הקמפיין

"אני הולך ומשתכנע לאחרונה שהכל קמפיין", כותב ג'קי לוי בפתח טורו הקבוע שבמוסף "שישבת" של "ישראל היום". "כל טרנד; כל עיסוק תקשורתי קדחתני. כל חרדה קולקטיבית שמתקרבת ומאיימת כענן שחור, ונמוגה כעבור רגע כמו אד מכוס קפה קטנה. הכל קמפיין. שום דבר לא ספונטני ולא יכול להיות. הכל מתוזמר באופן חשוד, ולרוב – כרגיל אצלנו – די חובבני. ולא, זאת לא קונספירציה נכלולית ואפלה. זה פשוט קמפיין. שזה כמו קונספירציה, אבל יאללה, בוא נזרום עם זה. בקטנה".

לוי כותב מנקודת מבט של קורא עיתונים נבוך, המגלה כי מאחורי הקלעים, במערכות החדשות, שורצים לוביסטים המכוונים את העיתונאים לכתוב על-פי האינטרסים של שולחיהם. על פניו העיתון אולי נראה כמו עיתון – ידיעות, פרשנויות, תצלומים – אבל למעשה מדובר בתוצר של עבודת קמפיינרים סמויים מן העין. בעד ונגד פואד, בעד ונגד פונדקאות, בעד ונגד השר לבטחון פנים.

כמו בכל פעם שמישהו ב"ישראל היום" כותב על עיתונות, התוצאה טבולה באירוניה לא מכוונת. אולם הבוקר מד האירוניה של הקוראים עלול לקרוס מן העומס, שכן הבוקר מגיע הקמפיין של "ישראל היום" נגד ארנון (נוני) מוזס והצעת החוק לבלימת "ישראל היום" לשיא חדש – כותרת ראשית בגליון יום שישי המפנה ל"ראיון מיוחד" עם הבעלים והמממן של "ישראל היום", איש העסקים והנדבן היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון.

"באנו לשבור את הפחד מנוני מוזס", מבטיח אדלסון בכותרת הראשית של העיתון שהקים, ובמוסף "ישראל השבוע" מספק הבעלים עוד שלל ציטוטים מדהימים לצמד מראייניו – עורך חדשות החוץ של העיתון בועז ביסמוט והעורך הראשי עמוס רגב.

"ידיעות אחרונות" הוא במובנים רבים עיתון חולה, בעליו נוני מוזס אינו בוחל באמצעים כדי להשיג את מטרותיו, הצעת החוק נגד "ישראל היום" היא הצעה פרטיקולרית ופסולה – כל זה נכון. אולם אדלסון, כפי שעולה מהראיון עימו, הוא גוזמאי צבוע, על סף העיוורון. הנה כמה דוגמאות:

פרופורציה. אחד מעשירי תבל כותב כי למוזס "יש כוח בל ישוער".

קשוט עצמך. שלשום פורסמה ב"וושינגטון פוסט" כתבה מפורטת המתארת כיצד אדלסון משפיע, באמצעות תרומות, על עמדותיהם של פוליטיקאים אמריקאים בסוגיית ההימורים המקוונים, כחלק ממערכה כללית שהוא אוסר על התחום שמאיים על מקור הכנסותיו (אדלסון עשה את הונו העצום מתעשיית ההימורים).

על אף זאת, בראיון לביסמוט ורגב יוצא אדלסון במרץ נגד התערבותו של מוזס בפוליטיקה הישראלית. "הוא אינו נבחר ציבור ואין לו תפקיד ממלכתי", אומר אדלסון למראייניו. "אם ביכולתו לתפור חוק נגד המתחרה שלו, תארו לעצמכם מה עוד הוא מסוגל לעשות. שערו בנפשותיכם את הנזק שהוא יכול לגרום למדינה בכך שהוא יכול לשעבד את הכנסת לצרכיו האישיים, וזאת תוך כדי הטלת אימה על חברי-הכנסת". אדלסון מגדיר את הניסיון של מוזס להשפיע על המחוקקים "חוצפה" ומכנה אותו "דיקטטור" לא פחות משבע פעמים במהלך הראיון.

