ההודעה לעיתונות שנחתה בתיבת המייל שלי נראתה קצת משונה. "ח"כ יעל כהן-פארן: העורך הראשי של רשות השידור נגוע בשחיתות", נכתב בכותרת, ומיד אחריה נטען כי העורך, שמעון אלקבץ, "ביצע עבירה חמורה על החוק". וואו. לא כל יום קוראים האשמה בוטה כל-כך, ישירה כל-כך. "הוא קיבל לכאורה, וייתכן אף מקבל בהווה, טובות הנאה שונות", נכתב עוד בהודעה. תמורתן, קובעת כהן-פארן, הוא "מתיר פרסומים שקריים" בקול-ישראל לטובת מונופול הגז. בהמשך כבר כותבים שם על "פרסום פרשת השחיתות של שמעון אלקבץ". איך לא שמעתי על זה?
אז במה מדובר? שמעון אלקבץ הוא העורך הראשי הזמני של רשות השידור (בפירוק). לפי כהן-פארן, אלקבץ כיהן במקביל כדירקטור בחברה של קובי מימון, מבעלי השליטה באחת החברות המרכיבות את מונופול הגז. האם מי שמכהן במקביל כעורך ראשי וכדירקטור הוא "נגוע בשחיתות"? טוב, לא יודע אם הייתי משתמש בדיוק במלים האלה, אבל זה בהחלט בעייתי ביותר ומדובר בחשיפה ראויה. כהן-פארן היא כנראה חברת-כנסת עזת-מבע. למה לא. אני בעד. שחיתות היא לא רק פלילים.
בכל מקרה, כהן-פארן קובעת שזו "עבירה חמורה על החוק", וזו כבר קביעה משפטית. חברת-הכנסת אינה מוסרת באיזה חוק בדיוק מדובר, אבל אם זו עבירה חמורה – מעניין לשמוע את הפרטים. אז חיפשתי את הפרטים. נצבא, החברה שכהן-פארן מכוונת אליה, היא חברה ציבורית. היא מחויבת לדווח לציבור על שינויים בדירקטוריון שלה. באתר הבורסה מצוין כי אלקבץ חדל לכהן כדירקטור ב-2 בנובמבר 2014. אלקבץ, שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור רק לאחרונה, היה קודם לכן המנהל הזמני של קול-ישראל (זרוע הרדיו של רשות השידור). הוא נכנס לתפקידו ב-1 באוקטובר. כלומר – במשך חודש ויום הוא היה במקביל גם עורך ראשי של הרדיו וגם דירקטור בנצבא.
שמעון אלקבץ, 8.10.15 (צילום: אורן פרסיקו)
האם התמהמהות של חודש בהסרת ניגוד עניינים עולה לכדי עבירה חמורה על החוק? האם מי שמתמהמה במשך חודש מלהתפטר בחברותו בדירקטוריון (אגב, אלקבץ היה דירקטור חיצוני, כלומר כזה שאין לו זיקה לבעל השליטה) הוא "נגוע בשחיתות"? האם חברות בדירקטוריון אי-אז עולה לכדי "טובות הנאה שונות" ש"ייתכן" שנמשכות "גם בהווה"? (איך זה יכול להיות בעצם?) טוב, כבר סיכמנו שכהן-פארן היא בעלת סגנון צבעוני (תכונה שקל יותר לאמץ מאחורי חסינות פרלמנטרית).
אז כהן-פארן קובעת שמאחר שאלקבץ קיבל טובות הנאה ממונופול הגז (כלומר, היה פעם דירקטור בחברה שבשליטת קובי מימון), הוא החליט "להתיר פרסומים שקריים" לטובת המונופול. כהן-פארן מתכוונת לקמפיין הפרסומות שנציג קבילות הציבור המליץ להוריד מהאוויר. אלקבץ כנראה לא קיבל את ההמלצה. אגב, הנציב, דדי מרקוביץ', לא המליץ להוריד את הקמפיין משום שהוא כולל טענות לא נכונות, אלא מפני שהוא "חורג מהכללים", שלפיהם אין לשדר פרסומות בעניין "הנמצא במחלוקת ציבורית". אני יודע, כי אנחנו פירסמנו את זה.
