גם אם איננו אנשי מדע אנו יודעים שהתבוננות בעולם דרך מיקרוסקופ חושפת אותנו לעולמות חדשים שלא היינו מגלים לו התבוננו בהם מרחוק. כך טיפת מים משלולית, כף חול מהאדמה או פיסת מזון מתגלות כרוחשות חיים מגוונים כאשר מתבוננים בהן מבעד לעדשה המקרבת מאוד.

הוזמנו לצפות בעיתונאים המוצגים כמי שחירפו נפשם כדי להשיג מידע מכלי ראשון, אך לא למדנו מכך הרבה

העיתונות המצולמת פיתחה בשנים האחרונות סוגות שמדמות כביכול מראה שמתקבל מצילום מקרוב שכזה: אנו נצמדים לנקודת המבט של העיתונאים שיצאו לשטח וחווים יחד איתם את המראות והקולות, שומעים את עדותם הנמסרת בגוף ראשון ואמורים לחוש את הקרבה הגדולה ביותר למושא ההתרחשות.

כאן, למרבית הפלא ובניגוד אולי לחוקי הטבע, קורה לעתים קרובות הדבר ההפוך: אנו אולי קרובים יותר, אבל יודעים פחות. אנו רואים כיצד העיתונאים משליכים את נפשם מנגד, מתייצבים בצריח הטנק הראשון או חודרים למרתפי הפעילות הטרוריסטית, אך לא לומדים מהנצפה דבר חדש באמת על הגורמים העומדים מאחורי סכסוכים רחוקים או על תנאי קיום אנושיים.

שתי המחשות לעיקרון זה סיפקו לנו השבוע שני ערוצי השידור המרכזיים. בהמשך להתמודדות בין ערוץ 2 לערוץ 10 על מימושיה הפלסטיים של האמרה התנ"כית "בעצב תלדי בנים" ("בייבי בום" ו"תשעה חודשים"), טיפלו השבוע שני הערוצים במקביל בסוגיית דאע"ש: סרטו של איתי אנגל "בחזית מול דאע"ש" שודר ביום שני במסגרת התוכנית "עובדה", והסדרה "היג'רה" של צבי יחזקאלי, על צמיחתה של דאע"ש באירופה, הוקרנה לאורך השבוע בחדשות ערוץ 10 (מאמר זה מתייחס לשלושת הימים הראשונים שבהם שודרה תוכניתו של יחזקאלי).

בשני המקרים הוזמנו לצפות בעיתונאים המוצגים כמי שחירפו נפשם כדי להשיג מידע מכלי ראשון, אך לא למדנו מכך הרבה. במקום עולם מעורבב ומורכב דוגמת העולמות הנראים תחת עדשת המיקרוסקופ, קיבלנו שתי הצגות תיאטרון פופולרי שעוצבו למען קהל שייתכן שאינו חותר לדעת יותר ממה שהוא כבר יודע על העולם. בהצגות אלו, שבהן הוזמנו לשבת ממש בשורה הראשונה, יש במה, שחקנים, סיפור, וגם מפיק שנמצא מאחורי הקלעים.

הבמה

באירופה חיים, על-פי "ויקיפדיה", כ-730 מיליון תושבים; כ-50 מיליון מהם מוסלמים. מספר אנשי דאע"ש או התומכים בדאע"ש מגיע לאלפים ואולי לעשרות אלפים. יחסים דרמטיים אלה בין הכלל לחורגים מהכלל לא הוזכרו בכתבותיו של יחזקאלי. בשני הפרקים הראשונים התמלאו ה"פריימים" הקבוצתיים הסגורים והמצומצמים (הסוגרים את הקבוצה באופן שאינו מאפשר לראות את היחסים בינה לבין הרקע) בתמונות של גברים מוסלמים צעירים עטורי זקנים שמוסרים בתוקפנות את משנתם, ובבני משפחה מבוהלים של צעירים שהתאסלמו.

