נשיאת בית-המשפט העליון דורית ביניש, אחרי שנפגעה בפניה מנעל שנזרקה לעברה. 27.1.10 (צילום: אביר סולטן)
שערי הטבלואידים היום מתיזים על פרצופו של הקורא מיצי פחד ושנאה, שהתמצקו לכדי אותיות ותמונות בעזרת תערובת של צביעות, התחסדות ויצרים גסים. שני נושאים עיקריים על סדר יומה של העיתונות הבוקר: בטחונם של אנשי החוק וזכות ההצבעה של ישראלים הגרים בחו"ל. אולם היא מעדיפה, ברובה, לעסוק בתיעוב, בסלידה, בהערצה או בשעמום שמעוררים בנו שופטים ויורדים. כלומר, קודם כל ברגשות שמעוררים בנו הנושאים שעל סדר היום, ורק אחר-כך, אם בכלל, בהם עצמם.
מפגן של חולשה עיתונאית
העיתון שמציג את החזית והעורף (שער אחורי שגורר גירודים עזים במצח) המבישים ביותר הוא "מעריב". ובהחלט לא מדובר בתחרות עם משתתף אחד. החצי השני של שער העיתון מוקדש לסוגיית מעמדה של מערכת המשפט, המטרידה את כל העיתונים בעקבות שריפת מכוניתו של השופט משה גלעד אתמול (זהות המציתים אינה ידועה), שהצטרפה להשלכת הנעליים לפני שבוע על דורית ביניש, נשיאת בית-המשפט העליון.
"מעריב" אינו בוחר בתמונת המכונית השרופה של גלעד כתמונה המובילה על השער לעיסוק בנושא, כמו שעושים שאר העיתונים. "מעריב" בוחר להיות מקורי, כמו הילד שבחר להעתיק במבחן מהטמבל של הכיתה במקום מהחרשנית הידועה. לרוחב השער מודפס תצלום שבו נראים כמה כסאות ועליהם נערים. בתצלום קטן נוסף נראים פניה של השופטת ביניש.
הכותרת על השער היא "שנת ישרים", והכיתוב קורא: "אחרי שהיא עצמה נפגעה מנעל שהושלכה לעברה, ושעות ספורות אחרי הצתת רכבו של השופט משה גלעד, הזהירה אתמול ביניש מפני ההסלמה באלימות כלפי שופטים. ביניש אמרה בנאום בפני תלמידי בית-הספר הריאלי בחיפה כי 'צריך לראות איפה מתחילה ההסתה, כולל בטוקבקים'. אולם חלק גדול מהצעירים התקשו לגלות עניין בדבריה".
גבירותי ורבותי, ביניש נכבדה (אגב, שמתם לב שבשביל "מעריב" הנשיאה דורית ביניש היא פשוט "ביניש", כאילו היתה זמרת פופ או דוגמנית מסלול?), ההסתה מתחילה בדיוק כאן: בעיתונים כמו "מעריב", עיתונים שרבי-הטוראים שלהם מגויסים למלחמה ב"כנופיית שלטון החוק" ושהבעלים שלהם הוא עבריין מורשע (כמובן שלקרוא לכך הסתה הוא הסתה בעצמה: המוני המלים הקשות שפירסם "מעריב" ופירסם "ידיעות אחרונות" בגנות מערכת המשפט הם ביקורת לגיטימית שיש להתמודד איתה במגרש הדיון הציבורי, ולא בחצר ההאשמות בהסתה).
העיתון שתוקף השכם והערב את מערכת המשפט עוטה כעת פרצוף אבל צבוע ומצטט את התקפות העומדת בראש המערכת, ואילו היא אינה מפנה אצבע אל הזירות האמיתיות שבהן מתקיימת מלחמת הדעות נגדה, אלא מרחיקה עדותה ונטפלת ל"טוקבקים", כאילו הם השליכו את הנעל ושברו את משקפיה, כאילו הם הציתו את מכוניתו של גלעד. זאת בעוד שאת המקרה הראשון ביצע אדם ספק שפוי (שהמערכת מטפלת בו כעת בכפפות ברזל כאילו היה רוצח מסוכן ולא תמהוני עלוב), והמקרה השני הוא כנראה על רקע עברייני (על-פי המשטרה, ייתכן גם שללא קשר להיותו של גלעד שופט). כאילו משוגעים ופושעים זקוקים לטוקבקים שיעודדו אותם.
