קשה לחשוב על דמויות מסקרנות ובלתי מפוענחות בנוף ההון-שלטון-עיתון של מדינת ישראל כמו רון לאודר. הוא רכש 30% ממניות ערוץ 10 כשהיה חברו הקרוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו, והיה אפילו שליחו החשאי לסוריה במסגרת המאמצים לגבש עימה הסכם שלום. מערוץ 10 יצא, כך הקונסנזוס בדיווחים בתקשורת, מרוט נוצות וסנוט על-ידי ראש הממשלה ורעייתו, ככל הנראה בגלל תחקיר "ביביטורס" ששודר בערוץ.

לפני כן הספיק להיות הגורם היחיד שמזרים (ומפסיד) כסף לערוץ המדשדש, אוים על-ידי שלדון אדלסון (בעקבות כתבה של הח"מ) בתביעות ענק בארץ ובחו"ל וכנראה גם באופן אישי, הסכים לשדר התנצלות מתרפסת על אפם ועל חמתם של בכירי עיתונאיו, שהתפטרו במחאה, וחטף ביקורת מכל עבר, כזו שעל-פי מקורביו פגעה בו מאוד.

לא רק שלא למדנו שום דבר חדש מהראיון המיותר הזה, אפשר לטעון שהצופים יצאו נפסדים ובעיקר מבולבלים

ואז, כשנדמה שהערוץ איבד את סיכוייו לשרוד, שבעלי מניותיו איבדו בו כל עניין ושהכנסת והאוצר לא יאפשרו לו עוד סיבוב של הנשמה מלאכותית – טס לארץ בסערה, כינס מסיבת עיתונאים והכריז על המשימה הציונית הגדולה הבאה של חייו: הצלת הערוץ ויהי מה. הערוץ ניצל, ולאודר? הוא מיהר לשפוך כספים מיותרים שלא היו מעולם בקופה על אקסטרווגנזה חדשה, מנכ"ל בשכר עתק, ושורה של תוכניות שכשלו. כך הגיע הזגזוג הבא, וכשהתברר ששוב מונפת מעל מאות העובדים המאכלת, מיהר לאודר לקנות את דרכו החוצה מהספינה השוקעת בהזרמה אחרונה של 10 מיליון דולר ונעלם עם סוסו הלבן אל האופק, בלי להסביר את שורת המהלכים התמוהים ובלי לנמק מדוע איבד לפתע עניין במה שהיה אמור להיות "השליחות הציונית" של חייו.

לאודר אינו נוני מוזס, שמסרב להתראיין, ואפילו לא שלדון אדלסון, שמעניק ראיונות לעיתון של עצמו. מפעם לפעם הוא דווקא מתייצב מול התקשורת בכובעו כיו"ר הקונגרס הציוני העולמי, אך ראיונות אלה לרוב מוחמצים ומסתכמים במונולוגים מהקנטינה הציונית, ללא כל הסבר נהיר למהלכיו המתוקשרים, ופעמים רבות ללא כל "הצקה" מצדם של המראיינים, שמניחים מראש שעצם פרסומו של "ראיון נדיר" עם לאודר הוא כבר הישג עיתונאי בפני עצמו, גם אם לא נשאלו השאלות החשובות ולא נענו התשובות המסקרנות.

כזה היה גם "הראיון המיוחד" (מדקה 6:10) שהעניק לאודר לערד ניר, עורך חדשות החוץ של ערוץ 2, בתוכניתו "סדר עולמי" במוצאי השבת האחרונה (18.10.14). לאודר ביקר בישראל במסגרת מפגן תמיכה של צליינים אוונגליסטים, ובאיצטלה זו הסכים להתראיין. זו היתה יכולה להיות נקודת שיגור מצוינת לבירור של הסוגיות האקטואליות הבוערות הקשורות ללאודר – הרומנים הכושלים עם הטלוויזיה המסחרית בישראל ועם ראש הממשלה.

רק שבועיים קודם לכן טען העיתונאי בן כספית כי נתניהו בושש להגיע לפגישה מתוכננת שקבע עם פטרונו לשעבר בעת שביקר בניו-יורק לרגל עצרת האו"ם. לאודר, על-פי כספית, המתין בלובי לראש הממשלה במשך שלוש שעות, לשווא. הסיפור לא הוכחש, והרושם היה שמסע ההשפלה של נתניהו נגד הבעלים לשעבר של ערוץ 10 ממשיך.

