אסונות, כמו מלחמות, משתקים פעם אחר פעם את התקשורת הישראלית. אין שאלות, אין תהיות, אין מחלוקות. בימים האחרונים יצאו משלחות ישראליות רבות לאזור האסון בנפאל. לצד המשלחות המבורכות של ארגוני ההצלה האזרחיים ומשלחות מטעם חברות הביטוח הפרטיות, המחויבות לכך מן הסתם כלפי לקוחותיהם, יצאה לנפאל גם משלחת מיוחצנת להפליא מטעם צבא ההגנה לישראל.

מה פשר הקפיצה הפבלובית של רשויות המדינה לסייע לישראלי דווקא כשהוא רחוק מכאן? ומדוע הוא קודם לישראלים הנתונים במצוקה בארצם? את זאת העיתונות הישראלית כמעט שאינה שואלת

לא מעט עיתונאים תפסו טרמפ על מטוסי הסיוע הצה"ליים כדי לסקר את פעילות כוחותינו, אך עלויות התפעול והציוד של המשלחת הישראלית הרשמית אינן ידועות. שאלה בנדון שנשלחה לדובר צה"ל לא זכתה למענה אינפורמטיבי. ניתן לשער ששינוע כמאה טון של ציוד ועשרות רבות של חיילים בסדיר ובמילואים (רופאים, חובשים, פרמדיקים) ואחזקתם לתקופה לא ידועה בארץ זרה עולים מיליונים רבים של שקלים.

נכון לשעת כתיבת שורות אלו לא התבלט בתקשורת הישראלית קול ששואל את השאלה המתבקשת כל-כך: למה?

למה הצבא, שחיילי המילואים שלו טוענים כי הם סובלים ממחסור תמידי בציוד ובמזון, ואשר לטענתו עצמו סובל מחסרון כיס שגורם לו לשלוח ביודעין חיילים עם ציוד מיגון ולחימה מיושן לשדות הקרב, בוחר להשקיע בפעילות בחו"ל שעיקרה הוא יחסי-ציבור לעצמו? על איזה בסיס מוסרי וכלכלי הוא בוחר לעשות כן? הצלת חיים היא הרי רק היעד המשני, כפי שהיה ניתן להבין מדבריו של קצין מפיקוד העורף שרואיין אמש בערוץ 1 וטען שכיוון שחלפו עשרות שעות מרעידת האדמה, הסיכוי למצוא ניצולים נמוך מאוד.

עיתונאים מוכרים את עצמם בנזיד עשרות סיפורים-ישראליים-אנושיים-מרגשים שמניב ביקור המשלחת, וכמעט שאין קול בתקשורת ששואל מדוע יש להוציא מתקציב המדינה והצבא מיליונים רבים לטובת סיוע לישראלים שידם משגת לרכישת התענוג שבטיול בקצה העולם, או להשכרת רחם אנושי, לפני שכספים אלו מופנים לטובת סיוע לאזרחי המדינה הנמצאים כאן, למי שידם אינה משגת כדי רכישת תרופות מצילות חיים שאינן בסל התרופות, למפעלי הזנה בבתי-הספר או למושלכים מן הדיור הציבורי?

מדוע ישראלים שאתרע מזלם להיקלע לאזור אסון בפאתי העולם זוכים לקדימות על פני יושבי המאהל בארלוזורוב, מפוני גבעת-עמל או ניצולי השואה הבוררים בין מזון לתרופות? מה פשר הקפיצה הפבלובית של רשויות המדינה לסייע לישראלי דווקא כשהוא רחוק מכאן? תשובות רבות תיתכנה לשאלות הללו. כמה מהן אולי נכוחות ומוסריות, אבל העיתונות הישראלית כמעט שאינה שואלת אותן, ובמקום זאת מתגייסת כולה למאמצי יחסי-הציבור הבינלאומיים של המדינה וצבאה כאילו היתה חלק ממערכות השלטון.