(מה שהופך את העניין למגוחך עוד יותר הוא ש"מעריב" מקצה מקום נרחב כל-כך להאשמה של ביניש, המצביעה על כך שהיא כנראה קוראת בכלל "ידיעות", משום שאת הקביעה "הטוקבקים אשמים" העלה בשבוע שעבר נחום ברנע בטורו.)
אבל השיא הוא, כאמור, במה שבחר "מעריב" כמרכז הסיפור: נערי התיכון שלא הקשיבו לביניש. כן, זו כנראה הבעיה. הנוער הזה, תיפח רוחו. תראה תראה את הממושקף שמנקר שם בכיסא 3 שורה 12. שאלוהים יעזור לי אם השרוך שלו לא פרום. הפרחח הזה תכף שולף נעל, שמישהו יעצור אותו! כראיה לפיסת העיתונות החוקרת שעל שער "מעריב" מצולם קטע קטן מאוד, פחות מעשרים כסאות, מתוך אולם שלם. בסך-הכל נראים בצילום 14 פרצופים בלבד. שלושה מהם נראים ישנים. לא צריך להיות בוגר בית-הספר הריאלי כדי לעשות את המתימטיקה. התוצאה הסופית היא בהחלט לא "חלק גדול מהצעירים התקשו לגלות עניין בדבריה". אז מה היה לנו כאן: עיתון שלמסגור הסיפור המרכזי של היום בוחר בנראטיב שולי, חסר תכלית וכנראה גם לא נכון.
מהיכן מגיעה תרבות עיתונאית דמגוגית ורדודה כזו? מהראש. הנה למשל החצי העליון של שער "מעריב", כותרתו "שנת הכניעה", ורובו טור של הפרשן המוביל של העיתון בן כספית, המודפס במלואו בכפולה הפותחת. רוב הטור מונה שורה של הישגים של מפלגת ש"ס, שכספית מחשיב אותם כמזיקים למדינה. זו טענה לגיטימית. לגיטימי גם להשתמש במתקפה על ש"ס כמנוף להתקיף את ראש הממשלה, שהיה יכול אולי להגביל את פעילות ש"ס בהתאם לרצונו של כספית. אבל כספית אינו מסתפק בטענות האלו. הוא, כדרכו, יורה לכל הכיוונים. אחרי שהוא מונה שורה של תקנות וחקיקות דתיות – חוק החמץ והארנונה על בתי-כנסת וכיוצא בהם – הוא מוסיף: "האלימות ממשיכה להשתולל, החינוך ממשיך להידרדר".
נו, אז מה? האלימות לא ממשיכה להשתולל? החינוך לא ממשיך להידרדר? ובכן – אולי כן ואולי לא, אבל כספית לא בדק, ואם בדק, לא כתב. המשך הטור גם הוא כך (טענה הנסמכת על נתונים, ואחריה שורת האשמות מן המותן). טורים אחרים של כספית גם הם כך, ו"מעריב" גם הוא כך בחלקו, ולא רק הוא. לפני חודשים לא רבים הניף "מעריב" את דגל המלחמה באלימות, זאת אחרי שורה של מקרי רצח מזעזעים. הקמפיין היה וולגרי ונמוך מצח, אבל יותר מזה, הוא היה כנראה שגוי מעיקרו: נתוני הפשיעה הראו דווקא על ירידה במקרי הרצח. כך שהעיתונאות המתלהמת של "מעריב" רק ליבתה היסטריה ופחד.
זה מה שקורה כשבמקום לחשוב כמו עיתונאים – לבדוק עובדות, לספר דברים כהווייתם, לחשוף נתונים, לזהות את העיקר ולהתמקד בחשוב – ב"מעריב" חושבים כמו סופרים של רומנים למשרתות (זאת כשהם לא חושבים כסופרי מדע בדיוני). החינוך מידרדר? כן, עובדה, מצאנו תמונה של שלושה ילדים מהריאלי ישנים בהרצאה של ביניש.
