על רצפת חדר העורכים

עוד פועל מת אתמול במהלך מילוי תפקידו. שוב לא מדווח על כך באף עיתון.

לכאורה

"הישראלי המצוי יתקומם נגד האפרטהייד רק ביום שבו לא יוכל לייצא לאירופה ולייבא ממנה וייאלץ להמתין שלושה חודשים לקבלת ויזה לביקור בפריז", מעריך זאב שטרנהל במדור הדעות של "הארץ". אפשרות נוספת: רק ביום שבו נבחרת ישראל בכדורגל לא תוכל להשתתף בטורנירים בינלאומיים. ובעצם, גם אז סביר שהישראלי המצוי לא יתקומם נגד מדיניות המשטר הצבאי שמטילה מדינת ישראל בשטחים הכבושים, אלא נגד הארגון הבינלאומי שמחרים אותו.

כותרות הטבלואידים מוקדשות הבוקר כולן להצבעה שאמורה להתקיים בהמשך היום על האפשרות לסלק את מדינת ישראל מהתאחדות הכדורגל העולמית, פיפ"א.

ב"ידיעות אחרונות" בחרו למקד את הכותרת הראשית בדרמה ("יום-הדין של ישראל בפיפ"א"), ב"מעריב" מפרסמים מחווה למשחקי המלים המאפיינים את כותרות מוספי הספורט ("הכדור בידיים שלהם"), וב"ישראל היום", ובכן, ב"ישראל היום" מצטטת הכותרת הראשית הערכה מאיימת שיצאה אמש מפיו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל ("פגיעה בישראל תמוטט את פיפ"א").

באף אחד משערי העיתונים לא מצוין מה העילה לסילוקה האפשרי של ישראל מארגון הספורט העולמי. בכמה מהעיתונים לא נכתב על כך גם בעמודים הפנימיים. כך, לדוגמה, ב"ישראל היום", המקדיש את כל הכפולה הפותחת שלו לפיפ"א, אין כל הסבר לסיבות שבעטיין דורשים הפלסטינים לסלק את ישראל מהארגון. כל שנכתב בידיעה החדשותית המרכזית מאת שי ארצי ושלמה צזנה הוא ש"הפלשתינים הציבו אתמול בפני פיפ"א שתי דרישות נוספות – לבדוק את הגזענות לכאורה בכדורגל הישראלי, ולקבוע שפיפ"א תבקש מהאו"ם לאסור על חמש קבוצות מיישובים שמחוץ לגבולות הקו הירוק לשחק בארץ". כיצד ניתן לכתוב "לכאורה" ביחס לגזענות בכדורגל הישראלי כאשר יש קבוצה בולטת בליגת-העל שמצהירה בגלוי כי לא תכלול בהרכבה שחקנים ערבים? עובדה שאפשר. "הבקשות נדחו כמובן על-ידי המשלחת הישראלית", מציינים כתבי "ישראל היום".

ב"מעריב" תמונת המצב דומה. הקורא מקבל כותרת ראשית וכפולה פותחת על פיפ"א, אבל מעט מאוד מידע. רוב התוכן מוקדש לתוצאות הדרמטיות שיהיו לסילוק ישראל מהארגון ולתגובות של פוליטיקאים ועסקנים על האפשרות שכך יקרה. גם בהנחה שההצבעה תהא פוליטית לחלוטין, בלי כל בדל של התייחסות עניינית לגזענות בספורט הישראלי או להגבלות שמטיל משטר הכיבוש על כדורגלנים פלסטינים, מן הראוי היה לפחות להזכיר לקוראי העיתונים בכמה משפטים מה המניע הרשמי לאפשרות שישראל תסולק מהארגון. בידיעה של "מעריב", מאת יעקב זיו, דנה סומברג ויאסר עוקבי, מסתפקים בציטוט מדברי ג'יבריל רג'וב, יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית, שמציין את בית"ר ירושלים כדוגמה לגזענות כלפי כדורגלנים ערבים בישראל וטוען שישראל רוצה "להרוס את הספורט הפלסטיני". אין פירוט לטענה זו בידיעה.

