שר החוץ אביגדור ליברמן, במשרדו. 19.7.10 (צילום: ליאור מזרחי)
שלום, סילבן שלום
"השיחות הישירות לא יביאו שלום. עמדות המקסימום של נתניהו לא מגיעות לעמדות המינימום של הרשות", קובע פרשן "מעריב" שלום ירושלמי ומוסיף: "המבוי הסתום הוא בלתי נמנע". דבריו של ירושלמי מובאים במדור הדעות של "מעריב", אולם דעה דומה מגיעה היום לשער "ידיעות אחרונות": "ליברמן נגד נתניהו: אסור לפזר אשליות", דבר הכותרת הראשית.
"שר החוץ ל'ידיעות אחרונות'", נכתב בכותרת הגג: "לא יהיה שלום תוך שנה". וכותרת המשנה: "מוסיף: 'כל הפקות השלום שהיו לנו במשך 17 שנה לא הזיזו אותנו במילימטר. אי-אפשר לדפוק כל הזמן את הראש בקיר. תפקידי לצנן את הציפיות מכל תהליך השלום הזה". ובעמוד הפנימי: "בכל מקרה אנחנו לא נפרוש או נפיל את הממשלה".
ליברמן אמר את הדברים בראיון ליובל קרני, אבל הביע מסרים דומים ב"הרמת כוסית" לרגל אירוע ראש השנה של מפלגת ישראל-ביתנו, והם מגיעים לעיתונים כולם. כך בידיעה בראש עמ' 5 של "ישראל היום", שם מרחיב ליברמן את משך הזמן שבו לא יהיה שלום, משנה לשנים רבות: "ליברמן: 'הסכם שלום? אפילו לא בדור הבא'".
אין בדברים שמצטט מתי טוכפלד אזכורים קואליציוניים, אולם יש התייחסות לפלסטינים ולאלטרנטיבה לשיחות השלום: "אבו-מאזן לא יילחם, לא יחתום ולא יתפטר. לכן הפתרון המעשי היחידי הוא הסכם ביניים ארוך טווח, ועל פרטי הסכם זה אפשר להתדיין" (הכותרת הראשית של העיתון עוסקת גם היא בשיחות השלום: "קלינטון באה ללוות המו"מ").
דברי ליברמן מוזכרים גם בעמ' 8 ב"מעריב", המוקדש לסיקור תהליך השלום ("פסגה בירושלים" היא הכותרת), אולם תשומת הלב ממוקדת יותר בשר סילבן שלום, ש"דרש הבהרות לגבי ההקפאה" ושתמונתו מעטרת את העמוד לצד זו של נתניהו ואבו-מאזן. עוד ב"מעריב": אלי ברדנשטיין ועמית כהן מדווחים כי שר הביטחון ברק אמר בראיון לגלי-צה"ל כי "זה לא סביר בעיניו שההקפאה תמשיך כפי שהיא היום" וכי "ישראל תנסה לשכנע את אבו-מאזן להסכים לחידוש הבנייה באופן חלקי".
שלום דרש את ההבהרות בישיבת ממשלה, אולם הוא לא היה היחיד, כפי שמתברר מהדיווח של "הארץ" על הישיבה: "שרים בממשלה תקפו אתמול את ראש הממשלה בנימין נתניהו בטענה כי הוא מסתיר מהם מידע על המשא-ומתן עם הפלסטינים. לדבריהם, נתניהו אינו משתף אותם בתוכניותיו להמשך ההקפאה ולמחוות נוספות כלפי הצד השני". מי הם השרים האלה? לפי "הארץ" מדובר בשלום, "אחד השרים" ו"שר אחר". כלומר, רק שלום מוכן להתייצב בגלוי בעיתונות מול נתניהו.
ובכל זאת, יש שרים אחרים שמוכנים להתייצב בגלוי בעיתונות ולומר את דעתם על התנהלותו של נתניהו: "השרים סער וארדן: לתת לרה"מ גיבוי ומרחב תמרון", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "ישראל היום". הידיעה בעמ' 7 עוסקת ב"מתח בישיבת שרי הליכוד", אולם פותחת בהודעת נתניהו באותה ישיבה כי "בוושינגטון לא היה שום דבר חדש, ו'אם יתגבשו הסכומת והחלטות – נעדכן יותר'", וכותרתה היא "סער: נתניהו יוביל לשלום אמת".