אם העורכים של "מעריב" והפרשנים הבכירים שלו היו מציגים רק עיתונות מתלהמת ולא אחראית, זו לבדה היתה סיבה שלא להתמלא צער על סגירתו האפשרית של העיתון הזה, אבל החלק השלישי על שער "מעריב" מציע תיאור אחר, אפל ומסוכן יותר, לאופן העריכה של "מעריב". "מפגן של חולשה" היא הכותרת השלישית על שער "מעריב", שלצדה תמונה של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ והפניה למאמר: "עפר שלח על ספרו החדש של דן חלוץ, רמטכ"ל המלחמה השנויה במחלוקת". כיצד הגיעה ביקורת ספר לשער "מעריב"? כיצד דחקה משם, בין השאר, את "חוק היורדים" שהסעיר את כל שאר העיתונים?
איני יודע מה היו השיקולים אתמול בחדרי העריכה ב"מעריב", אבל אני זוכר את שער המוסף "7 ימים" של המתחרה "ידיעות אחרונות" מהשבוע שעבר: הופיע עליו דן חלוץ, בראיון לרגל צאת ספרו. אני זוכר גם באיזו הוצאה יצא ספרו: כן, ידיעות-אחרונות. עפר שלח הוא מהמבקרים הוותיקים של מלחמת לבנון השנייה. הטקסט שלו – מתבקש. הבחירה של העורכים לתת בולטות כזו לטקסט הלגיטימי של שלח אומרת דרשני. היא מתקשרת לבחירות העריכתיות האחרות לשער העיתון:
מדוע בער ל"מעריב" להעניק את הכותרת הראשית וחצי מהשער למין "מאמר מערכת" התוקף את נתניהו, מאמר שאין לו שום עוגן אקטואלי באירועי היום? אנשי נתניהו תקפו את "ידיעות אחרונות", ואת "מעריב" שהצטרף אליו, והאשימו כי פרסום פרשת העוזרת של המשפחה, יחד עם פרשות אחרות, היה חלק ממלחמת העיתונים נגד "ישראל היום", המזוהה עם נתניהו. לשכת נתניהו לא הצליחה לספק הוכחות לספין הזה, אבל לא צריך בלש פרטי כדי לזהות את הקו המגמתי שמוביל "מעריב" מאז נגד נתניהו, בהנהגת כספית.
ואם שתי כותרות על השער נדמות כאילו הן תוצאה של אינטרסים צרים של העיתון, מה עם הכותרת השלישית? אולי העורכים ב"מעריב" כן יודעים לספור, כן יודעים שבאולם בית-הספר הריאלי רוב התלמידים לא ישנו, ואם ישנו – אין לכך כל חשיבות. אולי הם כן יודעים, אבל ממשיכים בקו שלהם, התוקף את המערכות הממונות על אכיפת החוק, כאומרים: הנה תראו, אפילו הילדים שלנו נרדמים כשביניש ("ביניש") מטרחנת להם. נותרנו עם השאלה, האם "מעריב" הוא עיתון צבוע, סנסציוני ונמוך, או עיתון מגמתי המגייס את דפיו לצורך אינטרסים צרים של בכיריו ובעליו? אף תשובה אינה נעימה.
יד ברזל, ראש כרוב
ב"ישראל היום" אין מסתפקים הפעם בכותרת ראשית שהיא ציטוט עטור מרכאות, אלא מצרפים אליו את שם הדוברת ("ביניש: פוגעים במוסדות השלטון"), אות לכבוד וליקר שזו זוכה להם בעיתון, או אולי, אות לכך שאת הכבוד והיקר האלה ניתן לתת באופן גלוי, ולא באופן סמוי בסיקור חיובי ואוהד המידמה להיות הוגן ומאוזן.
כותרת טורו של דן מרגלית, המודפס בחלקו על השער, היא "ענישה ביד ברזל". כך גם מסתיים הטור: "אין פתרון קסם [לבעיית האלימות] אלא צירוף המלים 'ענישה ביד ברזל'". אכן יש בעיה בקלות העונשים שנגזרים על עברייני אלימות בארצנו, אולם קשה להיות מרוצים ממי שמציעים פתרונות קסם לבעיה חמורה ומורכבת בדמות מדד האלימות בחברה שלנו. גם אם לפתרון הקסם שלהם הם מקדימים את המשפט "אין פתרון קסם".
