הכובען פקח את עיניו לרווחה [...] 'למה עורב דומה לשולחן כתיבה?' [...] 'אני חושבת שאצליח למצוא את הפתרון' [אמרה עליסה] בקול רם. 'האם התכוונת כי תצליחי למצוא את התשובה לשאלה?’ שאל ארנב האביב. 'בדיוק', ענתה עליסה. 'אם כן עלייך לומר מה את חושבת', המשיך ארנב האביב. 'זה מה שאני עושה', ענתה עליסה"[1]”עליסה לא אמרה דבר; מעולם, בכל ימי חייה, לא הרבו כל כך לסתור את דבריה, והיא חשה כי עוד מעט תצא מכליה".[2]
א. פתח דבר: על קריאה נרטיבית רגישה לכבוד האדם של חקירה נגדית
תביעת הדיבה של אם-תרצו נועדה לטהר את הארגון באמצעות מוסדות החוק והמשפט מן התיוג "פשיסטי" ולהבטיח את מעמדו הלגיטימי בשיח הציבורי בישראל. הדיון המשפטי נסוב על שתי שאלות מרכזיות: מה משמעות התיוג "פשיסטי", ומהם מאפייניו האידיאולוגיים והמעשיים של ארגון אם-תרצו. שילוב התשובות לשתי השאלות הללו הוא הבסיס למסקנה השיפוטית בשאלה אם הארגון אם-תרצו מתאפיין, בהשקפת עולמו או בפרקטיקות שלו, בסממנים פשיסטיים.
הדיון השיפוטי במשמעות הפשיזם התבסס על חוות הדעת המקצועית שהגישו הנתבעים, שאותה חיבר המומחה האקדמי המוביל בישראל בחקר התחום, פרופ' זאב שטרנהל.[3] הדיון השיפוטי בשאלת מאפייניו האידיאולוגיים והמעשיים של ארגון אם-תרצו התמקד בפעילותו המתועדת של הארגון ובכתביו של הוגה הדעות הבולט שלו, כמו גם מי שעמד בראשו והנהיגו בתקופה הרלבנטית, רונן שובל. כמקובל בהליך אדברסרי, התובעים חקרו חקירה נגדית את המומחה לפשיזם מטעם הנתבעים, פרופ' שטרנהל,[4] ואילו הנתבעים חקרו חקירה נגדית את שובל.[5]
חקירה נגדית היא חקירה שבה בא-כוחו של צד אחד חוקר את עדיו של הצד השני. מטרתה לחשוף לעיני בית-המשפט סתירות ושקרים בעדויות, ולהציף סוגיות שהעדים בחרו לא להתייחס אליהן, או להתייחס אליהן באופן עמום ולא מפורט.[6] מטבע הדברים, חקירה נגדית אינה נעימה: עורכת-הדין החוקרת מנסה לחשוף את מה שלשיטתה העדה מנסה להסתיר או לא לפרש, ואילו העדה מנסה למנוע מעורכת-הדין להשיג את מבוקשה. עורכת-הדין מנסה לקעקע את עדותה הראשית של העדה, בעוד העדה מנסה להגן עליה. הכללים הפורמליים החלים על חקירות נגדיות מוגדרים על-ידי פקודת הראיות[7] וסדרי הדין הרלבנטיים: סדר הדין הפלילי[8] על חקירות נגדיות הנערכות במסגרת הליכים פליליים, וסדר הדין האזרחי[9] על חקירות נגדיות הנערכות במסגרת הליכים אזרחיים.
תמונה זו של החקירה הנגדית של בא-כוח התובעים, אשר נחשפת בניתוח טקסטואלי, מזכירה באופן מדאיג מאפיינים רבים של קבוצות ותנועות שהעד המומחה מעיד עליהן שהן מכילות סממנים פשיסטיים
ברשימה זו אני מבקשת לבחון את חקירתו הנגדית של פרופ' שטרנהל, העד המומחה מטעם הנתבעים במשפט הדיבה שיזם ארגון אם-תרצו. אני מבקשת להתמקד בשני היבטים של החקירה: סגנונה ומחויבותה לכבוד האדם. ההתמקדות בסגנון היא התמקדות בטקסט החקירה הנגדית כטקסט; בצביון הטקסטואלי כשלעצמו. צורת ניתוח זו של טקסטים משפטיים צמחה בבית-היוצר של הזרם האקדמי המכונה "משפט וספרות".[10] ניתוח החקירה הנגדית לאור כבוד האדם הוא ערכי, ומבחינה משפטית הוא חורג מן הכללים הפורמליים של סדרי הדין אל ערך הליבה שנקבע בלב המשפט הישראלי בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.[11]
אני טוענת שהתבוננות משולבת, שהיא טקסטואלית ורגישה לכבוד האדם, אינה רק "קישוט" לעיסוק בפסק הדין בעניין אם-תרצו, אלא מאירה את לב העניין: היא מתמודדת עם שתי שאלות המפתח של פסק הדין – משמעותו של פשיזם ומאפייניו של ארגון אם-תרצו. אני טוענת שהקריאה הטקסטואלית הרגישה לכבוד האדם חושפת מהם "סממנים פשיסטיים" וכיצד הם באים לידי ביטוי בפעילותו של ארגון אם-תרצו בתוך אולם בית-המשפט, בניהול החקירה הנגדית. הסוגיות המהותיות שבית-המשפט נדרש להן והכריע בהן בפסק דינו בתביעת אם-תרצו מתבררות מתוך הניתוח הטקסטואלי הרגיש לכבוד האדם של חקירה נגדית שהתובעים ניהלו במסגרת ההליך המשפטי. במובן זה, מאמר קצר זה הוא דוגמה כיצד שימוש בכלי של "משפט וספרות" ביחד עם רגישות מושכלת לכבוד האדם יכול להאיר שאלות ולהוביל למסקנות משפטיות.
זאב שטרנהל, 2010 (צילום: יוסי זמיר)
ב. 13 מאפיינים סגנוניים של חקירתו הנגדית של פרופ' שטרנהל על-ידי עו"ד נדב העצני
קשה לצלוח את טקסט חקירתו הנגדית של פרופ' שטרנהל; הוא מייגע, לא קולח ולא נעים. קריאה מדוקדקת מאפשרת לזהות בטקסט החקירה הנגדית כמה מאפיינים סגנוניים שצירופם יחדיו מעצב במידה מכרעת את אופיו.
- חזרתיות
"שאלה: [...] האם אתה כתבת או לא כתבת את הדברים האלה?
תשובה: זה סביר, אולי זה לא מדויק, אבל כתבתי.
שאלה: זה ציטוט.
תשובה: אני חושב את זה ככה.
שאלה: אתה גם חושב כך?
תשובה: נכון.
שאלה: אז אנחנו מסכימים שכתבת, ושאתה חושב כך?
תשובה: כן.
שאלה: על כך אנחנו מסכימים?
תשובה: כן, אבל, אבל,
שאלה: רגע. לפני שלב האבל.
תשובה: כן.
שאלה: אנחנו בשלב טכני עובדתי. הסכמנו, אתה מסכים שאכן אתה כתבת ואתה חושב כך? אתה מהנהן.
כבוד השופט: תגיד במילים.
תשובה: כן.
כבוד השופט: שזה ייכנס להקלטה.
תשובה: כן."[12]
עו"ד העצני, שייצג את אם-תרצו, מרבה לחזור על שאלותיו ועל תשובות העד המומחה. העד מתייגע, נעשה חשדן, תוהה על פשר החזרות, ואולי אף מתחיל לפקפק בדברים שאמר ולאבד ביטחון עצמי.
- קטיעת דברי העד
"תשובה: [...] אתה יודע, בשנת 1925 צ'רצ'יל חשב שמוסוליני זה לא כל כך נורא [...] הוא לא חשב על מה שיהיה אחרי זה.
שאלה: כן, אבל אנחנו מדברים על שנת 1925.
תשובה: אותו דבר לגבי פה.
שאלה: אנחנו מדברים לגבי היום.
כבוד השופט: לא. תן למומחה להשלים."[13]
"שאלה: [...] תראה לי משפטים כאלה.
תשובה: אני אתן לך דוגמה אחת.
שאלה: מהמאמר.
תשובה: במאמר.
שאלה: בבקשה.
תשובה: כשאומרים עד מתי נמשיך לשלם משכורות למאות פרופסורים וכו'.
שאלה: רק שנייה,
תשובה: אל תפריע לי".[14]
ב-30 עמודים של חקירה נגדית, עו"ד העצני אינו מאפשר לעד המומחה להשלים מחשבה, הסבר או טיעון. הוא שב וקוטע את עדותו ללא הרף. אסטרטגיה זו מעייפת, קוטעת את קו המחשבה, מפרה את שלוות הנפש ומונעת מן העד להשיב על השאלות באופן קוהרנטי ובעל משמעות.
- בלבול העד באמצעות הצגת שאלות בלתי רלבנטיות
"שאלה: אני ממשיך, תגיד לי, בכל מקרה, אתה לא עורך-דין ולא משפטן, נכון? תשובה: סליחה?
שאלה: אתה לא עורך-דין ולא משפטן.
תשובה: לא. אין לי הכבוד הזה.
שאלה: אין לך את הכבוד.
תשובה: יכול להיות שלא הייתי מספיק מוכשר.
שאלה: לא. לא בטוח שזה כזה כבוד תמיד. אז בכל מקרה, אתה לא התיימרת לקבוע האם מבחינה משפטית אם-תרצו היא תנועה פשיסטית או עם סממנים של תנועה פשיסטית?
תשובה: חס וחלילה.
שאלה: חס וחלילה?
תשובה: אני לא חורג מהתחומים בהם אני מוסמך להביע את דעתי".[15]
עו"ד העצני יודע שהעד המומחה איננו משפטן, והצגת השאלות בכיוון זה אינה תורמת מאומה להבנת עדות המומחה שלו. תועלתן היחידה של שאלות ממין זה היא בבלבול העד המומחה ובקנטורו כדי לגרום לו להשיב בסרקזם.
- הפיכת דברי העד
"שאלה: [...] בעמוד 7 אתה אומר, פסקה אחרונה, אתה אומר, אני מצטט, אם-תרצו אינה תואמת את המודל האידיאלי של הפשיזם ההיסטורי. [...] אני מצטט נכון? תשובה: כן.
[...]
שאלה: אז אתה מאשר שאכן זה מה שאתה כותב?
תשובה: זה מה שכתוב.
שאלה: זה מה שכתוב.
תשובה: כן.
שאלה: זאת אומרת שלטענתך אם-תרצו היא לא תנועה פשיסטית.
תשובה: תראה, אתה הופך את הדברים, מעמיד אותם על הראש במקום שהם יעמדו על הרגליים או שאתה מעוות אותם בכוונה תחילה. אתה הרי מבין שבניתוח טקסט זה לא מה שאני אומר".[16]
"שאלה: [...] עכשיו תראה לי [ב]בקשה היכן אומר רונן שובל במאמר הזה שמישהו מחזיק בנרטיב אחר [...] צריך לפטר אותו.
[...]
תשובה: [...] 'האליטה המעודדת שקרים והלשנות נגד המדינה מלמדת לימוד שקרי באקדמיה ובמערכת החינוך ומעודדת חברי-כנסת לפעול נגד המדינה, ואת המדינה להמשיך לממן את משכורתם'. מה שאני אומר אחרי זה זאת המשמעות של המאמר.
שאלה: אז זה לא קיים במאמר?
כבוד השופט: הוא אומר שזאת המשמעות".[17]
הפיכת דברי העד המומחה על-ידי עו"ד העצני היא בעלת אפקט מערער. קוראת הטקסט – וכמוה, כנראה, גם העד – מתקשה להאמין שעורך-הדין נוקט בטקטיקה כה ירודה, כמעט קומית, ותוהה אם ייתכן שהוא אכן לא הבין את דברי העד.
- היתממות עורך-הדין החוקר
"עו"ד ספרד: אני רוצה שיהיה ברור שחברי הגיש רק עמוד אחד [...] סליחה, שני עמודים מתוך ראיון של 19, 20?
עו"ד העצני: לא. לדעתי יותר לדעתי 48 משהו כזה [...] אני אעביר את כולו.
[...]
עו"ד ספרד: זו היתממות, כי זו לא התנהגות שמצופה מבעל דין. אתה אמור לתת את זה, ויכול להיות שאני ארצה לשאול בחקירה חוזרת משהו שעכשיו לא יכול להסתכל על המסמך המלא [...] לא כך נוהגים עם ראיות".[18]
"שאלה: זאת אומרת שלטענתך אם-תרצו היא לא תנועה פשיסטית.
תשובה: תראה, אתה הופך את הדברים, מעמיד אותם על הראש במקום שהם יעמדו על הרגליים, או שאתה מעוות אותם בכוונה תחילה. אתה הרי מבין שבניתוח טקסט זה לא מה שאני אומר.
שאלה: אני לא מבין."[19]
"תשובה: כן. אני נמצא כאן בתוקף סמכותי המדעית. אני לא באתי לכאן, אני לא נמצא כאן על מנת להתדיין על פובליציסטיקה, ולא ברור לי מה הקשר, איך זה קשור לעבודה המדעית שלי [...]
שאלה: ואני לתומי חשבתי שאתה ביקשת שנקרא את מה שחתום תחת שמך".[20]
עורך-הדין החוקר מיתמם במטרה להתחמק מהתנהגות הוגנת במהלך החקירה הנגדית, כמו גם כדי להקניט את העד ולהגחיך את דבריו.
- הטעיית העד
"שאלה: הבנתי. אני אגיד לך מאיפה זה לקוח. ההגדרה הזאת [של פשיזם] לקוחה מעמוד 5 של חוות הדעת שהגיש מר רוזנטל שהוא עד מטעם הנתבעים [...]
עו"ד ספרד: זה מקרה קלאסי של הטעיית עד, אבל קלאסי, משום [...] [ש]בסופו של דבר [רוזנטל] מגיע למסקנה שאין צורך ברשימה הזאת [...] לכן אם אתה רוצה לשאול אותו תאמר לו לאיזו מסקנה מגיע רוזנטל [...] [לשופט:] לא, אדוני, חברי הציג לו שרוזנטל אומר כך וכך רוזנטל לא אומר כך וכך".[21]
"שאלה: [...] תסתכל במאמר, תראה לי, ואני אומר לך, אני קראתי אותו כמה פעמים, תראה לי איפה זה כתוב. המשמעות שאתה מייחס לו [...]
תשובה: פה זה 'משכורות לפרופסורים שקוראים, מאות...'.
עו"ד ספרד: אתה יכול להפנות אותי למאמר, לציטוט שהוא ציטט במרכאות? אני לא מוצא במאמר עצמו.
עו"ד העצני: אתה מבקש ממני?
עו"ד ספרד: אני שואל אם אתה מצאת את הציטוט שהיה במרכאות. אם אתה לא מצאת, אז תגיד לו שזה כנראה לא המאמר שהוא התכוון אליו.
עו"ד העצני: אני לא, אתה, הנה, עכשיו עשית מעשה פסול וחמור.
עו"ד ספרד: אני עשיתי מעשה פסול? עכשיו אני מבין מה אתה עשית.
עו"ד העצני: אני מקווה שלפחות העד לא שמע מה שאמרת.[22]
עו"ד ספרד: או.קיי, אדוני,
כבוד השופט: לא, אם יש באמת בעיה מהסוג הזה זה לא בסדר. אין טעם שיעשה חיפוש בדבר".[23]
עורך-הדין טומן לעד המומחה מלכודות: הוא מציג בפניו ציטוט תוך הפיכת האופן שבו הוא מוצג בטקסט המצוטט; במקום אחר הוא מניח לו לחפש ציטוטים בטקסט שאינו הטקסט שממנו לקוחים הציטוטים. טקטיקה זו מבלבלת את העד, משרה עליו מתח, פוגעת בבטחונו ודוחקת אותו לעמדה של התגוננות והתנצלות. כשעורך-הדין "נתפס" על-ידי בא-כוחם של הנתבעים, הוא משיב מיידית בהתנערות מאחריות וייחוס המעשה שעשה לצד השני.
- לעג לעד המומחה
"שאלה: הבנתי. תראה, פרופ' שטרנהל, היות ואתה חשפת בפנינו את הדרך הייחודית שבה אתה קורא טקסטים ומפענח את המשמעויות שלהם, אז אנחנו נתקדם [ב]בקשה ונרחיב.
תשובה: לקבל שיעורים.
כבוד השופט: לא. חבל. אל תיבהל משום אמירה,
תשובה: לקבל שיעורים ממנו על ניתוח טקסטים. זה בדיוק מה שאני זקוק.
כבוד השופט: בבית-המשפט אומרים הרבה דברים שאנשי אקדמיה לא צריכים להתרגש מהם".[24]
"תשובה: אתה לא יודע שלוקחים טקסט ומנתחים טקסט, אז מחפשים את המשמעות של הדברים, וזה לא תמיד ליטרלי, אלא זו המשמעות של הדברים. המשמעות העמוקה של הדברים.
שאלה: בוא ניקח עוד דוגמה אחת ונבין איך אתה מנתח את המשמעות העמוקה של הטענה שלך. תדמור בעמוד 7 למעלה, בחוות הדעת שלך אתה אומר כך, תדמור דורש להעמיד לדין את מאות הפרופסורים שקוראים לעולם להחרים אותם. עכשיו תראה לי [ב]בקשה ותסביר לי במונחים של משמעות עמוקה, ליטרלי, לא ליטרלי, איך שאתה מוצא לנכון".[25]
"תשובה: [...] אם היית מביא משם [מן הכתיבה האקדמית שלי] סימוכין, היית יכול לערער, מה שאתה מנסה לעשות פה כל הזמן, את האמינות שלי, עכשיו אתה גם עושה ניתוח פסיכולוגי [...] אני לא רגיל ולא מוכן, לא מוכן שיטילו בי דופי או רפש כמו שאתה עכשיו ניסית לעשות"[26]
עורך-הדין נוקט אירוניה דקה ולעג גלוי כדי להקטין את העד שהוא חוקר. העד אינו נשאר אדיש, ולבסוף מביע את הריגוש והעלבון שהוא חש. עורך-הדין מוציא אותו משיווי משקלו ומזיז אותו מן הפוזיציה המקצועית שהסכים למלא למקום אישי פגוע. את מקום הענייניות תופסים רגשות אישיים, המסיטים גם את תשומת לבם של השופט והקהל.
- הערות לתשובות העד
"תשובה: סממנים של תנועה פשיסטית המשמעות היא שזאת תנועה פשיסטית. תנועה שנושאת סממנים כאלה היא מזוהה עם הסממנים האלה וזאת המהות שלה. שאלה: הבנתי. כנראה אני מתקשה להבין את מה שאתה כתבת בחוות הדעת.
כבוד השופט: בלי הערות ביניים."[27]
"שאלה: לארגונים שקוראים לעצמם ארגוני זכויות אדם, אבל הם ארגוני הסתה ושיסוי, אנטי-ישראליים, ושאתה במקום להתמודד עם העובדות קראת פשיזם בדיוק כפי שעשו הנתבעים, אתה והם בדיוק אותו דבר.
תשובה: אני בספק רב אם אמרתי את המושג פשיזם".[28]
"שאלה: אני מאוד שמח שאתה אומר את הדברים האלה, אתה חושף עוד פן באישיות שלך.
כבוד השופט: די, באמת.
עו"ד ספרד: אל תיתן לו ציונים,
עו"ד העצני: אם העד ימשיך לדבר לגוף החוקר אותו ולא לגוף העניין,
כבוד השופט: לא. הוא מתכוון לגוף החקירה, לא לגוף החוקר".[29]
עורך-הדין אינו מסתפק בהצגת שאלות, אלא מעיר הערות שלפעמים מכילות האשמה ישירה כלפי העד המומחה, למשל, בכך שהוא גרוע כמו הנתבעים. הערות אלה מקניטות את העד, מתגרות בו וגוררות אותו להתבטא באופן אישי ולא מקצועי.
- תגובות לא-מילוליות לתשובות העד
”תשובה: אני אסביר את זה לבית-המשפט. העניין נורא פשוט. אי-אפשר להפסיק לשלם משכורת של אדם, של חבר סגל באוניברסיטה ישראלית, בלי להעמיד אותו לדין. דין משמעתי או דין פלילי, אל תחייך, אדוני, אתה יודע את זה. אפשר לקחת אדם שהוא זכה,
שאלה: אני יכול רק לחייך".[30]
גיחוך נוכח תשובת העד המומחה גורר אותו לקטוע את עדותו ולהתייחס לתגובתו הלא-מילולית של עורך-הדין. פנייה זו גורמת לו לסטות מדבריו וקוטעת את קו מחשבתו.
- התעלמות מן המרכז והתמקדות בשוליים
נדב העצני (צילום מסך)
"שאלה: [...] נחזור למאמר דווקא של רונן שובל. לא לספר שלו. אתה טוען,
תשובה: למה אתה לא מתייחס לספר של שובל? למה אתה מדבר רק על מאמרים ולא על ספר שהוא מסביר?
שאלה: אחרי החקירה שלך אני אשמח לשמוע את הביקורת על האופן בו עשיתי את החקירה הנגדית שלי. בין היתר אתה יכול להגיד את זה. בינתיים בוא נתקדם".[31]
"תשובה: זה קיים, זאת המשמעות של המאמר אתה רוצה שיהיה כתוב מילה במילה. הניתוח שלי לא מופיע אצל שובל, כי הרי הוא לא רוצה להגיד את זה בצורה כזאת. זה ניתוח המשמעות של הדברים האלה שמופיעים במאמר הזה. שוב פעם אני אומר, מה שנורא מעניין שאתה לא מתייחס בכלל לספר, שזה הדבר העיקרי אצל שובל".[32]
"תשובה: אני נמצא כאן בתוקף סמכותי המקצועית. יש לי כאזרח, כמו לכל מדען אחר, כמו לכל אזרח אחר, יש לי עמדות משלי בתחום הפוליטי, החברתי, התרבותי. אני לא נמצא כאן כדי להתדיין בפובליציסטיקה שלי, שיכולים להיות לה גם נקודות, יכולות להיות לה נקודות חלשות. אני נמצא כאן כעד מומחה שהשקיע 50 שנות עבודה בחקר הפשיזם, הלאומיות, התרבות, האנטי-נאורות. יש לי כמה וכמה ספרים מתורגמים היום כבר שמונה, תשע שפות ש[ה]אדונים האלה לא נגעו בהם".[33]
"תשובה: [...] אני נתבקשתי לכתוב חוות דעת ובחוות הדעת הזאת שמתי את הידע, את הניסיון המקצועי שצברתי במשך כל השנים האלה. לא באתי לכאן כאזרח בעל עמדות פוליטיות, כי זה לא מעניין את בית-המשפט, את בית-המשפט מעניינת חוות הדעת המקצועית שלי, וחוות הדעת המקצועית שלי הזאת נשענת על כמה וכמה ספרים, הרבה מאמרים, אלפי עמודים בדפוס, שאתה לא הבאת מהם מילה אחת [...] לא הבאת שום דבר מתוך העבודה המקצועית שלי, הבאת רק פובליציסטיקה".[34]
לכל אורך החקירה הנגדית, עורך-הדין בוחר להתמקד בפרטי פרטים של ראיונות ומאמרי עיתונות שעסקו בעד המומחה (כמו גם של רונן שובל, שהעיד מטעם התובעים), תוך שהוא מתעלם לחלוטין מספריהם של השניים, אשר מכילים את תורותיהם בהרחבה ובמדויק.[35] טקטיקה זו מאפשרת לו להתחמק מגופן של העמדות האידיאולוגיות והמחקריות ולהתמקד בניסוחים חריגים, מוקשים או שוליים, שנאמרו בהקשרים פוליטיים מסוימים ונשמעים מוזר מחוץ להקשרם.
- הבניית העד כמתחכם וכמתעתע בתשובותיו: "זו שאלה פשוטה"
"שאלה: אתה בעצם לא שואל את השאלה אם אם-תרצו היא תנועה פשיסטית או לא, זו לא השאלה שאתה מציב כדי לענות. אתה שואל את השאלה האם בקונטקסט הזה יש לתנועה סממנים פשיסטיים ראשוניים. נכון? [...]
תשובה: תראה, בשאלה האם.
שאלה: זו אגב שאלה פשוטה. עובדתית.
תשובה: שאלה פשוטה.
שאלה: כן.
תשובה: פשוטה מאוד.
שאלה: כן.
תשובה: פשוטה אפילו יותר מדי.
שאלה: השאלה שלי, לא שלך. השאלה שאני שואל אותך.
תשובה: אפילו יותר מדי.
שאלה: כן.
תשובה: משום שהשאלה היא באמת מה טמון בתוך הדברים האלה שנכתבו כאן ומה הדברים שכתובים בספרו של מר שובל שהוא מנסה להצניע אותם אחרי זה בדיון שהיה בבית-המשפט ולתאר אותם בצורה אחרת. זה מזכיר דמיון מפחיד אפילו את הדברים שאתה קורא בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה".[36]
"שאלה: שאלתי אותך שאלה נורא פשוטה".[37]
"שאלה: [...] השאלה היא פשוטה. אתה צריך להראות לי.
תשובה. לא. אני צריך גם להסביר לך.
שאלה: לא. אתה לא צריך להסביר לי. השאלה היא פשוטה".[38]
"שאלה: [...] מי שצריך לענות כאן זה אתה. ולכן אני שואל אותך שאלה פשוטה.
[...]
תשובה: יש פה ניתוח של טקסט.
שאלה: לא. שאלתי שאלה עובדתית, לא ניתוחית. שאלה מאוד פשוטה".[39]
ההדגשה החוזרת ונשנית של עורך-הדין החוקר כי שאלותיו פשוטות, כשלמעשה הן מנוסחות באופן שמקשה על העד המומחה להשיב עליהן, מציגה את העד המומחה כמתחכם וכמי שאינו מסוגל להשיב בפשטות לשאלות פשוטות. התוצאה היא שבא-כוח התובעים מצטייר כמי שדוגל בדברים בהירים, חדים, ברורים, בעוד שהעד המומחה מסתבך בניסוחים מסורבלים ומעוררי חשד.
- התגרות מיתממת פסיבית-אגרסיבית: "שוב לא הבנתי" או "אני כנראה לא יודע לקרוא"
"שאלה: [...] אני הבאתי שלושה ציטוטים מחוות הדעת שלך שמהם, כפי שאני מבין, ומה לעשות, אני יש לי גם כמה שנות לימוד, אני חושב שאני גם קצת יודע לקרוא, לפחות את הבנת הנקרא אני בזה יש לי ציון בסדר. ומהם עולה שאתה בעצם אומר לא רק שאם-תרצו היא בעצם לא תנועה פשיסטית על-פי הפרמטרים, אלא יש לה סממנים ראשוניים שאם נפעיל את הדמיון ונסיק דבר מכל דבר, אז נוכל לראות פוטנציאל. מה שאתה אומר עכשיו או מה שאתה רוצה לומר זה שלא הבנתי כלום, נכון?
תשובה: אבל זה לא כל מה שכתוב בחוות הדעת.
שאלה: אני הצבתי פרופוזיציה על סמך מה שאתה כתבת. לא הבנתי מה שכתבת?
תשובה: אם אתה מחייב אותי לענות בכן או לא,
שאלה: לא.
כבוד השופט: לא. זה לא.
שאלה: לא בכן או לא.
תשובה: אז יש באם-תרצו הסממנים הבסיסיים של אידיאולוגיה פשיסטית ותנועה פשיסטית בתחילת דרכה.
שאלה: בתחילת דרכה?
תשובה: לא בסוף הדרך.
שאלה: הבנתי.
תשובה: בתחילת הדרך. על האלמנטים האלה, אם בית-המשפט יסכים, אני מוכן להרחיב את הדיבור אחרי זה.
שאלה: לפי מה שאתה עונה עכשיו, אני כנראה לא הבנתי את מה שכתבת.
תשובה: אם הבנת או לא אינני יודע. מה שדבר, דבר אחד בטוח שאתה חולץ פסקאות מתוך שבעה או שמונה עמודים, אתה חולץ פה פסקאות שבהם בדרך מאוד, מאוד זהירה ומתונה, אני גם בעצם אומר דברים אחרים.
שאלה: אז אני בעצם, מה שאתה אומר, סילפתי את חוות הדעת שלו, אבל בסדר, ניגע עוד מעט בסילופים. הבנתי את התשובה, אני לא רוצה להתנצח איתך, אין לזה שום משמעות, אין לזה שום צורך לדיון הזה. אנחנו מנסים להתקדם. זאת התשובה שלך. תראה, אני לא מבין עוד דבר".[40]
"שאלה: תראה, אם כך, אם אני מבין נכון, יכול להיות שאני לא מבין. אתה בעצם טוען שגורדון, נחמן סירקין, ברל כצנלסון, חיים ארלוזורוב כולל בן-גוריון וטבנקין, כולם פשיסטים או שהם היו בעלי סממנים שיכולים להתפתח לפשיזם אם מפעילים את הדמיון, ואולי אני לא הבנתי.
תשובה: בטח שלא הבנת.
שאלה: או.קיי. יפה. אתה כאן כדי לתקן אותי.
תשובה: כי העובדה שמשהו קיים אינו אומר שזה מספיק כדי שיהיה פשיזם. זה לא מספיק כדי שיהיה פשיזם".[41]
"שאלה: זה ניתוח?
תשובה: ניתוח של משמעויות.
שאלה: אני כנראה לא יודע לקרוא. היום אני מגיע למסקנה שאני לא יודע לקרוא. תשובה: לא. לקרוא אתה אולי יודע, אבל הבעיה לא רק לקרוא.
שאלה: נכון, אין לי דמיון.
כבוד השופט: לא. חבל. בואו נתקדם".[42]
"תשובה: לקחת את הכל מהפובליציסטיקה, כי את העבודה המדעית אתה לא מכיר.
שאלה: לקחתי מאיפה שלקחתי.
תשובה: וזה קשה מדי בשבילך.
שאלה: אין ספק. תראה, אני לא רק שאני פשיסט, אני גם מוגבל. בסדר. או.קיי. תשובה: אני לא אמרתי את זה חלילה.
שאלה: בלי דמיון פירשתי את מה שאמרת עכשיו.
תשובה: זה לוקח זמן.
שאלה: אולי טעיתי.
תשובה: לקרוא ספרים זה גוזל זמן, לקרוא את בן-דרור ימיני זה הולך הרבה יותר מהר".[43]
ממש מראשית החקירה עורך-הדין החוקר מציב את עצמו שוב ושוב – ביוזמתו וללא כל עזרה מן העד המומחה – בעמדה של מי שלכאורה מותקף על-ידי העד ומושפל על-ידיו כּבּוּר. הוא חוזר על תכסיס זה לא פחות מ-16 פעמים לכל אורך החקירה. ההדגשה החוזרת ונשנית שהוא, לכאורה, מואשם על-ידי העד הנחקר בנחיתות אינטלקטואלית מאירה את העד כיהיר, מתנשא ופוגעני, ונועדה לעורר אהדה כלפי עורך-הדין כקורבן. ההתגרות החוזרת ונשנית של עורך-הדין גוררת את העד המומחה בסופו של דבר להשתתף ב"משחק" ולהאשים את עורך-הדין באי-הבנה.
- האשמת העד כי אינו משיב לשאלות עורך-הדין ומחבל בהליך השיפוטי
"שאלה: אני אגיד לך יותר מזה, זכותך לא לענות על השאלות שלי. אתה יכול לא לענות, אתה יכול גם לענות בדברים שלא קשורים בכלל לשאלה שלי. אבל יש לזה משמעות, כפי שאתה מבין. יש לזה משמעות, אז אני מציע שכן תתייחס לשאלות שלי, ואם תתייחס לשאלות שלי, אז יכול להיות שאפשר, לא יודע, אולי תוכל לעזור למי שבאת לעזור".[44]
"שאלה: [...] אז אני את חוות הדעת שלך הבנתי כאילו שאתה אומר אי-אפשר באמת, כמו שאתה אכן מצוטט כאן, לא ניתן בעצם להגיד מהו פשיזם או אין הגדרה ברורה וחד-משמעית, והאם אתה רוצה לומר דברים שסותרים למשל את הציטוט הזה שלו?
[...]
תשובה: שוב פעם, אני נוקט בזהירות [...]
שאלה: לא שאתה עונה על השאלה שלי.
תשובה: אתה רוצה לדבר בסיסמאות.
שאלה: אתה בעצם רוצה לומר שמוסוליני לא היה פשיסט? אני לא מבין מה אתה רוצה להגיד.
תשובה: יש דברים יותר גרועים מפשיזם.
שאלה: כן.
תשובה: אבל בתנועת אם-תרצו היא לא יותר גרועה מהפשיזם, היא רק זה, פחות או יותר. לא יותר גרועה.
שאלה: הבנתי. זאת אומרת, אני גם שם לב עכשיו, לא רק שבעצם לא ענית למה ששאלתי, אלא שאתה הלכת כמה צעדים קדימה מעבר לחוות הדעת שלך, וזה בסדר.
תשובה: אני עניתי על מה ששאלת.
שאלה: בסדר גמור, אם זאת התשובה שלך למה ששאלתי,
כבוד השופט: בסדר. אבל גם אין צורך בהערות. השאלות הן ענייניות, התשובות הן גם מעניינות וגם בכל זאת לעניין.
עו"ד העצני: כבודו, אם אני אקבל תשובות למה שאני שואל,
כבוד השופט: בסדר.
עו"ד העצני: אז לא תהיה בעיה. בסדר, אבל אני לא
כבוד השופט: אלה התשובות".[45]
"שאלה: הבנתי, זאת אומרת שמה שאתה מצפה מבית-משפט הוא שבית-משפט בכלל למשל ירשיע רוצחים [...] לא על סמך ממצאים עובדתיים, אלא על סמך דמיון. שבית-המשפט הזה יספק הגנה לנתבעים על בסיס הפעלת הדמיון שלך, זה מה שאתה מצפה?
תשובה: תראה, אני עשיתי פה באמת עבודה יסודית.
שאלה: לא זה מה שאני שאלתי.
תשובה: לא זה מה שאתה שאלת, אבל זה מה שאני עונה לך.
שאלה: בסדר, אז אתה עונה לא על השאלה שלי.
כבוד השופט: לא. התשובה תהיה תשובה, ואתה תוכל לטעון אחר-כך [ש]זה לא עונה והוא יענה מה שהוא רוצה.