"ידיעות אחרונות" בולט לטובה על רקע הסיקור הפגום של שני מתחריו, ובלב ידיעה מאת אלדד בק ואיתמר אייכנר המתפרסמת הבוקר בראש עמ' 2 של העיתון מציב אינפוגרפיקה שכותרתה "על מה מצביעים?". תחתיה נכתב: "התאחדות הכדורגל הפלסטינית טוענת ששחקניה לא זוכים לחופש תנועה במעברי הגבול – ודורשת להשעות את ישראל מתחרויות בינלאומיות".

גוף הידיעה כולל גם הוא מידע שחסר בעיתונים האחרים, ולפיו הצעת פשרה שהגישה אתמול ישראל לפיפ"א כוללת ארבע נקודות: "הענקת תעודות מיוחדות לשחקנים ולמאמני כדורגל פלסטינים שיקלו עליהם את המעבר במעברים ובגבולות; יצירת מנגנון משותף לישראל, לפלסטינים ולפיפ"א שיגבש פתרונות לכל בעיה שתתעורר בהסדרת מעבר לכדורגלנים פלסטינים; הקלות במעבר ציוד ספורט לשטחי הרש"פ; והקמת ועדה משותפת שתטפל בסוגיית ההקמה של מגרשים ומתקני ספורט חדשים בשטחי הרשות". בהמשך מצוטט יו"ר ההתאחדות הישראלית לכדורגל, עופר עיני, שאמר לכתבי העיתון, בין היתר: "מדינת ישראל לא גזענית".

דווקא "הארץ", שנוהג דרך קבע לדווח בהבלטה יתרה על האפרטהייד בישראל, גם כשאין בסיס עובדתי לדיווח, אינו מקדיש הבוקר את כותרתו הראשית לאפשרות שפיפ"א תסלק את ישראל.

הרצוג

קלמן ליבסקינד שוב מקדיש את מדורו ב"מעריב" לביקורת התקשורת. "קחו לדוגמה את הסרט המצוין של ענת גורן על יצחק הרצוג", הוא כותב בין היתר. "בפרק הראשון שלו, ששודר בשבוע שעבר, ראינו את הרצוג מגיע לסיור בחירות טראומטי למדי בשוק של לוד. אם לומר את זה בעדינות, הלודאים לא נראים אצל גורן ככאלה שהרצוג עשה להם חשק גדול להצביע עבורו. אותו ביקור בדיוק סוקר אחרת לגמרי בכתבה שהכין לפני הבחירות ציון נאנוס לערוץ 2. הרצוג של נאנוס נראה כמי שכובש את לוד בדרך ללשכת ראש הממשלה. מי מהשניים שיקר לנו? אף אחד. שניהם חזרו למערכת עם הרבה חומר גלם ובחרו לשדר ממנו את מה ששירת את התיזה שלהם באותה נקודת זמן. נאנוס, לפני הבחירות, רצה להראות שהרצוג על הגל. גורן, אחריהן, רצתה להראות מדוע הוא כשל. כך זה עובד".

האמת היא ש"הרצוג של נאנוס" לא נראה "כמי שכובש את לוד בדרך ללשכת ראש הממשלה". בכתבה ששודרה בערוץ 2 דווקא נראים, לצד כמה מלות עידוד שמקבל הרצוג מתושבי לוד, גם הרבה מאוד צעקות, ביקורת, הסתייגויות ונדרים כי לא יצביעו עבורו לעולם. נראה כי לא רק עיתונאים המכינים כתבות וידיאו בוחרים מתוך חומרי הגלם שלהם למה להתייחס וממה להתעלם בהתאם לתיזה שלהם. גם עיתונאים הכותבים על סרטי תעודה.

הנה דוגמה נוספת לכך:

"לא היה אפשר לחמוק מכך שכל מלה שנייה של יו"ר המחנה-הציוני היתה 'שיזד***'", כותב גונן גינת במוסף "ישראל השבוע", בעקבות צפייה בסרט "הרצוג". "למענו של יצחק (בוז'י) הרצוג, צריך לקוות שהילדים שלו לא נחשפו לדמות אביהם כפי שנראתה שם [...] כל-כך הרבה פעמים הרצוג, מי שהאמין שינהיג את המדינה, שלח את בני שיחו לעשות את מה שעושים בדרך כלל בחדר המיטות, עד שלכאורה היו אמורים להיות לו המוני מצביעים בזכות תרומתו לריבוי הטבעי של אוכלוסיית הישראלים. אלא שבמציאות לא היו לו די מצביעים כדי לגבור על ראש הממשלה בנימין נתניהו, מה שמרמז על האפשרות שאנשים לא נשמעים להוראותיו, גם כאשר מדובר בהוראות נעימות מאוד לביצוע, ולמרות שהרצוג חזר שוב ושוב על ה'שיזד***' – בכל זאת איש משומעיו לא נענה לקריאה לעשות זאת – ועל כן אין מנוס מהמסקנה הברורה שהרצוג אינו מנהיג".