העיתונים האחרים מטפלים גם הם בסוגיית האלימות כלפי נציגי החוק. "ידיעות אחרונות" עושה זאת בדרכו, עם הכותרת הראשית "אני, שופט בישראל, לא ישן בלילות וחושב מי מנסה לפגוע בי" ("מיוחד: מונולוג של שופט מאוים"). "הארץ" עושה זאת בדרכו עם כותרת על השער: "מכוניתו של השופט המחוזי משה גלעד הוצתה ליד ביתו בעכו. ביניש: המצב מידרדר, ההסתה מתחילה בטוקבקים".
לא יורדים עליו
אחד הנושאים המרכזיים על סדר היום הוא, כאמור, חוק המתיר לישראלים תושבי חו"ל להצביע בבחירות לכנסת. זהו חוק שמקדם כעת ראש הממשלה, כחלק מהבטחה קואליציונית למפלגת ישראל-ביתנו. ב"הארץ" זו הכותרת הראשית: "רה"מ החליט: ישראלים החיים בחו"ל יוכלו להצביע". טור הפרשנות המודפס בחלקו על השער, של גדעון לוי, מראה להיכן נוטה דעתו של העיתון:
"בחירות באס-אם-אס, הצבעה בשלט-רחוק, ישראל הפטריוטית אומרת להם כן ומכשירה אגב כך את מה שנחשב עד כה לחטא הישראלי הכי גדול. דווקא הממשלה הכי ימנית בתולדות ישראל, זו שמנהלת מצוד אחרי כל מי שלא שירת בצה"ל ומכריזה מלחמה על כל מי שלא תומך בשגיונותיה, דווקא היא פותחת את שעריה, שלא לומר את רגליה, בפני מי שנחשבו בוגדיה עד תמול שלשום".
גם את עמדת "ידיעות אחרונות" אי-אפשר לפספס. "היורדים יכריעו" היא הכותרת על השער ("פעם גינו אותם, עכשיו ייתנו להם לבחור", פותחת כותרת המשנה). בכפולה הפותחת יש שני טורים: טור אחד נגד ("אין זכויות בלי חובות", אורי משגב) וטור אחד... טוב, בעצם יש רק טור אחד. שני טורים יש בעיתון "ישראל היום" (ח"כ אלכס מילר, מגיש הצעת החוק, בעד. יו"ר מרצ חיים אורון, נגד). הכותרת של הדיווח החדשותי מסגירה את המיית לבו של העיתון: "נחכה לקולות מחו"ל". טור פרשנות נוסף, של ד"ר אביעד הכהן, קורא לקיים דיון ציבורי בעניין, אולם מסגיר את דעתו: בעד החוק.
אם כן, "ישראל היום" שוב מנצל את דפיו כדי לקדם עמדה הנוחה לראש הממשלה בנימין נתניהו, כפי שטוענים ב"ידיעות אחרונות". אלא שכאמור, גם "ידיעות אחרונות" שוב מנצל, בבוטות לא פחותה, את דפיו כדי לקדם עמדה מנוגדת לזו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כפי שטוענים ב"ישראל היום". האם ייתכן ש"ידיעות אחרונות" ו/או "ישראל היום" מקדמים את העמדות שהם מקדמים משום שהן תואמות ערכים שהם מאמינים בהם, ולא בגלל אינטרסים סמויים, אישיים וכלכליים? ייתכן, אבל אם צריך לשאול את השאלה הזו, מצבה של העיתונות הישראלית בכי רע.
מידע רגיש
אחרי טיפול מהוסס בימים האחרונים, הצטרפו השבוע גם ב"דה-מרקר" למתקפה על ניגודי העניינים של יועצי התקשורת, שעיקר האש בה כוון כלפי זמיר דחב"ש, המשמש יועץ תקשורת לשורה של חברות מצד אחד ולרגולטורים כמו סטנלי פישר, ש"דה-מרקר" תמך בו באגרסיביות בפרשת הדחת יו"ר הפועלים, מצד שני.