רון לאודר בראיון עם ערד ניר בתוכנית "סדר עולמי" בערוץ 2, 18.10.14 (צילום מסך)

ניר פתח, כמתבקש, בשאלה על האוונגליסטים, וזכה למענה מפורט וצפוי: "היום בעולם ישראל סופגת מכות מכיוונים שונים ויש לנו ידידים גדולים ואמיצים בדמותם של האוונגליסטים. והם מייצגים 37% מאזרחי ארה"ב, שזה אומר 80–100 מיליון איש, וזה חשוב מאוד...". ניר ביקש לדעת מה חושבים האוונגליסטים על המתח בין הבית-הלבן לראש הממשלה נתניהו, ולאודר ("אתה מניח שיש מתח"), במפתיע, בלי שניר יצטרך להזיע, הרים לו להנחתה בתשובה על יחסיו שלו עם נתניהו: "אני מאמין מאוד בראש הממשלה נתניהו. לדעתי הוא ראש ממשלה מצוין. הנאום שהוא נשא בניו-יורק היה מבריק...".

ניר ביקש לדעת: "חוץ מההערצה המקצועית למר נתניהו, הייתם פעם ידידים קרובים. האם הידידות הזאת נמשכת?". לאודר הבהיר: "הייתי ידידו זה 35 שנה, אני מקווה להיות ידידו לעוד 35 שנה לפחות. אני חייב לומר לך: הוא ראש ממשלה מצוין, אני תומך בו. הוא מצטיין בהעברת מסרים לעם האמריקאי ולאנשים בכל העולם. כשהוא נושא נאום הוא מציג את ישראל באור הטוב ביותר האפשרי".

וזהו. סה טו. בתשובה המתחמקת הזאת נקטע לאודר, וניר מדלג במהירות מהגחלים הרוחשות האלו אל קרקע בטוחה. הוא נראה כמי שרווח לו שאינו צריך עוד להתעסק בנושאים שנויים במחלוקת ומבהילים, ושב אל מה שהאמריקאים מכנים "אזור הנוחות" של המרואיין: השבת יצירות אמנות של יהודים שנגזלו מהם בשואה. כן, גם זה נושא חשוב, אבל מה באמת כבר יש ללאודר לחדש כאן?

ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם בעצרת האו"ם בניו-יורק, 29.9.14 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

ייתכן שאנשיו של לאודר התנו את מתן הראיון בהסכמה מראש שלא לשאול על הסיפור של כספית. גם אם הסכמה (בעייתית, אך לא נדירה) כזאת ניתנה, ניר עדיין אינו פטור מלהתעקש מעט יותר לשפוך אור על יחסיו של נתניהו עם יו"ר הקונגרס הציוני. זהו אינו פרט רכילותי, אלא קשר שמעיד לא מעט על התנהלותו של ראש הממשלה בתפוצות, מול התקשורת ומול פטרוניו הפוליטיים (לרבות שלדון אדלסון). ומה בנוגע לנושא הבוער האחר? האם ניר נמנע מלשאול על ערוץ 10 כיוון שהראיון שודר בערוץ 2?

אפשר לחשוב על אינספור דרכים לשאול את השאלות הלא-נעימות הללו באופן שלאודר יוכל לענות עליהן בלי להרגיש "מותקף" על רקע החגיגה האוונגליסטית. למשל: "לאחרונה הפסקת את השקעותיך בערוץ 10, האם תשקול לחזור להשקיע בערוצי טלוויזיה בישראל?"; או: "האם אתה חושב שהתקשורת בישראל נוהגת בידידך נתניהו באופן בלתי הגון?"; או: "האם יש היתכנות כלכלית לערוצים מסחריים בישראל?"; או אפילו, "מתי נפגשתם לאחרונה, נתניהו ואתה?". כל אלו הן שאלות תמימות לכאורה, שהיו יכולות לגרות את לאודר להשיב בכנות. גם אם היה מסרב להשיב עליהן, שתיקתו היתה מלמדת אותנו דבר-מה על המתחולל בקרבו.

וכך, לא זו בלבד שלא למדנו שום דבר חדש מהראיון המיותר הזה, נראה שהצופים יצאו נפסדים ובעיקר מבולבלים. כבר שלוש שנים מספרים לנו שחתול שחור עבר בין לאודר לראש הממשלה, ושבאקט שבמקרה הטוב אפשר לראות בו חוסר הגינות אנושית (ובמקרה הרע נקמנות בלתי דיפלומטית), נתניהו ממשיך בזובור הפומבי ל"ידידו הטוב זה 35 שנה".

ואז אנחנו מקבלים ראיון שבו מספר לנו אותו לאודר שהרומן בינו לבין מנהיג ישראל חזק ואיתן מתמיד. והיות שנציגנו בראיון, העיתונאי, אינו טורח לנסות לאתגר את האמירה הזאת, אנחנו אמורים להסיק אחד משניים: או שלאודר שקרן או שהעיתונאים שקרנים. כמה ימים לפני שידורו זכה הראיון לקידום במהדורה המרכזית של ערוץ 2 תחת הכותרת המבטיחה: "רון לאודר מדבר על היחסים עם נתניהו". הנה, בכל זאת הישג עיתונאי: היה פרומו.