האם הרצוג אמר "שיזדיין" יותר מפעם אחת בסרט שתיעד אותו? ספק רב, אבל גינת לא הצליח לחמוק מהמסקנה שכל מלה שנייה של יו"ר המחנה-הציוני בסרט היתה "שיזדיין" וביסס על כך תיזה היתולית. בן כספית, לעומתו, צפה באותו הסרט וראה הרצוג אחר לחלוטין.

"יצחק הרצוג מצטייר שם כבחור טוב, ילד כאפות רגיש, כג'נטלמן מאולף והגון שחוטף פעם אחר פעם על הראש מחיות היער המקננות סביבו. הוא תקוע עם ההגינות הבריטית והמאופקות האירית, או להפך, והם אוכלים לו את הכבד", כותב כספית ב"מעריב". בהמשך טורו הוא מוסיף: "הוא התגלה כאיש פשוט, די מתוק, די רגוע, ממוצע לגמרי, אדם ככל בני-האדם, שמשתדל בכל מאודו, ששומר על כללי הגינות ונימוס, שלא יודע להגיד לא לאף אחד ומנסה לעשות רק טוב. לכולם".

עם זאת, ועל אף הרושם השונה שעשה הרצוג על כספית, המסקנה של פרשן "מעריב" דומה לזו של גינת: "הוא [הרצוג] התגלה כמי שלא יכול להיות ראש ממשלה. לא אצלנו".

מונופול הגז ו"השבועון המסוים"

"פרופ' דייוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, הצטרף השבוע למועדון הצדיקים שנפלו על משמרתם בהגנת הצרכן מפני כוחות אפלים ורבי עוצמה", כותב עמירם ברקת בפתח המוסף "G" של "גלובס". "בחוש דרמטי מפותח צירף גילה למכתב ההתפטרות את המלים 'אינני יכול עוד'. מי לא יכול להזדהות עם אמירתו המפורסמת של מנחם בגין הקשיש והחולה שכוחו תש? (אגב, מי שטרח וקרא את המכתב עד סופו גילה שמצבו התפקודי של גילה רחוק מלהיות קריטי: הממונה מתכוון להישאר בתפקיד לפחות עד אוגוסט)".

מי שטרח וקרא את המכתב עד סופו הוא שי ניב, עמיתו של ברקת לעיתון, שכותב בעמודי החדשות של "גלובס" כיצד התפלא על הניסוח הציני במכתב של גילה, המערבב את עניינו שלו בשכול ובאימה של מלחמת לבנון הראשונה, "אבל אז גיליתי שדייוויד גילה, הממונה על ההגבלים המתפטר, מעולם לא אמר את הדבר זה". לפי ניב, "המשפט המדויק, למתעניינים: 'הודעתי לשותפות הגז ולמשרדי הממשלה האחרים שאיני יכול להיות שותף למתווה שהתגבש לאחרונה'. מי שהדביק את הכותרת הטעונה והמטעה להודעת גילה רצה להעצים את הדרמה, ללחוץ על בלוטות הרגש והזיכרון הקולקטיבי, אולי אפילו הפחד. יש מי שמזהיר מפני ערבים שנוהרים לקלפיות באוטובוסים. יש מי שהופך התפטרות של רגולטור לגוג ומגוג".

לצד טורו של ניב מתפרסם טורו הקבוע של אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס", שגם השבוע, כמו כמעט בכל שבוע, מבקר בשצף קצף את עמיתיו מ"דה-מרקר": "קבוצה מאוד מסוימת של עיתונאים", הוא כותב עליהם ומוסיף: "אבירי הצדק", "טהרני התקשורת"; "שבט סגור ומבוהל שרוכן אל ספרי הקודש שלו ומשנן כל מיני סיסמאות ריקות מתוכן על ריכוזיות ותחרות בכסות דאגה מזויפת לצרכנים". לפי ציפורי, "חלק מהעיתונאים טועים לחשוב שראשי ממשלה, שרים ורגולטורים הם קבלני הביצוע של האג'נדות הפרטיות שלהם, ולכן הם גם אלו שיחליטו מי ימונה לעמדות מפתח או אף ינסו לקבוע את תוצאות הבחירות. לאג'נדות הללו אין דבר וחצי דבר עם הצרכן, עם התחרות כביכול ועם טובת הציבור. יש להן קשר חזק מאוד למגלומניה, לכוחנות ולחיסול חשבונות על רקע אינטרסים זרים".