ביום ראשון הפנה "דה-מרקר" מהשער לכפולה שעסקה בניגודי עניינים מן הסוג האמור, כשלצד דחב"ש שם הכלכלון על הכוונת גם את מוטי שרף, ליאור חורב ואייל ארד, ואת משה דבי. אלה מבין היועצים שהגיבו לכתבה מסרו כי ניגודי האינטרסים מטופלים בדרך של חוזים ונהלים, כמו גם ברמה האתית. אולם, כפי שנכתב בכתבה, "כמי שקרוב למפקח על הבנקים, לנגיד בנק ישראל ולרשות לניירות ערך, נחשף דחב"ש למידע רגיש. אין שום דרך לפקח על האופן שבו נוהגים יועצי תקשורת במצב כזה".
על דעת עצמו
אתמול כתב כאן אורן פרסיקו, ולפניו כתבתי אני, כי "ידיעות אחרונות" שלח את רונן ברגמן לוועידה הבטחונית במינכן. ברגמן מוסר כי הוא נמצא בכינוס הבטחוני החשוב בעולם, כדבריו, לא כשליח "ידיעות אחרונות" ועל חשבון העיתון, אלא כחבר מן המניין, כחלק מתוכנית חדשה לשילוב מנהיגים ומובילי דעת קהל צעירים בכנס; מה שאיפשר לו להיות במגע בלתי אמצעי עם משתתפי הכנס, בין היתר שר החוץ האיראני, שאת רשמי המפגש איתו חלק עם קוראי "ידיעות אחרונות".
ענייני תקשורת
עוד כתב כאן אתמול פרסיקו על נפלאות המכונית החשמלית של חברת בטר פלייס של שי אגסי, שהיטיבה לכבוש את לבם של עיתונאינו. היום מתייחס לכך כתב הרכב של "מעריב", גיל מלמד: "כלי תקשורת רבים בארץ ובעולם פירסמו אתמול ושלשום את רשמיהם מהנהיגה, וציינו ביצועים שונים של אותה מכונית. אלא שהמכונית החשמלית שהוצגה לתקשורת איננה המכונית שתושק בישראל בעוד כשנה וחצי, ומסלול הנסיעה הגיע בקושי ל-600 מטר. לרגל ההשקה איפשרו אנשי בטר פלייס לאנשי התקשורת לנהוג במכוניות רנו מדגם לגונה [...] הקשר בין המכונית הזו לבין זו שתיצור רנו עבור בטר פלייס [...] קלוש למדי, למעט סמל היצרן. אנשי בטר פלייס לא איפשרו לפתוח את מכסי המנוע והמטען כדי לבחון את מכלולי ההנעה, אך לא הכחישו כי מדובר במכוניות לצורכי הדגמה בלבד [...] למרבה המבוכה, כמה מנהגי המבחן הפגינו כשרון אבחנה מרשים וסיפקו תובנות על המכונית החשמלית, למרות אורכה הזעום של 'נסיעת המבחן'".
בימים האחרונים חוגג "דה-מרקר" את הישגיו בסקר החשיפה TGI. היום מקדיש "הארץ" כפולת עמודי סדין לפרסומת המתהדרת בכך שהעיתון קיבל תוצאות טובות יותר מאלו של שני מתחריו. בהקשר זה כדאי להיזכר ברגע רחוק בהיסטוריה, פרה-היסטוריה אפילו, לפני שלוש שנים: "מנכ"ל עיתון 'הארץ' יוסי ורשבסקי הוביל את המערכה [נגד ה-TGI] במאמרים ('הסקר נחל כישלון חרוץ'), מכתבים פנימיים לעובדים ('הנתונים אינם עולים עם נתוני האמת') וקמפיין מודעות גדול ('לסקר אין רגליים')", (אני מצטט את עצמי, מכאן). כן כן, "הארץ דה-מרקר" ניהל מערכה אגרסיבית ומתמשכת נגד סקר TGI, שבמהלכה אפילו חשף את מספרי המנויים שלו. צעד תקדימי בהחלט בנוף השקיפות הלא קיימת של עיתונינו. אבל מסתבר שעברו שלוש שנים, ב-TGI הפיקו לקחים, וכעת הסקר אמין לגמרי. עד שהוא שוב יניב תוצאות לא מחמיאות ל"דה-מרקר".