תשובה: אני לא מוסמך, אתה לא שואל אותי, אתה עכשיו אומר את זה לפרוטוקול, לא שואל אותי.
שאלה: אני שאלתי אותך שאלה.
תשובה: אני לא מוסמך לומר לבית-המשפט איך הוא יכריע ועל יסוד מה, הנה, פה יש את החומר הקשה. העובדות הקשות. ואני את הניתוח של הדברים האלה יכול בשתי דקות לתת לך אותו. למשל, כשאני קורא בעמודים 68, 136, 137, כשאני קורא על ה-, מצד אחד לתת לציביליזציה המערבית שבעה, שמנה, מפונקת, ונוצרית, פציפיסטית, תבוסתנית,
שאלה: אם בכל זאת אפשר לבקש מהעד בכל זאת שיענה על השאלה".[46]
"שאלה: אפשר לבקש שיענה על התשובה?
תשובה: אני עניתי לך.
שאלה: למשל השאלה הזאת בהקשר הזה,
כבוד השופט: אבל הדיון גורר אותו לכל מיני דברים שמעבר לשאלות. כל אחד יתאים את עצמו.
תשובה: אתה פשוט לא רוצה,
עו"ד העצני: אני לא גורר אותו ואין לי שום בעיה,
כבוד השופט: אני חושב שכן.
עו"ד העצני: אין ל׳ שום בעיה, הדברים האלה בהחלט יטופלו גם בסיכומים. אבל אם בית-המשפט לא סבור שצריך לענות על השאלה.
כבוד השופט: אני אמרתי קודם איך אני סבור להתייחס [לאפשר לעד המומחה להשיב על השאלות בלי לקטוע אותו ובלי לדחוק אותו לפינות].
תשובה: אתה לא רוצה שבית-המשפט ישמע את התשובות המלאות".[47]
הטקטיקה הנפוצה ביותר של עו"ד העצני היא האשמת העד המומחה כי הוא אינו עונה לשאלותיו. הוא נוקט אותה למעלה מ-20 פעם במהלך החקירה. למעשה, כפי שהשופט מציין שוב ושוב, העד בדרך כלל עונה או מנסה לענות לשאלותיו של עורך-הדין. הקושי טמון בכך שעורך-הדין מנסח את השאלות באופן שהעד המומחה אינו יכול לענות עליהן בפשטות ובקצרה. תשובה על שאלותיו של עורך-הדין כפי שהוא מנסחן מחייבת קבלה של הנחות בסיסיות שלו, שעורך-הדין יודע היטב שהעד המומחה אינו שותף להן. כדי לענות על השאלות על-פי השקפת עולמו ובהתאם לתפיסותיו, על העד המומחה למסגר ולנסח אותן מחדש. כל אימת שהוא מתחיל לעשות זאת, עורך-הדין משסע אותו, מאשימו שאינו עונה על שאלתו, ומאיים שהתחמקות מתשובה לשאלות גוררת בעקבותיה "מחיר" משפטי. כלומר, עורך-הדין מאשים את העד המומחה שהוא אינו פועל על-פי הכללים המשפטיים הפורמליים, מחבל בכך בהליך ופוגע בשולחיו, הנתבעים. ההטחות החוזרות ונשנות שהעד אינו עונה לשאלות משסעות את העד, קוטעות את חוט מחשבתו, מבלבלות אותו, מסיטות אותו ומונעות ממנו לפתח תשובות קוהרנטיות. כל אלה מרגיזים את העד ומוציאים אותו משלוותו, עד שמפעם לפעם הוא מגיב בתקיפות ולעתים אף בתוקפנות.
ג. סיכום הדיון בסגנון חקירה בעל סממנים
שלושה-עשר הסימנים שנתתי בחקירתו הנגדית של עו"ד העצני את פרופ' שטרנהל מופיעים בחקירה בריכוז גבוה, והם כרוכים ושלובים זה בזה לכדי מסכת רציפה והדוקה הקובעת את צביונה של החקירה. התוצאה היא שבמסווה דק של מחויבות לכללים הפורמליים של שלטון החוק, בא-כוחו של ארגון אם-תרצו סותם, למעשה, את פיו של העד המומחה. הוא מציג לעד שאלות שאינו יכול להשיב עליהן כלשונו, כיוון שהן מבטאות את השקפת עולמו הנטענת של עורך-הדין, שהעד אינו שותף לה. כשהעד מבקש לנסח את השאלות כך שיוכל להשיב עליהן, עורך-הדין מאשים אותו שהוא אינו עומד בכללי המשחק הפורמליים ואינו משיב לשאלותיו. הוא מאיים עליו שסרבנות זו היא בעלת השלכות שליליות על הנתבעים, שמטעמם מעיד העד המומחה. באמתלות אלה הוא קוטע את דברי העד, מבלבל אותו ומונע ממנו להשיב תשובות קוהרנטיות.
בתוך כך, עורך-הדין מנחש שוב ושוב שהעד המומחה יטען כנגדו שהוא לא הבין את דבריו, וכך הוא מבנה את העד כאקדמאי אליטיסט, תוקפן, מתנשא ויהיר, ואת עצמו כקורבנו העממי. הוא חותר תחת שלוותו ובטחונו של העד ומתגרה בו באמצעות חזרות מרובות על השאלות ועל התשובות, הטעיות מכוונות, לעג וזלזול, הפיכת דבריו על ראשם, היתממות, הצגת שאלות לא רלבנטיות, השמעת הערות, גיחוך והטחת האשמות אישיות.
למרות הפצרותיו של העד המומחה, עורך-הדין נמנע מלהתייחס לספריו או לספריו של רונן שובל, ובכך הוא מונע מן העד המומחה להעיד בפני בית-המשפט בתחום המומחיות שלו, שבשלו זומן. תחת זאת, עו"ד העצני מעלה מתהומות הנשייה ראיונות ומאמרי פובליציסטיקה של העד ומתמקד בפרטים שוליים, שהיו שייכים לזמן ולמקום שונים, שאותם הוא מוציא מהקשרם. כך הוא נמנע מהעדה עניינית, ומסיט את החקירה מגוף העניין לגופו של העד. במקום להתייחס למקצועיותו של העד המומחה הוא מערער על יושרתו, על הלגיטימיות שלו, על מעמדו כאזרח המדינה. בהאשימו אותו שכמוהו כמו הנתבעים שמטעמם הוא מעיד, עורך-הדין מאפיין את העד המומחה כאויבם של שולחיו, "הציונים האמיתיים, הטובים". בכך הוא צובע אותו בצבעים חשודים ושליליים. כאשר הוא נתפס בהטעיה מכוונת של העד, הוא הופך מיד את היוצרות ומאשים את הצד השני בהתנהגות פסולה. כך הוא מתחמק מאחריות, מושיט תמיד אצבע מאשימה אל הצד השני, ומבטיח לעצמו בקנאות את מעמד הקורבן הבלעדי.
תמונה זו של החקירה הנגדית של בא-כוח התובעים, שנחשפת בניתוח טקסטואלי, מזכירה באופן מדאיג מאפיינים רבים של קבוצות ותנועות שהעד המומחה מעיד עליהן שהן מכילות סממנים פשיסטיים. כפי שמדייק העד המומחה: אין אלה סממנים של קבוצות שכבר תפסו את השלטון וכוננו ממשל פשיסטי, אלא של קבוצות אידיאולוגיות בראשית דרכן, השוללות את ערכי הליבה של הליברליזם והדמוקרטיה המושתתים על יסודות הנאורות.
ד. על היתכנותה של חקירה נגדית בעלת סממנים מקצועיים
מ׳ שקראו את חקירתו הנגדית של פרופ' שטרנהל בידי עו"ד העצני עלולים להתרשם כי שלושה-עשר המאפיינים שחילצתי מן הטקסט אימננטיים לחקירה נגדית באשר היא. כדי להפריך רושם זה, די לקרוא את חקירתו הנגדית של רונן שובל, אחד התובעים, בידי עו"ד ספרד, בא-כוח הנתבעים. בשישה-עשר העמודים המכילים את תמליל החקירה לא ניתן למצוא אף לא אחד משלושה-עשר המאפיינים שחילצתי מחקירתו הנגדית של העצני. עו"ד ספרד שואל את העד שאלות שהוא יכול לענות עליהן, ומניח לו להשיב עד תום. הוא לעולם אינו משסע את העד, אינו מאשים אותו בכך שאינו עונה לשאלותיו, אינו לועג או מעיר לו או מגחך לתשובותיו. הוא אינו טוען שאינו מבין את תשובות העד, אינו מציג את עצמו כקורבנו של העד, אינו מיתמם, אינו מבלבל, אינו חוזר על שאלותיו או על התשובות ללא צורך ואינו מציג שאלות בלתי רלבנטיות. הוא מאפשר לעד להתמקד בספרו, ואינו מתחמק מלאפשר לעד להציג את משנתו בפסקאות ארוכות, בהירות וקוהרנטיות.