ציפורי אינו כולל בטורו את השם המפורש "דה-מרקר", לא היום ולא בכלל. לכל היותר אפשר למצוא אצלו את הביטוי "מוסף כלכלי מסוים", ביטוי הקורץ לכינוי שהצמיד בעבר דוד בן-גוריון ל"העולם הזה", בימים שניהל מאבק פרוע למדי נגד השבועון של אורי אבנרי (בחירת מלים מעניינת, שמדמה את ציפורי לבן-גוריון דווקא באחד ממאבקיו השנויים במחלוקת, ומלהקת את "דה-מרקר" לתפקיד "העולם הזה", אביר חופש הביטוי, שלחם בשחיתות ללא מורא וללא משוא פנים).

הפעם באה הביקורת של ציפורי כלפי מה שמכונה אצלו לעתים "האוליגרכיה התקשורתית-כלכלית", על רקע הצהרתו של שר האוצר משה כחלון כי לא יתעסק במונופול הגז מחמת חברותו עם המיליארדר קובי מימון (פרופיל עליו מאת אלה לוי-וינריב אפשר לקרוא בהמשך גליון "גלובס") והתפטרותו של הממונה על ההגבלים העסקיים גילה. לפי ציפורי, "בזכות הטהרנים", שרוממו את כחלון וגילה, נוצר מצב שבו "מחיר הגז לא יירד, יצחק תשובה בדרך לאקזיט יפהפה במאגר תמר וקרן העושר שתחזיק 350 מיליארד שקל ב-2040 תנוהל כסוג של קופה צדדית למקרי חירום".

בשולי טורו מזכיר ציפורי: "פסטיבל הגז שמתנהל פה כבר יותר מחצי שנה חידד אצלנו את העדר-הפסטיבל בזמנו סביב העסקה השערורייתית לייבוא הגז המצרי". בעוד ש"גלובס" דיווח בהרחבה ובעקביות על "העסקה המוזרה הזו", הוא כותב, "חבורת הטהרנים שהיום צועקת על שחיתות כביכול סביב הגז הטבעי לא צייצה". אחת הסיבות לכך, מציע ציפורי, טמונה בכתב תביעה שהגיש ד"ר נמרוד נוביק, בעבר בכיר בקבוצת יוסי מימן, לאחר שהודח ממנה. "נוביק טען בתביעתו, בין היתר, שגרם בעבר לכלי תקשורת כלכלי לבטל חשיפת הקשיים הכלכליים שאליהם נקלע מימן לכאורה. אולי זה מסביר את שתיקתם המוזרה של כל טהרני התקשורת בנוגע לעסקת הגז המצרי", כותב ציפורי (בלי להזכיר את ההכחשה שקיבל בעבר עיתונו מ"דה-מרקר").

לחובתו של "דה-מרקר" יש לזקוף את העובדה שלא פירסם בזמן אמת ידיעה על העדות שמסר כחלון לחברו המיליארדר מימון, כפי שדיווח אביב הורביץ ב-mako. לזכותו יש לציין כי השבוע, מיד לאחר הודעת שר האוצר על משיכת ידיו מטיפול במונופול הגז, "דה-מרקר" שינה את הגישה: כותרת ראשית על "סיבוב הפרסה" של שר האוצר, טור ביקורתי מאת עורך העיתון סמי פרץ שהופיע בשער ובכפולה הפותחת, לצד טור ביקורתי נוסף מאת אבי בר-אלי וידיעה חדשותית שאף היא לא היטיבה עם שר האוצר. השוו זאת למצב הבא: בספטמבר 2012, כשאימפריית נוחי דנקנר כבר עמדה על סף קריסה, פרשן "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר עדיין כינה אותו "הישראלי היפה", על שום התנהלותו העסקית.