תהליך השלוש
"הממשלה אישרה את מינוי גלנט; אשכנזי: אסיים את תפקידי במועד", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". כותרת המשנה: "השר מיכאל איתן הצביע נגד המינוי ומתח ביקורת חריפה על גלנט: 'הוא השתלט על קרקעות בדרכים פסולות ונהג כמאפיונר'. השר משה יעלון החרים את הדיון במחאה על המינוי המהיר. כהונת הרמטכ"ל הוגבלה לשלוש שנים".
העניינים הנידונים בכותרת המשנה של "הארץ" הופכים לכותרות בשאר העיתונים: "3 שנים זה לא מספיק לרמטכ"ל" היא אחת הכותרות על שער "ידיעות" ("אומרים בכירים בצה"ל בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא לאפשר לברק להאריך כהונת רמטכ"ל בשנה").
בעמ' 2 של "הארץ" כותב אמיר אורן: "בסופו של הדיון בממשלה במינוי הרמטכ"ל אתמול חשף אהוד ברק את הסיבה האמיתית למערבולת יחסיו עם גבי אשכנזי בחודשים האחרונים. אילו רק נקצבה מראש כהונת אשכנזי לשלוש שנים, אמר ברק, כל זה לא היה קורה. כלומר, לא השנה החמישית של אשכנזי, שריחפה לה סתם כך באוויר עד שברק שיגר אליה חץ שפוצץ אותה, הפריעה לברק, אלא הרביעית, וממש מתחילת שנה זו בפברואר עשה הכל כדי להמאיס אותה על הרמטכ"ל".
לא רק הכותרת הראשית של "ידיעות" מתיישרת מאחורי האינטרס כביכול של גלנט. בעיתון לא מוזכרת הביקורת של איתן על גלנט, ובעיתון מופיעה ידיעה חנפנית על פרס שקיבל הרמטכ"ל המיועד מתנועת הצופים. לא נכתב אם הזקנה שגלנט העביר את הכביש היא "ידיעות אחרונות".
ב"מעריב" הגישה הפוכה: הכותרת הראשית היא "הצרות של הרמטכ"ל": "שר אחד התנגד למינוי וטען שגלנט 'נהג כמאפיונר' על רקע פרשת הקרקעות שנחשפה ב'מעריב'. שר אחר נטש את ההצבעה בגלל פרשת המסמך. כהונתו קוצרה מארבע שנים לשלוש שנים, עם אופציה לשנה נוספת. הרמטכ"ל הבא ייכנס לתפקיד כשמעל ראשו עננה חסרת תקדים".
במדור הדעות של "מעריב" כותב אביב לביא על סכסוך הקרקעות של גלנט. הוא מספר כיצד הוזמן לפני שנתיים על-ידי תושבים בעמיקם: "כל עיתונאי נתקל לעתים במצב שבו מנסים להשתמש בו ככלי לניגוח. תהיתי אם הסיפור לא מסתכם בסכסוך שכנים מקומי, גם אם אחד הצדדים הניצים הוא קצין בכיר מאוד. כשהגעתי לעמיקם הדברים נראו אחרת. לא טענות השכנים עשו את ההבדל, אלא המציאות בשטח, שלימדה על התנהגות אדנותית וחסרת מעצורים של בכיר שמרגיש, והמציאות מוכיחה שבצדק, שהממסד ייתן גיבוי לכל גחמותיו".
לביא מספר כיצד העביר את החומרים ל"תותח התחקירים הכבד של 'מעריב', קלמן ליבסקינד. קלמן, כדרכו, צלל במהירות לעומק הפרטים והמסמכים, ישב בדיונים בוועדות התכנון, הפך כל אבן והתרשם, בדיוק כמוני, שעננה עכורה של אי-כשירות מוסרית וציבורית מרחפת מעל האפשרות שיואב גלנט יתמנה ביום מן הימים לרמטכ"ל. אחרי כמה שבועות התפרסם התחקיר הגדול הראשון על עלילות גלנט בעמיקם ב'סופשבוע'. הנחנו שלתחקיר הזה יהיה משקל ביום שבו תעמוד על הפרק מועמדותו לרמטכ"לות. כמה תמימים היינו".