בפרק השלישי נפתחה מעט המצלמה, וראינו שיש גם מוסלמים אחרים (שהם למעשה, אריתמטית, הרוב), אך שתי הקבוצות, הרדיקלית והמתונה, הוצגו כשקולות זו לזו. דבריו של אחד המרואיינים, ולפיהם לתקשורת תפקיד חשוב מאוד בהבניה של עוצמת האסלאם הרדיקלי ובדמוניזציה בעקבות כך של הציבור המוסלמי כולו, הושמעו אך לא נדונו.

צבי יחזקאלי, מתוך "היג'רה" (צילום מסך)

גם אצל איתי אנגל הבמה נקייה מאוד. היא מלאה ב"טובים": לוחמים כורדים עזי נפש ונקיי כפיים השייכים, כך נדמה, למי שמתחרה על תואר "הצבא המוסרי ביותר בעולם" (בניגוד לאנשי דאע"ש, הם אינם הורגים את שבוייהם). ניתן להתרשם, על-פי המצולם, כי הצבא הכורדי מבוסס על איזון מגדרי ואולי אף על יתרון המין הנשי. רוב הלוחמים שהופיעו על הבמה היו לוחמות המממשות את האידיאל המערבי של פמיניזם ליברלי. הכתבה כוללת מספר רב של תצלומים מבוימים שבהם משוחזרת צעדתן של קבוצות לוחמות אלי קרבות. אנגל מצטט מפי מקורותיו כי אנשי דאע"ש ניגפו מפני הנשים הללו, כי על-פי אמונתם, מי שנהרג בידי אשה לא יזכה לחיי גן עדן במובן המקובל אצלם. גם כאן המצלמה סירבה להיפתח וללמד אותנו יותר.

אין זה סיפור בלעדי. בחודשים האחרונים, בתקופה המקבילה לצילום הסרט, הופצו בעולם בבת אחת כמה כתבות ממקורות כורדיים על הנשים בצבאם. אין ספק שהכורדים מעוניינים מאוד בקידום הסיפור הפמיניסטי, הנעים לאוזניים מערביות. כך, למשל, מקור כורדי מסר לסוכנות הידיעות AP כי 10,000 נשים כורדיות משרתות בצבא. האם זה כך? באילו תפקידים? מה מעמדן של הנשים הכורדיות מחוץ לצבא? מדוע הן מתגייסות אליו? מדוע מעורבות נשים כורדיות בפיגועי התאבדות? איתי אנגל אינו שואל את השאלות הללו. הוא מספר את הסיפור בדיוק כפי שהכורדים רוצים שיסופר. המצלמה המקורבת אינה מביאה אותו לאתגר את אמיתות המיתוס.

השחקנים הראשיים

אין ספק שהגיבורים המרכזיים של שני המשדרים הם העיתונאים עצמם. שמם מובלט הן בקדימונים והן במשדרים עצמם. המבנה הדרמטי בשתי העלילות מבליט את מוטיב הסכנה שהם שרויים בה. אנו מתרשמים שהם מתמרנים את עצמם למצב של "על הקצה", רגע לפני שייתפסו, יעונו, יירצחו או יטווחו מרחוק.

הם מתוארים כמי שלועגים למוות ואפילו מפלרטטים איתו. יחזקאלי מספר על חששותיו מפני מפגשיו עם פעילים אסלאמים רדיקליים, שאולי יזהו אותו מתוכניתו הקודמת, "אללה אסלאם", אך לובש תחפושת דומה לזו שלבש באותה סדרת כתבות. הוא כביכול מסתיר את זהותו, אך מכין כרטיס ביקור שעליו שמו מתורגם לערבית עם סמל ערוץ 10 והמלה "חדשות" באנגלית. הוא מודיע כי הוא חושש ללכת למקומות סגורים, אך בכל זאת מצולם יורד למרתף בלגי כדי להיפגש עם מרואייניו.