גם הבוקר "דה-מרקר" אינו מונע מעצמו לבקר בחריפות את שר האוצר. "האם משה כחלון חבר של קובי מימון או שלנו?", שואלת הכותרת לטור מאת גיא רולניק. נוסח שממנו עולות שתי משמעויות: כותרת התוהה לגבי היחס של כחלון לקוראי העיתון וכותרת התוהה באשר ליחסו לאנשי מערכת "דה-מרקר". התשובה על שתי השאלות עדיין לא ברורה.

"משה כחלון הנחית השבוע מכה כואבת ומדויקת על המחאה החברתית, על הרוח שלה שמנשבת מאז קיץ 2011 ועל רבים מאזרחי ישראל, גם אלה שלא היו מסוגלים להצביע לו", פותח רולניק, ובהמשך מוסיף: "האנשים ששמו בקלפי 'כ' עשו זאת בעיקר משום שראו בו, לראשונה זה זמן רב, פוליטיקאי שידאג רק להם, שאין לו חיבורים תת-קרקעיים לאנשי הכסף של אנשים אחרים, לממסד, לכל הגורמים שהאינטואיציה אומרת שמשרתים בעיקר את עצמם ולא אותם. הם ראו בו את החבר שלהם. ביום שלישי הם התעוררו וגילו שבנושא הקריטי של משק האנרגיה הישראלי, לכחלון יש חבר טוב יותר, ותיק יותר – וזה לא הם. וברגע האמת הוא העדיף את החברות איתו על החברות איתם".

למרות זאת, רולניק מוכן לתת לכחלון עוד צ'אנס. על סמך זהות המינויים שלו לצוות שצפוי להוביל רפורמות במערכת הפיננסית, ולפי היקף המנדט שייתן להם שר האוצר, יתברר "אם פרשיית מימון היא מעידה או שיטה".

מהתחתית

"היה רגע אחד של תקווה", אומר סייד קשוע ליהודה נוריאל, בראיון המתפרסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "במדינה הזו אין מקום ללא יהודים" ומוקדש רובו ככולו להתפכחותו של המרואיין מהאפשרות שיוכל אי-פעם לחיות בישראל לצד וביחד עם יהודים, כשווה בין שווים. "היה רגע אחד של תקווה: במהלך עימות הבחירות, יושב שר החוץ של ישראל וקורא לאיימן עודה, לכולנו בעצם, 'גיס חמישי'. זו קריאה לרצח עם, פחות או יותר. אבל עודה פשוט הביט בו ושתק. וזה עורר בי מעט אופטימיות. לפחות עד תוצאות הבחירות".

"יש אמירה שמיוחסת ללנין, 'ככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר'", אומר נוריאל. "אולי טוב שהגזענות משתוללת, שמדברים על אוטובוסים נפרדים, שליברמן מאיים על איימן עודה. שהכל יהיה בחוץ". "לא", משיב קשוע, "למדתי שמהתחתית אפשר לא רק לעלות. אפשר לחפור עוד יותר למטה".

"הציונות שלי", כותב יועז הנדל ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "היא ריבונות יהודית על הכי הרבה אדמה עם מינימום פלסטינים".

פוליטיקה

מי שמעוניין לקבל שלל פרטי מידע על ההתפתחויות האחרונות ביחסים בין ניר ברקת לזאב אלקין ימצא את מבוקשו בטורי הפרשנים הפוליטיים.

היום בשיימינג

אמילי עמרוסי, בעלת טור ב"ישראל היום", כותבת הבוקר על חוויותיה ממתקפות שיימינג שהופנו נגדה. "מה שעבר על אריאל רוניס ז"ל מוכר לי היטב", היא כותבת במוסף "ישראל השבוע". "לא יריתי לעצמי בראש, אבל שלוש פעמים בשנה האחרונה התמודדתי עם מתקפות רשת פרועות שבמהלכן הרגשתי איך זה להיות בצד שלא כלול ברשימת המוגנים של ספר הפי.סי, וידי חלשו". לפי עמרוסי, בפעם הראשונה חטפה מתקפת שיימינג משום שכתבה שאין מאות אלפי ילדים רעבים בישראל, בפעם השנייה כאשר העבירה ביקורת על כך שדראג-קווין מופיע בפני ילדי גן, ובפעם השלישית כאשר נאלצה לעזוב את ערוץ 10. "אתה עושה כאילו זה לא מזיז לך, אבל הכל זז: הרבב שדבק בך", היא כותבת.