לביא מזכיר כי גם הוא וגם ליבסקינד נטולי אינטרסים בתחום הצבאי ואינם מכסים אותו, וכי "שנינו גם מחזיקים בהשקפות עולם קוטביות, ספק אם יש סוגיה מרכזית אחת בציבוריות הישראלית שאנחנו מסכימים עליה, למעט אחת. מאז שנחשפנו לחומר על פרשות הקרקעות של גלנט, אנחנו מסתובבים מוטרדים ושואלים את עצמנו: האם זה האיש שראוי להיות הרמטכ"ל הבא של ישראל?".
פתולוגיה
בשבוע שעבר התפרסמה ב"העיר" כתבה מאלפת של ליטל גרוסמן. גרוסמן פירסמה לראשונה את עדותה של ב', שבית-המשפט הרשיע את סאבר קאשור בכך שקיים איתה "יחסי מין בהסכמה שהושגו במרמה". המקרה עורר הדים רבים בארץ ובעולם, משום שהמרמה היתה, כך נכתב, הצגתו של קאשור את עצמו כיהודי. התקשורת, המקומית והבינלאומית, האשימה את בית-המשפט הישראלי בגזענות.
"העיר" ביקש להסיר את החיסיון מעל עדותה של ב', והביא את הפרטים המלאים (או לפחות המלאים יותר) של המשפט: "וכך, מתוך רצון למנוע מב' להעיד בפעם השנייה, נרקם הסדר הטיעון, ובמסגרתו הסכימו הצדדים לשנות את סעיף האישום מאונס ללא הסכמה חופשית לאונס בהסכמה שהושגה במרמה [...] כך למעשה צומצמה גרסת ב' עד כדי פרשה תמימה כמעט של התחזות. [...] בדיעבד ניתן להסיק שגרעין הפורענות – זו שהופיעה כמה חודשים אחר-כך בצורת עליהום תקשורתי על גזר הדין, ביקורת קשה על מערכת המשפט וערעור לבית-המשפט העליון – היה טמון באי-ההסכמה בין הצדדים על העונש שיוטל על קאשור.
"[...] בשלב הזה נכנסה לתמונה התקשורת ועשתה זאת כמו פיל שנכנס לחנות חרסינה. היא, שלא היתה מודעות למורכבות המשפטית בתיק, הצטרפה אליו רק בישורת האחרונה ועשתה מטעמים ממה שנראה היה כחוסר הלימה משווע בין סעיף האישום לגזר דין, ומהענשתו של קאשור – בסופו של יום – משום שהתחזה ליהודי. כתוצאה הפך קאשור לקורבן של מערכת משפט גזענית, כביכול. 'התחזה לפני בחורה כרווק יהודי, קיים עימה יחסי מין בהסכמה – והורשע באונס', קראה כותרת ב'הארץ'.
"בטור פרשנות קבע הפרשן המשפטי של העיתון, זאב סגל: 'החלתה של עבירה זו (עבירת אונס; ל"ג) גם על מקרה שבו הושגה הסכמה בגין מצג שווא שהציג אחד הצדדים אינה אלא זילות של עבירת האונס. כשם שדרכם של סוחרים לפאר את סחורתם, כך דרכם של בני-אדם, לא אחת, לתאר עצמם כמי שאינם באמת'. יצוין שעדותה של ב' נותרה עדיין חסויה בשלב הזה, מה שהקשה על קבלת תמונה מלאה בפרשה. ואולם, לא נראה שלמישהו היה דחוף לברר למה מלכתחילה הואשם קאשור באונס ללא הסכמה או מדוע הסכים בסופו של דבר ללכת לעסקת טיעון.
"המשקל של השאלות הללו הלך והתגמד עם כל הופעה נוספת של קאשור בתקשורת. למרבה האבסורד, גזר הדין, שבשלב הראשון המם אותו ואת פרקליטיו, שיחק כעת לידיהם באופן מוחלט והפך את קאשור למרואיין מבוקש דווקא בשל חומרת העונש. בתוך זמן קצר הוא שטח את גרסתו בטלוויזיה, ברדיו ובעיתון תוך השמטתם, כמובן, של הפרטים הבעייתיים מבחינתו".