הקמפיין, בקריינות של אלכס אנסקי, היה באמת בזיוני (מתי תהיה כאן מועצת עיתונות אפקטיבית שתאכוף סוף-סוף את האיסור הכל-כך טריוויאלי על עיתונאים להשתתף בפרסומות?), ויפה שיש חברת-כנסת שנלחמה להורידו מהאוויר. טוב גם שמספרים לנו על הקשר העקיף שהיה בעבר לאלקבץ עם מימון. נכון, זו לא שחיתות ולא נעליים, אבל זה גילוי מעניין שיכול להסביר דבר או שניים על האופן שבו מסקרים בקול-ישראל את מונופול הגז.
אבל רגע, מה באמת עם הפרסומים שבין תשדירי הפרסומות? אתם יודעים, התוכניות. אם אני זוכר נכון, חשבתי לעצמי, קול-ישראל הוביל את הסיקור הלעומתי של מונופול הגז. למעשה, אפשר לדמיין שבחדר של גדעון תדמור יש לוח מטרה שבמרכז שלו מצוירת דמותה של קרן נויבך. אז איך זה שהעורך הראשי שלה הוא שתול של חברות הגז?
הנה משהו שאפשר לברר. שאלתי את נויבך איך זה לעבוד עם פרשת שחיתות מהלכת בתור עורך. "הוא הדף את כל הלחצים, כולל איומים בתביעות מצד מונופול הגז", היא מעידה. "מעולם לא התערבו לנו בתכנים, ויש מעט מערכות שיכולות להגיד את זה. אלקבץ באמת עשה ועושה את עבודתו נאמנה בהגנה על החופש העיתונאי שלנו. נעשה לו עוול", היא מסכמת.
לאנשי ציבור ואנשי עסקים מושחתים, ולעיתונאי החצר שלהם, סוללת טיעונים מוכרת וידועה נגד המלחמה בשחיתות. את מי שלוחם בשחיתות הם מאשימים בטהרנות, בפופוליזם, ברצון להיבנות תדמיתית על-ידי פיזור האשמות חלולות, במלחמה עיוורת בכל מי שמגיע לעמדת שררה. "שנאת עשירים", הם צווחים, ומסבירים מדוע השחיתות היא שמן בגלגלי המכונה. או שקר כלשהו.
האשמות כאלו הן בדרך כלל כוזבות, מסך עשן להחביא מאחוריו שיתופי פעולה פסולים וניגודי עניינים אסורים. בדרך כלל, אבל לא תמיד. ההודעה לעיתונות שיצאה היום מלשכתה של ח"כ יעל כהן-פארן (המחנה-הציוני) היא פארודיה על מלחמה בשחיתות, ופשוט מזמינה האשמה בפופוליזם אינטרסנטי ורדוד.
כהן-פארן מביאה איתה אל הכנסת רזומה מרשים, וההתגייסות שלה למאבק במונופול הגז ראויה לשבח, אבל אם היא לא ידעה שמאחורי ההאשמות הקשות שלה יש בסך-הכל התמהמהות של חודש בהסרת ניגוד עניינים לכאורי, זה ביזיון שלא טרחה לברר. אם ביררה ובכל זאת השתמשה בשפה כל-כך קשה – זה ביזיון גדול לא פחות. ואם כהן-פארן לא טרחה לברר אם אלקבץ אכן מצנזר את סיקור סוגיית הגז בקול-ישראל לפני שהאשימה אותו בשחיתות, היא אכן עשתה לו עוול גדול. לא רק לו, אלא לכל מי שנלחם במונופול הגז, שהוא סכנה לדמוקרטיה, ובשחיתות ציבורית, שמכרסמת ביסודות החברה והכלכלה שלנו.