האם כל מתקפה ציבורית ברשת חברתית היא "שיימינג"? ואם כן, אילו זכויות מוענקות באופן אוטומטי למי שמגדיר את עצמו כקורבן של שיימינג?

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מראיינת אתי אברמוב את רס"ל י', שוטר שהיכה את החייל דמאס פיקדה, אירוע שהוביל למחאת בני העדה האתיופית נגד אלימות משטרתית (לצד הראיון מתפרסמים תצלומיהם של באי-כוחו של השוטר).

הנה כך מתאר את המתועד בסרטון רס"ל י':

"בהתחלה רואים אותי ואת החייל עומדים לצד האופניים ולא בתנועה. בשלב הזה אני אומר לו שוב, 'לך מפה, יש פה חפץ חשוד, אתה מפריע לי לעבוד, אתה תיעצר'. ראיתי שלא אכפת לו, הסתובבתי. חשבתי שהוא ילך. ואז הוא זרק לי עוד משפט, 'מי אתה בכלל', משהו כזה. אמרתי לו, 'תקשיב', ואני תופס לו את האופניים כדי להזיז אותו מהמקום. אני לא חושב ששוטר אחר היה מתנהג כמוני, בכזו אדיבות. רואים בסרטון שאני מזיז את האופניים אחורה, כדי להזיז אותו. והוא התנגד וניסה להתקדם ולשחרר את אחיזתי. תפסתי את האופניים, שעמדו כחוצץ ביני לבינו, ואז הוא נתן לי מכה על הצוואר.

"הנהלים במשטרה אומרים לקפל אותו על המקום. לא לתת לו הזדמנות לתקוף שוב. זו הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, סיכון חיי אדם. הודעתי לו שהוא עצור, ניסיתי להשתלט עליו, ואז הוא נתן לי אגרוף חזק לעין. רק אז הגבתי באגרוף לפנים. זה לא שאני בא לבן-אדם ומביא לו מכות להנאתי. ואז הוא נפל, וכל מה שניסיתי לעשות זה לאזוק אותו. לא בעטתי בו תוך שהוא על הרצפה. זה הכל בסרטון. אני לא מבין איך אף אחד לא רואה את מה שקרה".

"קחי אדם ממוצע שיושב בבית ורואה סרטון, לאו דווקא שלי, כמה הוא מקדיש לו? כמה שניות?", תוהה י' בהמשך הראיון. "הוא לא רואה אותו לעומק כי זה לא מעניין. יותר קל ללכת עם ההמון. וההמון אמר שהשוטר הרביץ והשוטר גזען. תוסיפי את הדעה הקשה שיש על המשטרה, ותקבלי את הלינץ' שעשו לי [...] פתחתי את האינטרנט וראיתי את התגובות והנאצות שאנשים כתבו. הם צריכים להתבייש על מה שהם עושים. כל השיימינג. זה מפחיד".

"מה עבר לך בראש כששמעת השבוע על התאבדותו של אריאל רוניס?", שואלת אברמוב את השוטר י'. "אני אדם חזק והדברים האלו לא ישפיעו עלי, אבל הבנתי מה עבר עליו [...] אף אחד מאחורי מקלדת ומחשב, כשהוא יושב בבית שלו עם כוס קפה וצופה בסרט, לא באמת יודע את העובדות. אבל התרבות שנוצרה בארץ, הקלות שבה כותבים דעה שפוגעת באדם – בלתי נסבלת. והתרבות הזו חייבת להיפסק".

במוסף "צדק" של "מקור ראשון" מתפרסמת כתבה מאת טל רפאל הבוחנת "האם החוק הישראלי בנוי להתמודד" עם תופעת השיימינג. "המשפט היום נותן מענה לפרסומים משמיצים, אך אולי הוא לא נותן מענה מספק", אומר עו"ד שלומי וינברג, יו"ר ועדת לשון הרע בלשכת עורכי-הדין. "[...] אני צופה שבשנים הקרובות תהיה הפנמה של הדברים, ובהתאם נראה גם עלייה משמעותית בסכומי הפיצויים".