גרוסמן מתארת ראיונות אוהדים ב"ידיעות אחרונות" ובתוכנית רדיו עם גבי גזית. "אותה שיחה חצי מחויכת היא רק דוגמה אחת לפער העולה בין עדותה של ב' לאופן שבו הוצג המקרה בתקשורת. ייאמר מיד שבקונטקסט המצמצם שבו הוצגו האירועים, גזר הדין אכן הדיף חשש כבד לגזענות. עונש של שנה וחצי מאסר בפועל לערבי שהתחזה ליהודי על מנת להשיג יחסי מין בהסכמה נראה בלתי סביר, ולראיה – המורכבות שעולה מעדותה של ב'. ואולם, עד שנחשפה עשתה הפרשה נזק גדול למערכת המשפט. את עיקר האש חטפה הפרקליטות, שבנסיונה להשיב היו ידיה כבולות מאחר שחתמה על הסדר טיעון ולפיו יחסי המין היו בהסכמה; כעת לא יכלה לטעון אחרת".
היום ב"הארץ" מתייחסת מרב מיכאלי לכתבה המחדשת של גרוסמן ולהתנהלות התקשורתית סביב המקרה. מיכאלי אינה מאשימה את התקשורת בפתולוגיה שמאלנית, שנאה עצמית או פרנויה, אלא פורטת על המיתר שלה בפובליציסטיקה הישראלית – הפמיניזם. "כך התברר לי שכל הזמן הזה גם אני חשבתי שבית-המשפט הוא גזעני ושמה שהיה עובר בטבעיות אצל בחור יהודי נחשב לאונס אצל ערבי. כלומר, גם אני לא עצרתי לחשוב שזה לא סביר שבחורה התנפלה על בחור בשם דודו, גררה אותו לסקס סוער בהסכמה, וכשגילתה שקוראים לו סאבר התלוננה שאנס אותה.
"[...] כן, התקשורת אחראית בכך שבחרה לא לבדוק את הפרטים, כן, הפרקליטות טעתה שלא קלטה שההסדר מעקר את ההרשעה בעבירה החמורה של אונס, כן, יש רשלנות בכתיבת גזר הדין כך שמשתמע ממנו כאילו בגלל עדותה של המתלוננת הומר האישום מאונס בכפייה לאונס בהתחזות. אבל אנחנו צריכות לדעת יותר טוב. הרי כל אחת מאיתנו יודעת באופן העמוק ביותר שאין דברים כאלה; שאת לא עולה לגג של אתר בנייה באמצע היום עם בחור שהרגע הכרת לסקס סוער, ואז הולכת ומתלוננת עליו".
תקראו למשטרה
"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מגישים היום שערים מגוונים. "הניצב איים, המפכ"ל ויתר", לשון הכותרת המרכזית על שער "מעריב", תחת הלוגו "דרמה במשטרה": "מפקד המחוז הצפוני איים בהתפטרות – והמפכ"ל פטר בעונשים קלים את השוטרים מפרשת גניבת הנשק המביכה מהתחנה בראש-פינה. אחד מהם אפילו קודם בתפקיד" (אבי אשכנזי ואלי לוי). היום תוקף האתר news1 את "מעריב" ומביא את טענת המשטרה: "הצגת הדברים ב'מעריב' מגמתית ונובעת משיקולים אחרים, תוך התעלמות ושינוי תגובתו הרשמית של דובר המחוז הצפוני ש'לא היו דברים מעולם', שבמקומה נכתב שהדובר הפנה את העיתונאי למטה הארצי".
עוד על שער "מעריב" ידיעה על הזמר דודו אהרון ("כבש את קיסריה" ו"גם את המצעד השנתי של ערוץ 24 ורשת ג'") וחלק ממאמרו של בן-דרור ימיני "על הקמפיין נגד הציונות" תחת הכותרת "העולם מתאבד" ובליווי תמונתה של החיילת עדן אברג'ל. ימיני מלין על כך שבגוגל הופיעו יותר מ-200 אלף אזכורים של אברג'ל, "והן קיבלו מעמד של פשע מלחמה", אולם "הפיגוע הרצחני בפקיסטן זכה להרבה פחות אזכורים". הצעה לסדר: אולי במקום לסקר בהרחבה את אברג'ל ואז להפקיע עמוד שלם לפובליציסטיקה של ימיני, יקדישו ב"מעריב" משאבים לסיקור מקיף ורציני יותר של חדשות חוץ. מי יודע, אולי ייווצר סחף חיובי שייתר את התלונות של ימיני (לפחות אחת מהן).