בוחן מציאות. "'ישראל היום' מדווח את האמת, גם כשמדובר בראש הממשלה בנימין נתניהו", אומר אדלסון ובהמשך מוסיף: "[...] אני קורא את העיתון; גם אנשים אחרים קוראים את העיתון, ומעולם לא נתקלתי במישהו שאמר לי שהסיקור של העיתון מוטה לטובת נתניהו. ב'ידיעות אחרונות' הכתבות על נתניהו מציגות אותו באור שלילי; ב'ישראל היום' מציגים את המציאות כהווייתה [...] כשמשווים את אופי הסיקור בשני המקומות, עומדים על ההבדל בין 'ידיעות אחרונות' ל'ישראל היום'. לכן נוצר הרושם המוטעה של סיקור אוהד אצלנו".

כאמור, אירוניה. "העובדה ש'ידיעות אחרונות' נראה כמו עיתון – לא הופכת אותו לעיתון מקצועי המדווח כמו שצריך, עיתון המאפשר מגוון דעות. עצם העובדה שהוא מודפס לא הופך אותו לכזה באופן אוטומטי".

שאלה יהיו הצרות שלנו. ישראל מדורגת דרך קבע במקום נמוך במדד חופש העיתונות הבינלאומי בשל העובדה שיש בה צנזורה צבאית טרום-פרסומית וחייליה מטילים הגבלות חמורות (ולעתים מזומנות אלימות) על עיתונאים פלסטינים. בכל זאת, אדלסון אומר כי אם הצעת החוק נגד "ישראל היום" תתממש, "ישראל כבר לא תוכל להתגאות בכך שהיא דמוקרטיה המאפשרת חופש עיתונות".

בהמשך הראיון מספר אדלסון, לראשונה, על פגישה שקיים עם מוזס לפני קרוב לעשור, כשעמד להקים את החינמון הראשון שלו בישראל, "ישראלי", יחד עם שלמה בן-צבי. "ישראלי", אגב, היה העיתון שלפי נציגו של בן-צבי, העורך שלו נבחר "לבקשת ביבי ומר אדלסון".

לפי אדלסון, כשמוזס שמע על כוונתו להפיץ את "ישראלי", הוא הגיע למשרדו ו"בעיניים דומעות הוא הפציר בי, 'אל תקים עיתון שיגרום לי לפשוט את הרגל. אם תעשה זאת לא יהיו לי חיים. לא יהיה לי לאן ללכת בבוקר'". אדלסון ממשיך וטוען: "היו לו דמעות בעיניים. אמרתי לעצמי, אני לא מכיר את האיש הזה. פתאום בא לכאן מישהו ומתחיל לבכות. מדובר באדם מבוגר. אני נשבע לכם, כך היה.

"אמרתי לו, 'בסדר נוני, לא נקים עיתון, אבל רק אם תמלא תנאי אחד – שתעביר את העיתון מהשמאל הקיצוני למרכז; תמצב אותו במרכז הקשת הפוליטית'", ממשיך אדלסון בסיפורו. "ואז הוא אמר, 'אני לא בשמאל. אם אני אזוז למרכז אני בעצם אהיה בימין, ואז אהיה עיתון ימני'.

"אז אמרתי לו, 'אני לא יודע מה אתה חושב שאתה כותב, אבל שתדע לך, כל מי שאני מכיר טוען שאתה בשמאל הקיצוני'. והוא אמר לי, 'אני לא יכול לעשות זאת, כי אני כבר במרכז'. אמרתי לו, 'אני לא יכול לקרוא בעברית, אבל הרבה מחברי – יש לי מאות חברים – אומרים שאתה סטית לשמאל הקיצוני'. אמרתי לו שאנחנו מתכוונים להוציא את העיתון כי אני חושב שלעם היהודי יש זכות לעיתון עצמאי ואובייקטיבי".

הקמפיין של "ישראל היום" נגד החוק שמאיים על קיומו תפור בגסות ונראה די גולמי, כמו מרבית הידיעות המוטות בעיתון, אבל לזכותו של העיתון ועורכיו ייאמר כי נראה שיש כאן לפחות קמפיין מסודר. מישהו חשב ותיכנן מה להגיש לקוראים בימי השבוע, מה לשמור למהדורת סוף-השבוע, מישהו בנה קמפיין. נכון, ב"ידיעות אחרונות" יודעים לעשות דברים דומים ברמת תחכום הרבה יותר גבוהה, עם מעוף ודמיון שבוודאי גם תורמים לאפקטיביות, אולם ל"ידיעות אחרונות" יש כמה עשרות שנות ניסיון יותר מ"ישראל היום". ביחס לנסיונות קודמים של החינמון של נתניהו לשים סוגיה כלשהי על סדר היום הציבורי, הקמפיין הנוכחי, חרף מגרעותיו, הוא צעד קטן קדימה – עבור העיתון – ועוד צעד אחורה עבור הדמוקרטיה הישראלית.

דברים שקורים בעולם

"אנשים כבר אינם נמשכים לעיתונות הכתובה כמו פעם", אומר שלדון אדלסון ל"ישראל היום" כשהוא נדרש לסוגיית חלוקת החינם של עיתונו. "צעירים בישראל, אשר חלקם באוכלוסייה גדל בהתמדה, מסתמכים על מדיה דיגיטלית. קשה לגרום לאנשים כאלו לקרוא, כי הם נמצאים באוניברסיטה ובצבא ושם הם לא יכולים להרשות לעצמם עיתונים. וכך, באמצעות חלוקת עיתונים בחינם – הם קוראים ומקבלים עוד מידע ולומדים על דברים שקורים סביבם ובעולם".

איזה מידע? למשל, הידיעה הבאה, שמתפרסמת הבוקר בטור צד בעמ' 15 של "ישראל היום". איציק סבן מדווח על סקר חדש שנערך על-ידי המשרד לבטחון פנים. הכותרת קוראת: "סקר: 76% מהציבור הישראלי מרגיש בטוח בארץ", וזה גם המידע שבמשפט הפתיחה של הידיעה. במשפט המסכם של הידיעה (כל כולה שני משפטים ו-40 מלה בלבד) מצוין כי "הדו"ח חושף חשש של חלק מהציבור להסתובב ברחובות באזור מגוריהם לאחר רדת החשיכה".

איזה חלק? קוראי "מעריב סופהשבוע", בן-הכלאיים החדש מבית אלי עזור וג'רוזלם-פוסט, ילמדו על כך בכותרת הראשית של העיתון המוזר הזה: "מפחדים מהחושך", נכתב בראש שער "מעריב סופהשבוע". בכותרת המשנה לראשית נכתב כי "כמחצית מהישראלים חוששים לצאת מהבית אחרי רדת החשיכה".

לצד הכותרת הראשית משובצת תיבה עם קטע מטורו של העיתונאי הבכיר בן כספית. מי שהתגעגע לכספית בימים שבהם נעדר מעמודי "מעריב", ישמח לדעת כי האיש לא שינה את סגנונו.

"איש הישר בעיניו יעשה כאן, והסיכוי שייתפס או ייענש כמעט ולא קיים", פוסק כספית. בטור המלא, שמתפרסם כמה עמודים לתוך הקונטרס הראשי של העיתון, מסביר כספית כי "תחושת הביטחון הכללית מוגדרת כגבוהה [הוא לא כותב 76%], אבל כשפורטים אותה למהות [כך במקור], מתברר שהיא נמוכה מאוד".

בהמשך הוא קובע: "בקיצור, אין מקום בטוח כאן. מהבית עד חדר המיון של בית-החולים, האלימות יכולה להתנפל עלינו בכל רגע נתון". קוראי "מעריב סופהשבוע" יכולים להתנחם בכך שהאלימות שהעיתון מפגין כלפיהם יכולה להתנפל עליהם רק אם ייטלו אותו בידיהם ויעיינו בו.

בעוד שהחינמון הנאמן לראש הממשלה (ולמפכ"ל) מבליט את תחושת הביטחון, וגלגולו החדש של "מעריב" מזרה אימה בציבור, ב"הארץ" מדווח יניב קובוביץ על ממצאי הסקר בשולי ידיעה המתמקדת בנתונים אחרים: "רבע מהישראלים מותקף בכל שנה, רק שליש פונה למשטרה". כרגיל ב"הארץ" ואצל קובוביץ, המשטרה מבוקרת בחריפות, אך בלא ההתלהמות שמאפיינת את כתיבתו של כספית.

"מעריב סופהשבוע", "מעריב גלובס"

זה השבוע השני שלפחות כמה ממנויי "מעריב" מקבלים את "סופהשבוע" של אלי עזור, או כפי שהוא מכונה כעת, "מעריב סופהשבוע". בשבוע שעבר אושרה מכירת "מעריב" לעזור זמן קצר לפני רדת הגיליון לדפוס, ובמערכת לא הספיקו לעשות הרבה מעבר לתוספת שמו של העיתון הוותיק לראש עמוד השער.

הבוקר, לעומת זאת, מקבלים מנויי "מעריב" "מהדורה מורחבת" הכוללת את הקונטרס הראשי, קונטרס המוגדר "המוסף", קונטרס בשם "מעריב גלובס", השואב את תכניו מעיתון העסקים שבשליטת אליעזר פישמן (ירושה לשיתוף פעולה דומה שהיה ל"מעריב" עם העיתון הכלכלי), וכן קונטרס תשבצים וחידונים בשם "המשבצת", כשמו של מוסף שנלווה מדי סוף-שבוע ל"מעריב", והיה ככל הנראה החידוש העיתונאי המשמעותי האחרון שהביא "מעריב" של עופר נמרודי לעולם העיתונות הישראלי.

על אף שמדובר בקונטרס שולי ובמהדורה ראשונה שלו, ראוי לפתוח ולציין כי "מעריב גלובס" נראה איום ונורא. ההדפסה, הנייר, הצבעים. דומה שמשהו במפעל הדפוס לא הסתדר. לפחות התוכן מעניין ("גלובס"), אם כי המוסף מחזיק 16 עמודים בלבד (ארבעה מהם "לוח מעריב"), ודל בתכנים לעומת המוסף שהגיע למנויי "מעריב" בתקופת בן-צבי. יש לקוות שאין מדובר בתוצאה של השקעת המינימום של המינימום בהפקת המוסף, וכי בעתיד הוא יקבל צורה נאה יותר.

אשר לקונטרס הראשי, התרומה הבולטת ביותר של "מעריב" ל"מעריב סופהשבוע" היא טור מאת קלמן ליבסקינד (דווקא ליבסקינד, עיתונאי "מעריב" שהיה מזוהה יותר מכל עם קהל הקוראים של "מקור ראשון", נותר במותג הישן). כל היתר נראה בינתיים דומה מאוד ל"סופהשבוע". כלומר, ארבע כפולות של ידיעות חדשותיות בפתיחה, שאפשר לדלג עליהן בלי נקיפות מצפון, ועוד כמה עשרות עמודים של טורים אישיים על מגוון נושאים. בקונטרס הנוסף השינוי הבולט ביותר הוא שאינו נקרא עוד "סופהשבוע המוסף", אלא "מעריב המוסף".

בתחתית שער העיתון מודיעה הנהלת הג'רוזלם-פוסט למנויי "סופהשבוע" הוותיקים כי אם ברצונם לקבל גם את קונטרס "מעריב גלובס" ו"המשבצת", הם מוזמנים ליצור קשר ולאשר תוספת תשלום למנוי.

מדד סגל

גם העסקה למכירת "מקור ראשון" לשלדון אדלסון אושרה בשבוע שעבר זמן קצר לפני רדת גליון סוף-השבוע של העיתון לדפוס. ובכל זאת הספיק מי שהספיק בשבוע שעבר להחליט להוציא לחופשה את המנהג של שלמה בן-צבי למנות בראש עמוד השער, לצד התאריך העברי והלועזי, גם את מספר השנים מאז צאת בני ישראל ממצרים.

שבוע חלף, וההשפעה של הבעלים החדשים נראית משמעותית יותר. הכותרת הראשית בעיתון שעד לאחרונה היה מעוזו של השר נפתלי בנט ומפלגת הבית-היהודי קוראת הבוקר: "אדלשטיין: הבית-היהודי ויש-עתיד שיכורי כוח". דבריו של יו"ר הכנסת (מסיעת הליכוד) לקוחים מראיון שהעניק לכתב העיתון זאב קם. בכותרת המשנה מובאים ציטוטים נוספים, הנוחים לראש הממשלה בנימין נתניהו: "אני מקווה שבקרוב הם יירגעו" וכן "הצלחה במערכת בחירות אחת עוד לא הופכת מישהו למועמד מוביל לראשות הממשלה". בראיון עצמו, המתפרסם במוסף "דיוקן" של העיתון, האמירות על השותפות לקואליציה וראשיהן דווקא נדחקות לסוף.

הבחירה לשלוף את הציטוטים הללו, דווקא אותם, מכל התוכן העיתונאי ב"מקור ראשון" על מוספיו, ולהציב אותם בראש עמוד השער של העיתון מעוררת חשש שבניגוד להצהרות מוקדמות, אדלסון (הפתעה!) דווקא מעוניין להשפיע על תוכנו של העיתון שרכש. אפשרות גרועה יותר: בלי שאדלסון או נציגיו רמזו ואפילו מיצמצו בכיוון, החליטו במערכת "מקור ראשון" (עורך: אורי אליצור) להדפיס בכותרת הראשית ביקורת חריפה על יריביו הפוליטיים של ראש הממשלה. אפשרות שלישית היא שב"מקור ראשון" עשו עבודה עיתונאית מקצועית והגיעו למסקנה כי זו אכן הכותרת הראויה ביותר לגליון הבוקר. השבועות הקרובים יעידו אם יש להמשיך לקחת בחשבון אפשרות אחרונה זו.

בינתיים נראה שיש ב"מקור ראשון", לצד הכותרת הראשית הנוחה לנתניהו, גם חופש ביטוי מרשים, בוודאי ביחס לעיתון האחר שבבעלות אדלסון. הנה כך כותב עמית סגל על המירוץ לנשיאות, במדור הפרשנות הפוליטי שלו שמתפרסם בראש עמ' 5 בעיתון:

ובאמצע, בין כל השרות והדליות, ניצב בנימין נתניהו. ביקום המקביל שקרוי 'בית ראש הממשלה', הבחירות המתקרבות הן רק אופציה, מוסד הנשיאות נמצא בדרך לסגירה ואי-שם ממתין לו ג'וקר פתאומי שיגרוף את תמיכת כל חברי-הכנסת. באחד הדיונים הבלתי נגמרים בנושא עם פוליטיקאי בכיר אמר נתניהו: 'לא חשבנו מספיק, בטוח יש שם בחוץ מועמד ראוי'. בן-שיחו הזכיר לו שהתפקיד המדובר איננו חברות בדירקטוריון עמידר, אלא האזרח מס' 1, ושיש גם את העניין הזניח ההוא של השגת רוב בכנסת. מתי נתניהו בכל זאת יכיר במציאות? במשא-ומתן הקואליציוני האחרון הוא התעורר מהזיות ההפרדה בין לפיד ונפתלי בנט שבוע בלבד לפני תום המועד הקבוע בחוק להרכבת ממשלה. גם הפעם זה יקרה כנראה רק בשלהי יוני, כשבמליאה כבר יוצבו קלפי ופרגוד".

בהמשך כותב סגל כי "אין נושא פוליטי שמטריד את ראש הממשלה יותר" מהיוזמה לסגור את "ישראל היום". לדברי סגל, "יש יותר משר אחד שמשוכנע שכדי למנוע את קידום החוק, נתניהו גם מוכן ברגע האמת לפרק את הקואליציה".

כיוון שעמית סגל אינו חושש לבקר את נתניהו ואינו תלוי ב"מקור ראשון" לפרנסתו, הוא יכול לשמש מדד טוב: אם יחדל בקרוב לכתוב ב"מקור ראשון", יידעו הקוראים כי העיתון איבד מעצמאותו.

חיזוק הקשרים

"נתניהו ייצא ליפן, פרס לנורבגיה", נכתב מעל ידיעה קצרצרה ב"ישראל היום". כתבי העיתון מדווחים כי "רה"מ בנימין נתניהו ורעייתו שרה צפויים לצאת במוצ"ש לביקור רשמי בן 5 ימים ביפן לחיזוק הקשרים בין המדינות. הנשיא ייצא ביום ראשון לביקור בנורבגיה".

בתחתית השער ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, מופיעה הכותרת "המסע ליפן של משפחת נתניהו". איתמר אייכנר מדווח כי ראש הממשלה נתניהו ייקח עימו למסעו ליפן "את כל משפחתו: רעייתו שרה וילדיו יאיר ואבנר, שישהו איתו במלון היוקרה אימפריאל בטוקיו [...] בלשכת ראש הממשלה אמרו שמשפחת נתניהו תישא בעלויות הנסיעה של הילדים יאיר ואבנר, אך סירבו לומר באיזה סכום בדיוק מדובר".

במדורו שב"מוסף לשבת" כותב נחום ברנע על ההחלטה של ממשלת ישראל לרכוש מטוס מיוחד לטיסותיו של ראש הממשלה ב-900 מיליון שקל. "מטוס של ראש ממשלה כמוהו כרכב של הקיבוץ", כותב ברנע. "כל אחד רוצה לעשות עליו סיבוב, בלי חשבון. [...] מה שיקרה בפועל הוא שלשכת ראש הממשלה תהפוך לסוכנות נסיעות".

באותו העמוד של "ישראל היום" שבו מדווח על הנסיעה הצפויה של ראש הממשלה ליפן, מופיעה הכותרת "נתניהו: 'ההגנה הכי טובה מהגרעין האיראני – מניעה'". כותרת זו מובילה לידיעה מאת שלמה צזנה ובועז ביסמוט, אשר כמו פעמים רבות בעבר, אינה אלא תגובה למידע המתפרסם ב"ידיעות אחרונות". הפעם מגיב העיתון לראיון שערך רונן ברגמן עם עוזי עילם, לשעבר מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית.

בראיון, שנוסחו המלא רואה אור הבוקר במוסף "7 ימים" של העיתון, טוען עילם כי "ראש הממשלה משתמש באיום האיראני כדי להשיג כל מיני מטרות פוליטיות". להערכתו, "לוח הזמנים של פרויקט הגרעין האיראני, גם בהסתכלות פסימית מאוד, הוא עניין של כעשר שנים – עד לנשק מבצעי על טילים". ברגמן מציין כי "כבר לפני כחמש שנים הצהיר [עילם] בראיון ל'ידיעות אחרונות' כי לוחות הזמנים הללו נראו לו מוגזמים".

כתבי "ישראל היום" מדווחים מנגד על התבטאויות שונות של עילם. "בראיון באתר הרוסי 'trend' אמר עילם בדצמבר 2011 כי האיראנים מסוגלים להגיע לפצצה 'בתוך מספר חודשים'", הם כותבים. לידיעה מצורף טור מאת הפרשן דן מרגלית תחת הכותרת "התנגד להפצצת הכור בעיראק" ובו הוא מתפלמס עם עילם ומחמיא למדיניות נתניהו.

פאוזה

"אופירה ניצחה את מודי?", שואל יהודה נוריאל את מודי בר-און, בראיון שמתפרסם הבוקר במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". בר-און לוקח כמה שניות כדי לחשוב על השאלה ואז משיב: "אם הם באותו ענף, אין שאלה בכלל. אם הם באותו ענף".

במסיבת הארמגדון

"יהיה רע. יהיה נורא. יהיה אסון", כותב רענן שקד בכפולה הפותחת של המוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "איך אני יודע?", הוא כותב בהמשך, "אני קורא עיתונות כלכלית. ובחודשים האחרונים – קודם בהדרגה ואז בבת אחת – העיתונות הכלכלית ממטירה על ראשי פצצות מצרר אפוקליפטיות [...] עכשיו, אני לא אומר שהם לא צודקים. [...] אני גם לא חושב שעדיף לתת לדנה וייס לראיין טייקונים בעודם מזילים דמעות תנין ומנגבים אותן באגרות חוב. ועדיין, איני יכול עוד.

"[...] כל סרטי האסונות הכלכליים האלה מחליפים למעשה את סרטי האסונות התקשורתיים הקודמים על פלישה אפשרית של שבעת צבאות ערב לטבריה רגע לפני ארוחת הצהריים. או על פצצה איראנית עם שמי המפורש עליה. אז עכשיו, כשהבטחוניזם הישן כבר לא מחזיק מים, אנחנו אמורים לתעל את חרדותינו הקיומיות לאגף הכלכלי. אני מבין את זה ומוכן להאמין שהלך עלי, אבל חבר'ה, תמשיכו במסיבת הארמגדון בלעדי".

בינתיים, בעיתונות הכלכלית, סגן עורך "גלובס" אלי ציפורי מקדיש את טורו הקבוע בפתח גליון סוף-השבוע של העיתון לשאול אלוביץ' וחברת בזק, שמכרו השבוע את אתר יד2 (שהיה בבעלות חברת-הבת "וואלה") בלמעלה מ-800 מיליון שקל לחברת אקסל שפרינגר.

אחרי שהוא מגיע למסקנה כי הפעילות של "וואלה" מפסידה, פונה ציפורי לחברה-האם בזק. "מה שחשוב לשאול אלוביץ', בעל השליטה בבזק, הוא דבר אחד ויחיד כמעט: לשמר את שיעורי הרווח הפנומנליים של חטיבת 'בזק קווי', החטיבה של בזק המאגדת את הפעילות הנייחת ופעילות האינטרנט של הקבוצה. זו פרת המזומנים הכי מניבה של בזק, שאיתה אלוביץ' משרת את חובותיו, וזו חטיבת התקשורת הכי רווחית בישראל, וככל הנראה בין החטיבות הרווחיות בעולם".

"האם היא רווחית 'יתר על המידה?", שואל ציפורי, ומשיב, בין היתר, כך: "בזק מאוד יעילה, אבל היא גם גובה מחירים גבוהים מאוד. גבוהים מאוד-מאוד אפילו, כי אפשר לשמור על שיעורי רווחיות שלא מהעולם הזה לאורך זמן בתנאי... בתנאי שיש שליטה מונופוליסטית [...] אי-אפשר לשמור על שיעורי רווחיות שלא מהעולם הזה לאורך זמן ללא גביית מחיר גבוה מדי מהצרכנים".

דעות שונות על "תג מחיר"

"הגדרת מעשי 'תג מחיר' כטרור היא זילות חמורה של המושג הזה. אבל התגרות קשה כל-כך בקבוצה רדיקלית, נחושה ומאמינה בצדקתה נראית כמו הזמנה למעשי טרור של ממש", כתב אתמול עמנואל שילה, עורך "בשבע", בטורו שבעיתון. "[...] כדאי לזכור על איזו קרקע צומחת התנועה האנרכיסטית הזאת של 'תג מחיר'. הכול התחיל מהאיסור המפלה והגזעני נגד הקמת יישובים יהודיים חדשים, שבהמשך התפתח להגבלות בנייה חמורות גם בתוך שטח המתאר של היישובים הקיימים [...] הדרך לייבש את הבצה שבה מתפתחים צעירים אנרכיסטים ומרי נפש היא למסד את המאחזים".

"כבר מאה שנים שהארץ הזאת מרוצפת בשברי הזכוכית של המחלוקת. ולא כדאי להתבלבל: אין סימטריה. רוב הזמן הפגיעות הן של ערבים ביהודים, לא להפך. בדרך כלל לא מדובר ברכוש, אלא בנפש", כותבת אמילי עמרוסי ב"ישראל היום". "[...] אין כאן כמובן שום תמיכה בפרחחים היהודים שמקשקשים על קירות והורסים דלתות מסגדים. אלא שההקבלה בין 'תג מחיר' לבין הרציחות שמבצעים מחבלים ערבים היא פגיעה בכל היקר".

כתבת השער של "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מוקדשת ל"פעולות 'תג מחיר'". עודד שלום כותב על "פשעי השנאה בתחומי הקו הירוק" ומשוחח עם נפגעים, שוטרים ועו"ד איתמר בן-גביר, המייצג פעילי ימין החשודים במעשה. לצד הכתבה מתפרסם טור דעה מאת אלכס פישמן, שכותב: "הפיגועים ביישובים הערביים בתחומי הקו הירוק הם קפיצת מדרגה אידיאולוגית. [...] הפיגועים בפורדיס, ביוקנעם, בנצרת, באום אל-פחם ובאבו-גוש באים לומר באופן פשוט ובוטה: ערבים, לכו מפה!".

"עימות קשה בין תושבי דרום תל-אביב למבקשי המקלט", מדווחת מירב שלמה-מלמד בעיתון "ידיעות תל-אביב–יפו". "במהלך הפגנה שהתקיימה בסוף-השבוע קראו התושבים לעבר הזרים Go Home, ובתגובה השליכו אלה אבנים לעברם".

"תופעת פשעי השנאה כלפי אזרחי ישראל הערבים הולכת ומתפשטת", כותב במדור הדעות של "הארץ" עמיר פוקס, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל אתר זה). "[...] עם זאת, מי שמתאר את המעשים כאקט של 'קיצונים', בלי לראות שמדובר ב'חוד החנית' של תופעה רחבה הרבה יותר – מיתמם או שוגה שגיאה חמורה. התופעה של פשעי שנאה בישראל אינה צומחת יש מאין. היא צומחת בעקבות טיפוח ארוך ושיטתי של תפיסה גזענית למהדרין בדבר עליונות היהודי על הלא-יהודי בקרב חלקים משמעותיים של החברה".

ענייני תקשורת

טורו של מייסד "דה-מרקר" גיא רולניק שוב מוקדש לעיתונות, הפעם לעיתונאים מתחילת המאה שעברה שהתמודדו בעוז עם "הברונים השודדים".

טורו הראשון של קלמן ליבסקינד ב"מעריב סופהשבוע" מוקדש לביקורת התקשורת, המבליטה דיווחים על "יהודים שמרססים ססמאות מרגיזות ומפנצ'רים גלגלים" ולא מדווחת כלל על "גל טרור ערבי בהיקף גדול פי אלף".

בעקבות טעות ואיום בתביעה מפרסם הבוקר "ישראל היום" הבהרה שלפיה הקרן-החדשה-לישראל לא הנפיקה את תעודות "ההכרה בנכבה" שהופצו ביום העצמאות.

בועז ביסמוט ביקר בדרום-קוריאה ושלח משם תצלום של עצמו בחברת גואטמלי מלכותי.