איתי אנגל, מתוך סרטו על הלוחמים הכורדים (צילום מסך)

אתר האינטרנט mako קידם את סרטו של אנגל תחת הסלוגן "תיעוד מיוחד מהמקום המסוכן בעולם", והוסיף כי איתי אנגל חוזה בחיילי הצבא הכורדי המתמודדים "מטווח אפס" מול אנשי המדינה-האסלאמית. בפועל, אנגל עצמו אינו משתתף בקרבות "מטווח אפס" ושוהה למעשה, על-פי עדותו, לפחות כמה מאות מטרים מקו החזית, בתוך בסיס צבאי כורדי. למרות זאת, מוטיב הסכנה המיידית חוזר ונשזר כל העת במשדר: בדרך לבסיס, שם הוא מצלם את עיקר סרטו, הוא נוסע במכונית על קו התפר בין המחנות היריבים. אנגל משלב בעריכה חיתוכים לסרט שנעשה על אנשי דאע"ש, ובו הם נראים יורים ללא כל סיבה במכוניות נוסעות. בהמשך הוא גם מספר על קרבתו לג'יימס פולי, עיתונאי שהוצא להורג על-ידי אנשי דאע"ש, וחוזר ומבליט את מוטיב הסכנה.

הדגש הרב על הסיפור של עיתונאים שעומדים "על הסף" בעייתי משני היבטים. ראשית, הוא מקשה על הצופים להתווכח איתם בנוגע לשלמות המידע וההטיה שבדברים; הרגש "אוכל הכל" ומקרב את שני המשדרים קרבה יתרה לסוגות של בידור ודרמה. שנית, הטיפול ברגשותיהם של העיתונאים שואב משאבי זמן ותשומת לב מהסיפור העיקרי ובא על חשבון מורכבותו. לא ניתן להימנע מלהרהר עד כמה התרחקה העיתונות מאותו אידיאל שהנחה עיתונאים רק לפני עשרות שנים, שלא לפרסם את שמם בעיתון כלל, וזאת בין היתר כדי להצהיר כי הם אינם הסיפור.

הסיפור

כאמור, תיעוד העולם כה מקרוב אמור לספר לנו סיפורים חדשים, אבל התבניות הסיפוריות בשני המשדרים ישנות וחבוטות. חומר הגלם המתועד נארז אל תוך תבניות ומיתוסים שכבר הכרנו. לצד המוטיב של "על הקצה" מופיע מוטיב "פגישת מחזור". אנו למדים כי כמה מהדמויות והמקומות מוכרים לכתבים. יחזקאלי מעיד על עצמו שהוא מכר ותיק של פעיל האסלאם הקיצוני אנג'ם חודיירי (הגם שזה כלל אינו זוכר אותו), והם גם סועדים בצוותא, ואילו אנגל כבר היה אצל הכורדים וריאיין כמה מהדמויות שמופיעות בסרטו.

יחזקאלי לוחץ את ידו של חודיירי, מתוך "היג'רה" (צילום מסך)

יחזקאלי חוזר ומשנן את התבנית בת אלפי השנים של "הזרים כסרטן": מתאר את האסאלם הרדיקלי כמוטציה המגיחה מהשוליים, משתלטת על הכל ומשחיתה נפשות תמימות. כדי להסביר את מקור התופעה אצל צעירי הקהילה האסלאמית הוא משתמש בפרק השלישי של הסדרה במיתוס של "השפעת האינטרנט על צעירים ובני-נוער שאינם מקשיבים כלל להוריהם".

אנגל ממסגר את הכורדים שהוא מצלם אל תוך תבנית של עם קטן ואמיץ הנלחם על קיומו כנגד אימפריית הרשע. גם כאן אין מדובר בתבנית סיפורית חדשה; היא מוכרת לנו מהתנ"ך ועד לסרטים הוליוודיים, והתיאור כמובן גם מדבר אל לבנו.