ב"ידיעות אחרונות" מפנים ל"חוויות בלתי נשכחות" של כתבת העיתון ש"צללה עם לווייתנים" ולכתבה על "התעריפון המלא של הכסאות בבתי-הכנסת". השער של "ישראל היום" מגוון פחות. חציו העליון מוקדש למודעה למוספי החג, המחליפה את הכותרת הראשית.
מסימני החג
"בנק הפועלים פותח את דלתו לעמותות", מדווחת ידיעה בכפולת האמצע של "גלובס" על אירוע התרמה שאירגן הבנק ל"מובילי דעת קהל וצמרת המגזר העסקי" שהתחככו על רקע 33 עמותות ש"מכרו יצירות ומוצרים לחג כדי לגייס תקציבים". עוד נכתב בידיעה כי "סלבריטאי הארץ גויסו כמוכרים בדוכני העמותות, וביניהם מצאנו את אסתי גינזבורג, שירי מימון ושירז טל" וכי "בנק הפועלים תרם 6,000 שקל לכל עמותה". לא נכתב אם הסכום נגרע מתקציב הבורקסים של מחלקת הארכיב של הבנק.
ענייני תקשורת
על שער "מעריב" מופיעה ההפניה הבאה: "מחקר ממשלתי בפולין קבע: הגברים המקומיים מתים מוקדם יותר – כמעט עשר שנים לפני הנשים". העורכים מפגינים חוסר מודעות עצמית כשהם פותחים את ההפניה במלים "זאת לא בדיחה".
השער האחורי של מוסף "המגזין" של "מעריב" מוקדש למודעת עמוד על "שירות חדשני וייחודי" מבית "מעריב": הזמנה של תוכן מהעיתון אל תיבת הדואר האלקטרוני. שימו לב: כל מה שצריך לעשות הוא לשלוח SMS כדי להירשם, ואחר-כך, בכל פעם שתראו כתבה מעניינת (או מתכון!) ותרצו לקבל אותה לתיבת הדואר שלכם בתצורת PDF (אם כבר קניתם את העיתון, למה שתרצו לקבל אותו במייל?), תוכלו לשלוח SMS עם "המלה 'כתבה' (ואח"כ רווח) שם המוסף (רווח) ואת מספר העמוד בו נמצאת הכתבה".
נדמה לי שהשירות הזה אכן ייחודי: לא זכורה דרך מסורבלת כל-כך (רווח) להשיג תוצאה שספק אם מישהו מעוניין בה (רווח). נקווה שלא זו החדשנות הטכנולוגית שהביא איתו הבעלים החדש, זכי רכיב.
ל"גלובס" מצורף מוסף בשם "חדשות טובות" ("מהדורה פרסומית"). "עיתון אופטימי, בלעדי ללקוחות איתוראן ו'גלובס'", המכיל שמונה עמודים ורודים עם תוכן ורוד. הכותרת הראשית: "זינוק חד של 39% בתיירות לישראל". על הטור האופטימי: מנכ"ל איתוראן. בתוכן: ידיעות חיוביות על חברה בשם איתוראן (תכנים, עיצוב והפקה: טקסטואל. עורך: אורי רבין. כתיבה: אילאיל קופלר).
"גלובס" הרוויחו כמה שקלים מהגימיק הפרסומי הזה, איתוראן אולי תמכור עוד כמה איתוראניות (או מה שהם מוכרים), אבל בטווח הארוך "גלובס" הפסיד בגדול. בכל פעם שעיתון פותח את הדפים למפרסמים ומאפשר תעלולים המטשטשים את התיחום בין "עיתון" ל"פרסומת", הוא מכרסם עוד קצת באמון, בדימוי ובתפיסה הציבוריים של "עיתון", שגם כך ניצב אכול ומכורסם למדי. עוד ביס ועוד ביס, ובסוף גם עם איתוראן לא תוכלו למצוא אותו.
אגב, אם "חדשות טובות" יחליף את "גלובס" (והעיתונים האחרים), למחלקה המסחרית עדיין תהיה תעסוקה. במערכת, לעומת זאת, לא יהיה צורך. מעניין אם העורכים הראשיים חושבים על זה. ואם מישהו בכלל שואל אותם.