במוסף "הארץ" מתפרסמת כתבה מקיפה על תופעת השיימינג. נעמי דרום ריאיינה את ג'ון רונסון, מחבר ספר על התופעה, ומביאה את תמצית מסקנותיו. היא מסיימת  את כתבתה בסיפורה של קורבן שיימינג אחר, לינדסי סטון, שבעקבות המתקפה שחוותה שינתה את גישתה ברשתות החברתיות. "הדבר העצוב הוא שלינדסי עוררה את זעם האינטרנט כי היא היתה חצופה ושובבה וקולנית", מצטטת דרום את רונסון, "ועכשיו ראיתי אותה מנסה לצמצם את עצמה לבנאליות בטוחה – חתולים, גלידה ולהיטים. יצרנו עולם שבו הדרך החכמה ביותר לשרוד היא להיות פרווה".

"כדי לשרוד ברשתות החברתיות, אל תהיה אכזר ואל תתבלט. תהיה משעמם", אומרת דרום לרונסון. "כן, זה לקח נורא", הוא משיב.

ענייני תקשורת

בשולי טורו שב"מוסף לשבת" מציין נחום ברנע כי מבקר המדינה יוסף שפירא פנה לראש הממשלה וביקש ממנו התייחסות לטענה כי יש חשש לניגוד עניינים בשל מינויו לשר התקשורת וקשריו לעורכי-הדין יצחק מולכו ודוד שמרון, המייצגים גופי תקשורת שונים. מידע זה הופך לכותרת בולטת בתחתית שער העיתון.

מאמר המערכת של "הארץ" נושא את הכותרת "נתניהו נגד חופש הביטוי". ב"מקור ראשון" מדווח אריאל כהנא כי ראש הממשלה נתניהו נועד אתמול עם תא הכתבים המדיניים ואמר, בין היתר, כי הוא דוחה על הסף טענות כאילו הוא מנסה להשתלט על התקשורת.

@cesana תגיד, שנתניהו אמר בתדרוך שקרא בעיתון על ההפרדה באוטובוסים, שלפת לו את הידיעה של לילך שובל מתחתית עמוד 13?

— Chaim Levinson (@chaimlevinson) May 28, 2015

במוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון" מתפרסם ראיון שערך צביקה קליין עם בני טיטלבוים. "נתניהו מכהן היום כשר התקשורת. מה תמליץ לו?", שואל קליין את השדר. "הוא השר שלי, אני לא אתן לו עצות", משיב טיטלבוים. "אבל אני חושב שהטענה היא לא מדוע מראיינים המון את איתן כבל ופחות את יריב לוין, אלא למה כל הזמן העיתונאים עוינים את הימין, למה הם שואלים תמיד רק מכיוון מסוים. יש בכך בעיני סוג של פגיעה בדמוקרטיה והדבר מביא לעוינות כלפי התקשורת. לא פלא שהרבה אנשים שמחו לאידו של ערוץ 10 ברגעי המשבר שלו".

לי-אור אברבך כותב בהרחבה על אחורי הקלעים בעסקה למכירת ערוץ 10 לקבוצת RGE. השורות שעשויות לעניין את עובדי הערוץ הן: "RGE מעוניינת להמשיך בקו האסטרטגי שהתווה המנכ"ל יוסי ורשבסקי בערוץ 10. ערוץ רזה, נטול ריאליטי, שמבוסס על רייטינג סולידי שמכסה את ההכנסות, ושתכניו עומדים בהתחייבויות לרגולטור ולציבור". במלים אחרות, אין בשורה לעובדים. המשכורות ימשיכו להיות נמוכות מאוד.

לפחות עבור מי שלא יפוטר: "קבוצת התקשורת RGE מחזיקה במותגי 'ספורט 5' ובמותגי 'ערוץ הילדים' על ערוצי הטלוויזיה ואינטרנט שלהם. מודי פרידמן, לשעבר מנכ"ל ערוץ 10 בשני סיבובים שונים, מנהל את הקבוצה ביד רמה, והוא שהוביל את תהליך גיבוש הערוצים לקבוצה אחידה, רזה יותר ודומיננטית בשוק התוכן הישראלית, שמרוכזת במבנה אחד בהרצליה",  כותב עוד אברבך, "לתשומת לב עובדי ערוץ 10, המהלך כלל גם הליך פיטורים בלתי מבוטל".

לילך ויסמן כותבת ב"גלובס" כי באחד העיתונים החרדיים המזוהים עם יהדות-התורה "יצאה לאחרונה הוראה לכתבים להנמיך את הטונים ולא לתקוף את הקואליציה של נתניהו", וזאת במטרה לסייע בשכנוע נתניהו שלא להעדיף את לפיד על פני הסיעה החרדית.