ולבסוף, חלוקת העולם ל"טובים" ול"רעים" היא תבניתית. הכורדים אצל אנגל הם בני הקטיגוריה של "הפרא האציל" – קטיגוריה סיפורית ותיקה שתעשיית התרבות המערבית אוהבת להציג בה אנשים מארצות רחוקות כתמימים, פשוטים וטבעיים; כפריים החיים בתוך הטבע ורוקדים ריקודים עממיים בעולם שהולך ונכחד. דאע"ש אצל שניהם הוא "הפרא המסוכן" – מוטציה חסרת פשר או מקור, שהדבר היחיד המניע אותה הוא דחף רצחני – מעין אילוסטרציה ל"נוסע השמיני" של רידלי סקוט.

שני הסיפורים הם אפוא מיתיים, ובשל כך דלים במידע. סיפורים מיתולוגיים מטבעם, קבע רולאן בארת, אינם שקר, אבל גם אינם בחזקת אמת מלאה. הם "צורה ריקה", אמת חלקית שקרביה הוצאו ממנה.

מתוך "היג'רה" (צילום מסך)

קרבתם העצומה של הכתבים למושאי הכיסוי אינה מאפשרת לנו לדעת הרבה על ההיסטוריה והאבולוציה של התפתחות החברות המתוארות. ההסברים להופעת האסלאם הרדיקלי באירופה מן הסתם אינם רק "השפעת האינטרנט". אודה שכצופה איני יודע הרבה על כך, אך מן הסתם הייתי מעוניין לדעת יותר על השפעותיהם של גורמים אחרים – למשל תחושת נידוי חברתי, מצוקה כלכלית ותביעה למחיקה תרבותית – על היווצרותה של תנועה רצחנית שכזו.

אנגל מתאר כאוס בסוריה ובלבנון, אך אינו קושר זאת כלל להופעת דאע"ש. נוסף לכך אנו למדים ממשפט אחד שלו על הצורך של הנשים בחברה הכורדית להילחם על מעמדן באמצעות ההשתתפות בלחימה, אבל כלל לא ברור על מה הן נלחמות בתוך החברה שלהן, וכנגד מי.

המפיק או המפיק הנעלם

שני העיתונאים מוצגים כ"אוטר" (auteur), כמחברים של סיפוריהם, אך בפועל קשה שלא להבחין בדומיננטיות של המקורות המרכזיים שלהם, המתפקדים כמעין מפיקים גלויים או נסתרים. אין ספק שהקשר של יחזקאלי עם חודיירי, שמאפשר לו נגישות מסוימת אל אנשי דאע"ש, מביא לכך שאיש הדת הכריזמטי שולט בהיבטים של הצגת הארגון. אך כיוון שיחזקאלי מצלם את סדרת הכתבות באירופה, הוא יכול לנוע כרצונו ואינו מוגבל רק לנקודת מבט אחת.

אנגל, לעומת זאת, במצב קשה הרבה יותר. שהייתו בטריטוריה הכורדית היא תחת חסות הכוחות הכורדיים. אנו אכן רואים אותו נפגש עם מארחו, המוביל אותו למחנה, ובמקרה אחר מספר אנגל שהוא מתאר את המציאות כפי שהכורדים חווים אותה, אך מרגע זה הוא מוסר את מושכות הסרט לידי מארחיו. טביעות אצבעותיו של הצבא הכורדי על הסרט ברורות, והסצינות מבוימות ומופקות כך שינעמו לאוזן ולעין המערבית והישראלית.

סצינת מפתח בסרט, שבה אנגל משוחח עם שבויים של דאע"ש, מתקיימת כאשר ברקע (בתמונה מטושטשת) יושב קצין כורדי המשגיח על הנאמר. אנשי דאע"ש מדקלמים טקסטים המלמדים על אכזריות שאין דומה לה, אך בסיטואציה שכזו שואל מי שניצב בעמדה ביקורתית מהצד: מדוע הם מספרים זאת? האם מדובר ברצון לפתוח את הלב, או אולי לרצות את שוביהם המאזינים? עיתונאי ביקורתי אמור לשאול שאלות שכאלו; אנגל אינו עושה זאת, גם לא בדיעבד.