מיכאל ספרד, 2012 (צילום: אורי לנץ)
כך, למשל, נשמע חלק אקראי ומאפיין מראשית החקירה הנגדית הזו:
”שאלה: אתה נותן שם לאידיאולוגיה שאתה ואם-תרצו מקדמים: ניאו-ציונות.
תשובה: כן. אבל אם תקרא את הספר קריאה צמודה אני מבקש לטעון כי הניאו-ציונות זה המובן הקלאסי של הציונות. ההקשר חשוב פה, מול הגות וזרמים פוסט-ציוניים ואנטי-ציוניים אידיאולוגיים שצצו ועלו בשמאל ובימין. ניסחתי את זה בשיח הזה כשהטריגר הממשי לכתיבת הספר היה דווקא פוסט-ציונות מימין.
שאלה: בכל מקרה, בין המטרות של התנועה היא קידום של ציונות מסוימת מבית מדרשכם.
תשובה: כן, אנחנו מקדמים רעיונות שלשיטתנו נמצאים בלב הקונסנזוס הציוני.
שאלה: כשאתה ותנועתך עוסקים בציונות, מן הסתם אתם עוסקים ביחסים שבין היחיד והלאום.
תשובה: נכון.
שאלה: אני מצטט לך דברים שכתבת. אני אקריא, ואם יש לך מה לומר או להוסיף, אתה מוזמן. אני מפנה אותך לעמוד 52 לספרך (מצטט). האם הציטוט מבטא נאמנה את ראייתך לגבי תפיסת הלאום?
תשובה: לא. הפסקה הבאה מציגה את הדברים בהקשר. צירוף הפסקאות נותן את התמונה המלאה.
שאלה: תסביר מה לא מבטא נאמנה את תפיסתך את הלאום.
תשובה: שני דברים בהקשר של כתיבה. ראשית בכתיבה אמצעי מוכר הוא מטפורה. שנית, אני אומר בהמשך ומדגיש שהכלל מתגלה דווקא דרך פרט וכל יחיד הוא אדם ייחודי. אני מקריא מהפסקה הבאה. ולכן ההקשר גם בפסקאות שאחר כך.
שאלה: אפשר לומר כי עמודים 51-54 מבטאים את עמדתך ביחס לתפיסת הלאום של עם ישראל?
תשובה: כן.
שאלה: תסביר לנו איך נכנסת פה מטפורה.
תשובה: כשאני אומר וזה ברור מההקשר, שעם ישראל מהווה סימפוניה אחת גדולה, זו דוגמה למטפורה, ויש עוד רבות.
שאלה: זה מטפורה, אבל זה שיש ישות מטפיזית שנקראת עם ישראל זו טענתך.
תשובה: לא. אני אסביר. אני לא מאמין בקיום ישויות מטפיזיות. השתמשתי בשפה שמנסה להסביר, לנוכח אי-הבנה שלך נראה לי שנכשלתי במשימה כנראה. בכל אופן, הכוונה בהקשר זה היא להסביר איך פרטים יש בהם קשר לא רק במי שנמצא כאן עכשיו בעם ישראל, אלא איך אני יונק את המשמעות שלי מהשיח שאני מסוגל לייצר ומבקש לייצר עם התרבות, המורשת וההיסטוריה שלי. לכן השתמשתי במונח שחשבתי שהוא מטפיזי במובן שהוא מעל הפיזי, וכדי להסביר מהי כנסת ישראל, שזה לא רק עם ישראלי שנמצא כרגע חי בהווה, אלא כיוון שאני רואה בו רציפות בזמן של ערכים, רעיונות. לכן זה לא פיזי, כ׳ אותם אנשים כבר לא איתנו.
שאלה: לא התכוונת למטפיזי.
תשובה: התכוונתי, זה לא ספר שמוגש כעבודת מחקר בחוג לפילוסופיה. כשאתה כותב ספר המיועד לציבור הרחב, אתה משתמש במונחים שהתפקיד שלהם הוא להגיד רעיונות מורכבים לציבור הרחב בצורה פשוטה".[48]
קריאתו של טקסט זה זורמת, נינוחה, מעניינת ונעימה. קולו של רונן שובל, השקפת עולמו, הנחותיו וצביונו המיוחד באים לידי ביטוי ואינם מופרעים. גם כאשר החקירה מגיעה לפסים אישיים ולנושאים טעונים, היא מתנהלת בענייניות גמורה:
"’שאלה: האם אתם עשיתם שימש בחומרים מחוקר פרטי שהושגו ממשרדי? תשובה: כן. אנחנו רואים בך אדם המתעסק באופן שיטתי בפגיעה בחוסנה של מדינת ישראל. הסרבנות האידיאולוגית שלך עוד מהצבא נמשכת עד היום בהעמדת שירותיך לארגונים שרודפים שיטתית את חיילי צה"ל ומזהים את הציונות כגזענות.
שאלה: נראה לך לגיטימי לשלוח חוקר פרטי למשרד עורך-דין של מי שנתפס בעיניך כיריב פוליטי?
תשובה: אם זה חוקי, כן. יש חוק בישראל.
שאלה: בידיך יש מכתבים פרטיים שאני שלחתי לעובדי משרדי ושעיתון 'ישראל היום' סירב לפרסם אותם משום שיועציו המשפטיים קבעו כי מדובר בהפרת פרטיות?
תשובה: יש הרבה מסמכים, זוהי כתבה מלפני שנתיים, אני לא זוכר את כל הפרטים. יכול להיות שהיה מה שאמרת.
שאלה: בתפילת היזכור שאתם חילקתם בבתי-הכנסת...
תשובה: לא חולקה התפילה.
שאלה: אז בה, אני מצטט מנספח 4 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע רועי ילין. שם נאמר... (מצטט). דברים אלו שפעלו נגד חיילים נוספים. מי אלה?
תשובה: אתה.
שאלה: רק אני?
תשובה: לצערי אתה לא בודד.
שאלה: אז מי? ארגונים?
תשובה: כל מי שקוראים לחיילי צה"ל פושעי מלחמה, כל מי שמנסה לכבול את המדינה מאפשרויות להגן על עצמה, כל מי שמקבל כספים מממשלות זרות ופועל בשירותן.
שאלה: מה הם? בוגדים?
תשובה: אני לא אמרתי זאת.
שאלה: היות ולי כן אמרת את זה ברדיו, אז אני אשאל, כשאמרת לי את זה...
תשובה: אתה יכול להשמיע לי את זה?
שאלה: אני מצטט מיומן הצהריים של קול-ישראל בדיון על החלטת מפקד גלי-צה"ל לאסור שידור השיר של אשדות. אני אמרתי, צנזורה זה עניין של הרגל. אתה אמרת, בוגדנות זה עניין של הרגל. האם התכוונת כפשוטו, או שזו הפעם גם מטפורה?
תשובה: לצערי עד שבית-המשפט לא יקבע בדין שאתה בוגד, אז אינך כזה. למרות שמסכת הפעילויות שלך מעלה תמיהה מדוע הפרקליטות לא פועלת בעניין. כל עוד אתה לא אשם, אתה זכאי".[49]
גם כשהעד הנחקר מאשים את עורך-הדין באופן מפורש באישומים חמורים ביותר ומביע תקווה שהוא יועמד לדין פלילי, עורך-הדין אינו מבנה אותו כתוקפן ואת עצמו כקורבן. הוא אינו משסע אותו, אינו מנסה לבלבל אותו, אינו מנסה לכפות עליו סד של השקפת עולם שהנחותיה זרות לו, ותמיד מאפשר לו להשלים את דבריו. ההשוואה לחקירה נגדית זו מדגישה את צביונה של החקירה הנגדית שניהל עו"ד העצני, בא-כוחם של התובעים, ומבהירה שצביון זה אינו הכרחי בכל חקירה נגדית.
ההשוואה בין החקירות תורמת לאפיון חקירתו של עו"ד העצני כבלתי מכבדת. בחלק הבא אתייחס לסוגיית כבוד האדם.
ה. סגנון ותוכן: חקירה נגדית במבחן כבוד האדם
עד כה חשפתי את הקשר בין סגנון חקירתו של עו"ד העצני ובין השקפת העולם של באי-כוחו. סעיף זה בוחן קשר זה דרך הפריזמה של כבוד האדם.
אחת התוצאות הרות הגורל של נצחון בנות-הברית על הפשיזם והנאציזם היתה הבחירה הקולקטיבית בערך human dignity, שאני מכנה בעברית "כבודו הסגולי של האדם", כערך הליבה של העולם החדש.[50]
אחד המאפיינים הבעייתיים ביותר של המשטרים, הפשיסטי והנאצי, של שנות השלושים של המאה העשרים היה יחסם האינסטרומנטלי לאדם. במשטרים אלה, הלאום הובנה כמטרה המקדשת את כל האמצעים. הפרטים האנושיים היו האמצעים למימוש מטרותיו של הלאום. הקרבת רווחתם, אושרם, בריאותם וחייהם של בני-אדם הוצדקה בשם טובת הלאום. בשל הלאום נשללו זכויות אדם מאנשים בעלי מוגבלות גופנית או נפשית, מקבוצות אתניות, מ"גזעים" אנושיים. בשם הלאום נשלחו אנשים לחזית, ואחרים נכלאו, הורעבו, הועבדו בפרך והושמדו. המשטרים הפשיסטי והנאצי, שבזו לתרבות המערב הליברלית, בת עידן הנאורות, שללו את ערכו העצמאי המלא של הקיום האנושי כשלעצמו והכפיפו אותו לקיום הקולקטיבי הלאומי. תאי הגזים והמשרפות במחנות ההשמדה היו המסקנה הסופית של אידיאולוגיות רצחניות אלה.
רונן שובל בדיון בכנסת. 14.5.12 (צילום: מרים אלסטר)
לאחר נצחונן היו בנות-הברית נחושות להגן על העולם של אחרי מלחמת העולם השנייה מפני זוועות נאציות ופשיסטיות עתידיות. אחד הכלים שהתקינו היה מחויבות אוניברסלית לכבודו הסגולי של האדם כערך היסוד של העולם החדש. הכבוד הסגולי הוא ערך הומניסטי, ליברלי, דמוקרטי, מודרני, בן לעידן הנאורות. המחויבות המלאה לו עוגנה בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות היסוד של האדם,[51] ויום אימוצה על-ידי העצרת הכללית של האומות-המאוחדות (10 בדצמבר 1948) מצוין מדי שנה מאז כיום זכויות האדם הבינלאומי. ההכרזה קובעת כי כל מי שנולד למשפחת האדם הוא בעל צביון אנושי. אנושיות זו היא בעלת ערך מוחלט ובלתי ניתן להפקעה. ערכה מגולם במונח "כבוד סגולי".[52] הכבוד הסגולי משותף לכל בני משפחת האדם, ללא הבדל, מרגע לידתם עד רגע מותם, ואיש אינו יכול לשלול אותו מהם. מי שמכחיש את ערכו המוחלט של האנושי, או מנסה להרים עליו יד, הופך את עצמו לאויב המין האנושי כולו, ועל משפחת האדם להתאחד נגדו.
אף שההכרזה לכל באי עולם אינה מפרשת זאת, אני סבורה כי כבוד האדם שהיא מכוננת מכיל, לצד הכבוד הסגולי, סוג נוסף של כבוד, שאני מכנה "כבוד מחיה". כבוד המחיה משווה ערך חיובי לייחוד האנושי, המבחין כל פרט אנושי מכל הפרטים האחרים; לתכונות, לכישורים, למשאבים ולמימוש הפוטנציאל האנושי המייחדים כל אדם לעומת כל האחרים.[53] בעוד שמן הכבוד הסגולי נגזרות זכויות יסוד בסיסיות שהן מוחלטות ובלתי מותנות, מכבוד המחיה נגזרות זכויות רחבות הרבה יותר – אך יחסיות.
הכבוד האנושי הסגולי וכבוד המחיה האנושי הם קודש הקודשים של תרבות המערב הליברלית, הדמוקרטית, המחויבת לזכויות האדם. חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו אימץ מסד ערכי זה וקבע אותו כלב הערכי של שיטת המשפט הישראלית. המחוקקים ובית-המשפט העליון קבעו שוב ושוב כי "כבוד האדם" של חוק היסוד מכיל את הכבוד הסגולי של ההכרזה לכל באי עולם וגוזר ממנו זכויות. אני מציעה שפרשנות ראויה של חוק היסוד מפרשת את כבוד האדם ככולל גם את כבוד המחיה, וגוזרת זכויות אף ממנו.[54]
אידיאולוגיות פשיסטיות אינן מקדשות לא את הכבוד הסגולי ולא את כבוד המחיה. במקום להעניק לייחוד האישי ערך חיובי (כבוד מחיה), הן דורשות ואוכפות אחידות, קונפורמיות, השתקת קולות שונים וביטול הייחוד העצמי למען הלכידות הקבוצתית. כאשר פרטים או קבוצות מסרבים להתיישר על-פי מה שהן מגדירות כאופיו ה"אורגני" של הכלל וטובתו, אידיאולוגיות פשיסטיות אינן מהססות להוקיע את ה"סוררים" כבוגדים ואויבים, להוציאם אל מחוץ למחנה ולשלול את כבודם הסגולי. כך הן מתירות את דמם.
אידיאולוגיות פשיסטיות מתיישבות ומתנהלות בהתאמה עם סוג אחר לחלוטין של כבוד, שאני מכנה "הדרת-כבוד" (honor). זהו כבוד מעמדי, היררכי, שאדם קונה לעצמו בהתנהגות קונפורמית כלפי נורמות הדרת-הכבוד של החברה שבתוכה הוא מבקש לעצמו הדרת-כבוד.[55] מי שמציית לנורמות הדרת-הכבוד של חברתו, קונה לעצמו הדרת-כבוד ומבטיח לעצמו מעמד בהיררכיה החברתית. כבוד מסוג זה איננו אחיד ואיננו מולד. אדם רוכש אותו לעצמו בתחרות מתמדת מול כל הסובבים אותו. המאבק על הדרת-הכבוד הוא אפוא משחק סכום אפס.
החקירה הנגדית של עו"ד ספרד את רונן שובל היא חקירה מכבדת. היא שומרת על כבודו הסגולי של הנחקר בכך שהיא לעולם אינה מבטלת את ערכו האנושי, ותמיד מתייחסת אליו כאל מטרה ולא כאל אמצעי. נוסף לכך, עו"ד ספרד מביע בחקירתו מחויבות מלאה גם לכבוד מחייתו של שובל בהבהירו שקרא את ספרו ואת מאמריו, למד אותם, והוא מציג לבית-המשפט את רעיונותיהם באופן ענייני. הוא אינו מתעלם מהם, מסלף אותם, הופך אותם על ראשם, מקטין אותם, מלגלג עליהם או מיתמם ומעמיד פנים שלא הבינם. הוא מאפשר לעד לפרשם, לפרטם ולנמקם. לכל אורכה, חקירתו הנגדית של עו"ד ספרד שומרת על כבוד מחייתו של שובל, מכירה בו ומטפחת אותו בכך שהיא מאפשרת לו לבטא את ייחודו האנושי: להשמיע את קולו כפי שהוא בוחר לעשות זאת, להתבטא על-פי דרכו, לממש את עצמו בהקשר של הגדרה עצמית אידיאולוגית בתוך ההליך המשפטי. חקירה נגדית זו עולה בקנה אחד לא רק עם מילותיו הפורמליות של החוק, עם הוראות סדרי דין ופקודת הראיות, אלא גם עם רוחה של שיטת המשפט הישראלית, עם נשמת אפו של חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו. במובן זה היא מחויבת לזכויות האדם שנגזרות מערכי הכבוד: הן לזכויות הנגזרות מן הכבוד הסגולי, והן לאלה הנגזרות מכבוד המחיה.
שלושה-עשר המאפיינים שמצאתי בחקירה הנגדית של עו"ד העצני את פרופ' שטרנהל אינם שומרים על כבוד מחייתו של העד. סגנון חקירתו של בא-כוח אם-תרצו מנע מן העד המומחה לבטא את עצמו כרצונו, לממש את ייחודו המקצועי, להציג את עצמו לעולם החברתי על-פי בחירתו. ייתכן שהביזוי וההשפלה של העד הגיעו עד כדי פגיעה בכבודו הסגולי: עו"ד העצני לא בחל בשום אמצעי לבטל את ערכו של העד המומחה. קריאת טקסט החקירה הנגדית מעלה את הרושם שהפגיעה בשוויו האנושי של שטרנהל נתפסת על-ידי עו"ד העצני כאמצעי לגיטימי לשם קידום המטרה העליונה של הגנה על הלאום היהודי. דומה שמטרה זו מקדשת בעיניו את כל האמצעים, לרבות ביטול ערכו האנושי של העד.
במקביל, חקירת שטרנהל על-ידי עו"ד העצני מהדהדת גם מאבק של הדרת-כבוד: עורך-הדין מעצב התמודדות אישית טוטאלית בינו לבין העד שהוא חוקר. הוא מבנה אותם כשני מתמודדים העומדים זה כנגד זה, והצלחת האחד היא כשלונו של האחר ברוח משחק סכום אפס. באולם בית-המשפט של עו"ד העצני, ההטעיות, הבלבול, השיסוע, ההתגרות והקנטור – כולם חלק ב"דו-קרב" לחיים ולמוות בין שני היריבים. האשמת היריב, ההתקרבנות למולו והשתקתו בכל מחיר הם חלק ממאבק איתנים שבו נצחון הצד האחד על האחר מקנה לאחד הדרת-כבוד ולשני השפלה וכישלון. וכשעו"ד העצני נלחם על הדרת-כבודו, הוא נלחם גם על הדרת-הכבוד של הלאום היהודי, שהוא רואה את עצמו כבנו הנאמן. בחקירתו הנגדית של עו"ד העצני, פרופ' שטרנהל המובנה כבן הרע, הבוגד, מי שיצא מן המחנה והיה לאויב, חייב להיות מובס ומושפל כדי שהלאום יתרומם ויתהלל. לכן עבור בא-כוחו של אם-תרצו, כל האמצעים כשרים בחקירה הנגדית, שהיא מלחמת קודש על הדרת-כבודו של הלאום. בעשותו כן, תוך שימוש בשפה פרפורמטיבית, הוא מדגים עבורנו "איך עושים דברים עם מילים", כלשון אוסטין.[56]
"'מספיק כבר!' מר ויליאם ענה לחצוף,
'די עניתי שלוש פעמים.
מה תחשוב, כי אסבול קשקושיך בלי סוף?
עוף מפה פן תועף למרומים!'"[57]
ד"ר אורית קמיר היא חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות, יו"ר הנהלת המרכז הישראלי לכבוד האדם. אני מודה לאסף טבקה ולאלעד שרעבי על עבודת העריכה המעולה.
המאמר "שטרנהל בארץ הפלאות" ראה אור לראשונה בכרך ג' של כתב-העת "המשפט ברשת", שיוצא לאור על-ידי הקתדרה לזכויות אדם ע"ש אמיל זולא, בית-הספר למשפטים ע"ש חיים שטריקס, המסלול האקדמי – המכללה למינהל
הערות
[1] לואיס קרול, "עליסה בארץ הפלאות", 52 (1989).
[2] שם, בעמ' 69.
[3] שטרנהל, "חוות דעת מומחה".
[4] "תמלול ישיבת בית-המשפט מתאריך 10.4.2013" (להלן: "חקירת שטרנהל").
[5] פרוטוקול הדיון מתאריך 17.1.2013 בת"א (י-ם) 42868-05-10 "אם תרצו – ציונות או לחדול", נ' ילין (לא פורסם) (להלן "חקירת שובל ואשד". עותק של הפרוטוקול שמור במערכת וניתן לצפייה.
[6] לדיון מפורט בנושא, ראו ישעיהו לויט ועדי לויט, החקירה שכנגד (מהדורה ג, 2011).
[7] פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.
[8] ס’ 174 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.
[9] תק’ 164 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
[10] להרחבה על אודות מאפייניו של זרם אקדמי זה, כמו גם לדיון עומק על אודות תכליותיו, עקרונותיו ומופעיו המרכזיים, ראו שולמית אלמוג, משפט וספרות (2000); אסף טבקה, "משפט וספרות: למהותה של סינרגיה", המשפט י"ד 581 (2010).
[11] חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו.
[12] חקירת שטרנהל, לעיל ה"ש 4, בעמ' 41.
[13] שם, בעמ' 30.
[14] שם, בעמ' 49.
[15] שם, בעמ' 29.
[16] שם, בעמ' 21.
[17] שם, בעמ'’ 52.
[18] שם, בעם’ 25.
[19] שם, בעם' 21, 25.
[20] שם, בעמ' 59.
[21] שם, בעמ' 35. דומה כי התמלול של קטע זה מכיל טעויות. כך דבריו של עו"ד ספרד מיוחדים לעו"ד העצני.
[22] פרופ' שטרנהל, יליד שנת 1935, סובל מקשיי שמיעה מסוימים. ייתכן שעו"ד העצני מתייחס לנקודה זו.
[23] חקירת שטרנהל, לעיל ה"ש 4, בעמ' 48.
[24] שם, בעמ' 53.
[25] שם, בעמ' 50.
[26] שם, בעמ' 64.
[27] שם, בעמ' 29.
[28] שם, בעמ' 61.
[29] שם, בעמ' 63.
[30] שם, בעמ' 50.
[31] שם, בעמ' 51.
[32] שם, בעמ' 52.
[33] שם, בעמ' 59.
[34] שם, בעמ' 64.
[35] לדוגמאות אשר לתפיסתו של שטרנהל מייצגות את יסודות הפשיזם, כמו גם את ביטוייו השונים בהיסטוריה, ראו למשל, זאב שטרנהל, המחשבה הפשיסטית לגווניה (1988); זאב שטרנהל, לא ימין ולא שמאל: האידיאולוגיה הפשיסטית בצרפת (דורית לנדס מתרגמת, 1988). אשר לזו של שובל, בכל הנוגע לסוגיית מהות הציונות וביטויה, היא מפורטת בספרו: רונן שובל, אם תרצו כוכב מישראל: מניפסט לציונות המתחדשת (2010). להשוואה בין החקירה הנגדית שחוקר עו"ד העצני את פרופ' שטרנהל לבין החקירה הנגדית שחוקר עו"ד ספרד את רונן שובל, ראו פרק ג' להלן.
[36] חקירת שטרנהל, לעיל ה"ש 4, בעמ' 28-27.
[37] שם, בעמ' 32.
[38] שם, בעמ' 43.
[39] שם, בעמ' 48.
[40] שם, בעמ' 23-22.
[41] שם, בעמ' 41.
[42] שם, בעמ' 51.
[43] שם, בעמ' 63-62.
[44] שם, בעמ' 22.
[45] שם, בעמ' 27-26.
[46] שם, בעמ' 31-30.
[47] שם, בעמ' 47-46.
[48] חקירת שובל ואשד, לעיל ה"ש 5, בעמ' 13, 15. יש לציין כי בעוד שתמליל חקירתו הנגדית של פרופ' שטרנהל על-ידי עו"ד העצני מבוסס על הקלטת החקירה, חקירתו הנגדית של רונן על-ידי עו"ד ספרד לא הוקלטה, והטקסט מבוסס על הקלדה שנערכה בבית-המשפט. בהעדר הקלטה, לא מן הנמנע כי ישנן מילים ואולי אף משפטים שהוחמצו. בה בעת, סביר להניח כי גם חסרים כגון דא לא שינו את אופייה של החקירה, ובכל מקרה אין בנמצא אלא הטקסט שהוקלד.
[49] חקירת שובל ואשד, לעיל ה"ש 5, בעמ' 25-24.
[50] אורית קמיר, "על פרשת דרכי כבוד: החברה הישראלית בין מגמות של כבוד סגולי (dignity), הדרת כבוד (honor), הילת כבוד (glory) וכבוד מתיה respect)", תרבות דמוקרטית 9, 169 (2005); אורית קמיר, שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם 34-27 (2004).
[51] :Universal Declaration of Human Rights, G.A. Res. 217(III) preamble (1948).
[52] הצגת הכבוד הסגולי, כמו גם פניו של האחרים של מושג הכבוד, מסתמכת על מאמרים וספרים קודמים שפירסמתי בנושא זה. להרחבה ולפירוט, ראו לעיל ה"ש 50.
[53] כבוד מחיה (respect) הוא פן של מושג הכבוד "המביע סבלנות כלפי כל אדם, על תכונותיו וצרכיו הייחודיים כפי שהוא עצמו מגדיר אותם [...] זו הכרה באדם כמות שהוא; התחשבות בו כפי צרכיו; קבלתו העמוקה, על שונותו ומאפייניו הייחודיים". קמיר, שאלה של כבוד, לעיל ה"ש 50, בעמ' 34. בעברית סוגי הכבוד השונים מכונסים תחת המילה "כבוד" באופן המטשטש את ההבדלים ביניהם. לסיווג המושג לסוגי כבוד שונים: הדרת כבוד, כבוד סגולי, כבוד מחיה והילת כבוד, ראו שם, בעמ' 42-19.
[54] לפיתוח מפורט של נקודה זו: אורית קמיר, "זכויות כבוד סגולי וזכויות כבוד מחיה: הצעה להמשגה של זכויות", שערי משפט (עתיד להתפרסם ב-2015); אורית קמיר, "כבוד האדם של להט"ב בהקשר התרבותי הישראלי: הצעה פרשנית לחוק היסוד ולאיסור על הטרדה מינית", זכויות להט"ב בישראל (עתיד להתפרסם ב-2015).
[55] ראו קמיר, "על פרשת דרכי כבוד", לעיל ה"ש 50, 53.
[56] ג'ון ל' אוסטין, איך עושים דברים עם מילים (גיא אלגת מתרגם, 2006).
[57] קרול, לעיל ה"ש 1, בעמ' 51.