כמוסות זמן משומרות מעידן אחר, שהוקפאו בכד רדיופוני בחווילתה של נסיכה חבשית בתוכנית "מחפשים את המטמון" או "באי בודד". אדם לוקח כמוסת א' פורטה ומיד מתחבר בזמר נוגה של עופרים או בוותיקת קבוצת כינרת המספרת על בית אבא ועל יומן מתקופת החלוצים הנכתב למגירה. ואחר בולע בדבקות עצומה גלולת "מורשת" ושומע סיפורים על אברכים מצוינים, צדיקים מרביצי לקח טוב, רבנים חשובים שכל הזמן זורמים לאולפן פוסט–מדינתי, עיירתי לגמרי, מטפטפי נופת–צופים אל אוזני שדרנים ממלמלים כבודו, טעינו בג'ינגל, כבודו, התבלבלנו עם הפרומו של הרב אליהו כבוד מעלת תורתו, אבל בעזרת השם, הדיסק של הנשמה קרליבך הפסיק לקפוץ ועוד נשמע ישועות ונחמות טובות.

ולעתיד לבוא אולי ימצא בינתיים תשבי את המשדרים האבודים מנבי–סמואל (בבחינת "וברצותו נתנה לנו", ובבחינת "ולקחה מן הליסטים") והרבנים יתירו את כתב הכתובה ורשת א' תחדש ימיה כקדם עם מלית יצירתית חדשה וסמיכה יותר במקום השידורים החוזרים; ו"מורשת" תלך לדרכה על תדר חזק - ברוך ואחר בלא שמץ עבודה זרה ועם קצת עזרה מפרסומות לאולמות שמחות, למוהלים ולבודקי מזוזות.

ד"ר אלי שי הוא עיתונאי וחוקר בתחום מיסטיקה משיחית יהודית

גיליון 53, נובמבר 2004