איתי אנגל מראיין שבויים בהשגחת אדם אנונימי (צילום מסך)

מהן כוונות "המפיקים", הנסתרים או הגלויים? אין ספק שבשני המקרים הם עושים שימוש ברצונם של העיתונאים להשיג מידע מקרוב. קשה לפצח את כוונותיו של חודיירי מלבד אהבת המצלמה והפרסום הרבה שלו (הראיונות של צבי יחזקאלי איתו אינם בלעדיים).

כוונתם של מארחיו של אנגל ברורה וכמעט שאינה מוסתרת: מדובר בחלק מקמפיין להגברת תמיכת המערב בהם. בסוף הסרט פונה לוחמת כורדית אל הציבור הישראלי דרך אנגל, המחזק את דבריה באולפן לאחר השידור, ומספרת עד כמה העם הכורדי אוהב ומעריך את הישראלים ועד כמה הוא כועס על שיתוף הפעולה של ישראל עם טורקיה נגדם. לרגעים נדמה שאנגל חדל מלהיות עיתונאי, לפחות על-פי ההגדרה המסורתית של המקצוע, והפך לשגריר ומליץ יושר.

המשותף לשני הפרויקטים הדוקומנטריים הללו הוא ששניהם מנסים לייצר סוג בעייתי של עיתונות, המתריס נגד הרעיון של עיתונות אובייקטיבית, ניטרלית ומאוזנת. שתי הכתבות משלבות בין מה שמכונה בספרות המחקר "העיתונות הפרפורמטיבית", מיצוב העיתונאי כגיבור הסיפור, לבין עיתונות מסע, עיתונות שמביאה לצופה או לקורא מראות וקולות ממקומות רחוקים. השימוש בסוגות הללו, כפי שנטען לא אחת, בעייתי הן בגלל התלות העצומה במקורות וב"מפיקים", והן בשל קוצר הראות התרבותי של העיתונאים והידע ההיסטורי והחברתי המוגבל שלהם.

"מדיה, מפקדת בכירה בגרילה הכורדית", במסר למדינת ישראל (צילום מסך)

האם עיתונות שכזו, המנסה לתת לנו תמונה מיקרוסקופית של המציאות, היא פסולה מעיקרה? לא בהכרח. כדי להעמיד חלופה אמיתית מסוג זה לעיתונות האובייקטיבית צריכים עיתונאים לעמוד בשני סטנדרטים נוספים מלבד העדות בסגנון "היינו שם". סטנדרטים אלו משמשים את הדיסציפלינה שעיתונות זו רוצה לחקות – האנתרופולוגיה.

ראשית, להקפיד על תמונת עולם פלורליסטית; אין מציאות שהיא סיפור שטוח ומיתולוגי. גם בתוך חברה רחוקה תמימה וכפרית יש יצרים ומאבקי כוח, וגם לרשע המוחלט יש הסברים כלכליים וחברתיים. שנית, להחצין מגבלות, ולא רק נצחונות. האנתרופולוגים, לפחות בעשרות השנים האחרונות, מונחים להחצין את קוצר הראות התרבותי שלהם ואת חוסר השליטה היחסי שלהם בסיטואציה, בעיקר זו המתרחשת הרחק מהבית וממקומות מוגנים.

נראה שהעיתונות המדווחת ממקומות מסוכנים אינה ממלאת תמיד אחר היעדים הללו. ניתן להניח שהיא כלל אינה מתבקשת לעשות כן. נראה שהקהל שאליו מכוונים היוצרים הוא קהל הצמא לתערובת של מידע ובידור, אם כי לאו דווקא בסדר הזה.

ד"ר דוד לוין הוא חוקר תרבות בבית-הספר לתקשורת, המסלול האקדמי, המכללה למינהל, והמחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה