"רוב העיתונאים לא יכולים להרשות לעצמם להגיד לא. עיתונאי בן 36 שיש לו משפחה לעולם לא ירשה לעצמו להגיד לא", אמר בשבוע שעבר יאיר טרצ'יצקי, ממקימי ארגון העיתונאים בישראל, בתגובה לדורון גלעזר, לשעבר עורך "מעריב" וסגן עורך "ידיעות אחרונות", שקרא לעיתונאים לעמוד על שלהם ולסרב להנחיות המנוגדות לערכיהם אחרי שתיאר בכנס מציאות של התערבות דורסנית מצד המו"ל בעבודה העיתונאית.

בלי משים, בוודאי בלי כוונת מכוון, מקדש כך טרצ'יצקי את תרבות הצנזורה העצמית ומשרטט את קו הגבול לחופש העיתונות ולחופש העיתונאי. כי כך משתמע מדבריו של מזכיר ארגון העיתונאים החדש: אומרים לכם לכתוב דבר מה שאתם לא מאמינים שהוא נכון? תגידו כן ותשתקו. מבקשים מכם להימנע מכתיבה נגד חבר של המו"ל? תרכינו ראש ותחזרו למחשב בלי ויכוח. מתנצלים ומשקרים בשמכם? תחזל"שו וכמה שיותר מהר. כי מחר יהיה יום חדש, וצריך לפרנס את הילדודס.

נכון, אני כבר לא בן 36, אבל גם לפני חמש שנים, כשהייתי בגיל המתוק ההוא (והרי כל גיל קודם הוא מתוק יותר מזה הנוכחי), וגם כיום – לא הסכמתי ל"פקודות בלתי חוקיות" שכאלה, בוודאי לא בלי ויכוח או לפחות הבעת תרעומת מפורשת. מחיתי נגד כותרות שהיו להבנתי שקריות, התווכחתי עם יועצים משפטיים שהיו עסוקים בכסת"ח במקום בהענקת סיוע משפטי של ממש, והרהבתי עוז מול עורכים, גם אם אלה – במסגרת גלגל המזל המתחלף בכל עת – מאוד חזקים כרגע אצל המו"ל (שאפילו בוחר לשבת לידם בשולחן באירועים חברתיים של העיתון).

לפעמים צדקתי, לפעמים טעיתי. יש מקרים שבנוגע להם איני יודע אם טעיתי או צדקתי עד עצם היום הזה. לפעמים הצלחתי לשנות את רוע הגזירה, והרבה פעמים נאלצתי להתקפל. אבל הוויכוח, הו הוויכוח. מה היינו עושים בלעדיו במקצוע המתעתע הזה?

לטרצ'יצקי יש תשובה, ובעצם זוהי לעת עתה תשובתו הניצחת של ארגון העיתונאים החדש לכל בעיה ומכשול שעומדים בפני העיתונאי: ועד עובדים. הוועד יגן עלינו מפני כל רע ומחסור. לו רק יהיו ועדים חזקים ב"ידיעות אחרונות" ובערוץ 10, כמו שקיימים ברכבת ישראל ובבנק הפועלים – אזי לא רק העיתונאים ייהנו משפע טובין והנחות שיומטרו עליהם, אלא כולנו נרגיש חזקים, ונראה להם, לאלה שדורכים עלינו יומם וליל. הוועדים הללו אולי לא יהיו קולניים כמו זה של גילה אדרעי, אבל הם ישמרו בגאון על קרן הפנסיה של העיתונאי וימחו נגד השחיקה המתמדת במעמדו של המקצוע.

אלא שוועד עובדים, כמה חבל, אינו פתרון קסם. בערוץ 1 ובקול-ישראל קיימים ועדים ותיקים וחזקים. הנתון הזה מעולם לא הרתיע את הפוליטיקאים שבחשו שם משחר הימים, השפיעו על תכנים, מינו את מקורביהם והציקו למי שאינם. אולי משום שהוועדים הללו העדיפו לנהל מלחמות על זכויותיהם הסוציאליות של העובדים ופחות על זכויותיהם המקצועיות כעיתונאים.

"ממילא רוב המקרים שבהם נדרש עיתונאי לעמוד על שלו אינם כאלה שדגל שחור מתנוסס מעליהם, אלא מקרים שנמצאים בשטח אפור", דווח עוד כי אמר טרצ'יצקי באותו כנס, שעסק, כמה אירוני, בשילוש המסוכן של הון-שלטון-עיתון, משולש ברמודה שאליו נשאבים רוב העקרונות העיתונאיים. יש באמירה כזו הקלת ראש בדילמות המוסריות והאתיות שעומדות בפני העיתונאי. הייתי שמח לדעת מה נכלל בתחום האפרורי הזה, שדומה שבשנים האחרונות הוא הולך ומאפיל על כל הגוונים אחרים, לפחות בכמה מכלי התקשורת.

האם כאשר גורם בעיתון דורש להדביק תוספת לכתבה רק כדי להיטיב עם חבר או מקורב זהו עניין אפור? האם כאשר כתב מתבקש לחתום על כתבה שהוזמנה על-ידי המו"ל מדובר בסוגיה אפורה? מה קורה כשעיתונאי מעלה נושאים לתחקירים ונענה באופן קבוע בתשובה, "בחיים לא ייתנו לנו למעלה לעשות אותם"? האם כדאי לו פשוט "לזרום"? ואם דגל שחור לא מתנוסס מעל צנזורה מתמדת של תחקירים חשובים, תופעה שמוכרת מקרוב לתחקירנים בכמה מכלי התקשורת המרכזיים – אז מעל מה כן?

במצב המורכב שאליו נקלעה העיתונות – מצד אחד חוסר יכולת לכלכל את עצמה בכבוד, ומצד שני התערבות בוטה של בעלי בתי-קזינו והשפעה מוחשית של בעלי רשתות סופרמרקט על התכנים העיתונאיים – לארגון העיתונאים החדש אין הפריבילגיה לעודד עיתונאים להרכין את הראש ולהסכים לכל גחמה שנמצאת "בשטח האפור". נהפוך הוא.

ועד עיתונאים בכלי תקשורת המתנדנד בקביעות בין איומי סגירה ללחצים בוטים מלשכת ראש הממשלה חייב לחזק לא רק את תנאיו הכלכליים של העיתונאי שבשמו הוא נשלח, אלא קודם כל את יכולתו של העיתונאי לעשות עבודה עיתונאית ראויה. כזו שבוחנת את גבולות חופש הביטוי ומרחיבה אותם נגד כל הסיכויים והסיכונים. במלים אחרות: ארגון עיתונאים צריך לחזק את האומץ הציבורי והיושרה המקצועית של העיתונאי.

הצטרפתי לארגון העיתונאים עם הקמתו, דיברתי בשבחו בכנס הפתיחה, סייעתי בריכוז ועד פעולה זמני בחדשות ערוץ 10, וצפיתי בהתפעלות ובהערכה בחבורה צעירה שקמה יום אחד והחליטה "עד כאן", ובהתלהבותה המידבקת סחפה מאות אנשי מקצוע.

לארגון החדש יש ועדת מקצוע שמארגנת ימי עיון, יש ועדה משפטית שמנסחת תקנון, יש ועדת רווחה שדואגת לנו להנחות בחדרי כושר. אבל היכן הוועדה שתעמוד ותגן על כל עיתונאי שנמחץ בגלל שהעז לשדר או לכתוב דבר מה שלא מוצא חן בעיני לשכת ראש הממשלה? איפה הוועדה שתמציא הגנה משפטית מול משטר הדיבה האגרסיבי שמנהלת חבורת עורכי-דין שבעים בשליחות לקוחות שבעים עוד יותר? איפה הוועדה שתדרבן עיתונאים להתלונן (גם באופן אנונימי) על מקרים של צנזורה פנימית, ותחשוף את המקרים הללו בפומבי?

כדי שהוועדות האלה יוקמו נדרש שינוי בהלך המחשבה של מובילי ההתארגנות, כי כפי שאמר חיים הר-זהב, אחד ממייסדי הארגון, בראיון ל"מעריב" (1.4.12): "כל המצטרפים לארגון, כולל כותב שורות אלה, עשו זאת כי הם מבינים את מה שחלק מעמיתינו עוד לא הפנימו: עיתונאים הם פועלים. הם אינם שונים במהותם מכל בעל מקצוע אחר – איש האחזקה בבית-הספר, הכספר בבנק או המהנדס בתעשייה האווירית". ובמקום שבו העיתונאי הוא "בדיוק כמו הכספר בבנק" – באמת אין צורך בכל האתיקה-שמתיקה הזאת.