התצלום של שער מגזין העיצוב הבריטי "וולפייפר" הציג שני בני זוג, עמוק בתוככי מרתף ביתם, לוגמים שמפניה לכבוד השנה החדשה, כשהם מוקפים בכל מה שנדרש למצור ממושך: כמויות של אוכל, מים ויינות, גנרטור וציוד נוסף לשעת חירום.
האם בני הזוג הבריטים שבתצלום, שהפכו את המרתף לבונקר מצויד היטב, הם אנשים רציונלים, הנערכים כנדרש לקראת הצפוי לכולנו בסוף השנה, או שמא מדובר בהיסטריה שאין לה שום הצדקה?
שאלה זו מעסיקה כבר חודשים ארוכים עיתונאים בכל העולם, המסקרים את ההכנות לקראת ראשית השנה הבאה. "באג 2000" (או כפי שהוא מכונה בדרך-כלל בקיצור האמריקאי Y2K) היה השנה אחד מנושאי הסיקור הבולטים ביותר, אך גם הבעייתיים ביותר, באמצעי התקשורת. מדי יום מתפרסמות ברחבי העולם מאות ידיעות וכתבות העוסקות במה שצפוי לכולנו כאשר תסתיים שנת 1999 והשעון יראה חצות, בכניסתה של שנת 2000.
איור: מירה פרידמן
מיליוני מלים כבר נכתבו ושודרו, לצד מיליוני דפים המופצים באינטרנט, אך על כולם מוטל צל כבד של חוסר ודאות. אפילו מומחי המחשבים המנוסים ביותר אינם יודעים מה בדיוק יקרה, וכמותם נבוכים גם אנשי התקשורת, המגששים באפלה. "אנחנו טובעים בתוך ים של מידע סותר", הודה לאחרונה ג'ף גראלניק, סגן נשיא החברה לחדשות כלכליות של רשת CNN, "אנחנו מנסים לירות במטרה שנעה כל הזמן".
"באג 2000" נולד כבעיה טכנית פשוטה לכאורה: רישום השנים במחשבים נעשה באמצעות שתי הספרות האחרונות, וקיים חשש שמערכות מחשבים רבות לא יתפקדו כאשר בשדה המיועד לשנה יירשם רק 00. מומחי מחשבים מתריעים כבר שנים על כשל מחשבים נרחב, שעלול להשפיע על כל תחומי החיים (ממערכות חשמל וביוב דרך בנקאות ורפואה, וכלה בטילים גרעיניים), אך רק בשנה האחרונה הפך הבאג לנושא לוהט, המעסיק לא רק מומחי מחשוב אלא ראשי מדינות, אנשי כלכלה, פסיכולוגים, סוחרים, וכמובן גם עיתונאים.
כבר מזמן לא נדרשה העיתונות להתמודד עם נושא מורכב כזה, שעיקרו דיווח מוקדם – כמעט נבואה – על מה שצפוי לקרות, ואולי לא יתרחש כלל. בסופו של דבר, צרכני התקשורת מבקשים יותר מתמיד תשובה לשאלה "מה יהיה" כאשר מחוגי השעון יורו חצות ב-1 בינואר 2000, ואפילו טובי התחקירנים של אמצעי התקשורת ברחבי העולם מתקשים להפוך לנביאים. הפעם נדרשים עיתונאים העוסקים בדרך-כלל בדיווח על אירועים ובפרשנות עליהם למשימה כמעט בלתי אפשרית: להשיב על שאלות הנוגעות לאירוע עתידני; ואם לא די בכך, מדובר בנושא מורכב שיש בו תמהיל קשה לעיכול של תוכנות מחשב ומיסטיקה, ביורוקרטיה ופסיכולוגיה של ההמונים.
אפילו עיתונאים לענייני טכנולוגיה ומחשבים נאלצים להודות שהסבך של "באג 2000" חורג מן העיסוק הרגיל בצ'יפים ובבאגים. "זה לא רק סיפור של טכנולוגיה", אומר העורך הראשי של כתב העת המקצועי "טכוויק", טים גרהם, "זה סיפור אנושי... סיקור התגובה האנושית לבלתי נודע".
ארגוני תקשורת מעדיפים בדרך-כלל שלא לעסוק בעניינים מורכבים כאלה. כותרות טובות עושים מסיפורים פשוטים, חד-משמעיים, קלים להבנה, עדיף דרמות אנושיות. אולי משום כך יש לא מעט עיתונאים המכים על חטא – הזנחת "באג המילניום" עד הרגע האחרון כמעט. רוברט סמואלסון, בעל טור ב"וושינגטון פוסט", כתב: "אני מודה באשמה של כישלון עיתונאי בכך שהתעלמנו ממה שעשוי להיות אחד הסיפורים הגדולים של העשור: בעיית שנת 2000. אנחנו בעיתונות לא התייחסנו לכך ברצינות... לא תיארנו זאת כהתפתחות מאיימת בעליל, שעלולה לא לבוא על תיקונה מבעוד מועד".
אבל מרגע שאמצעי התקשורת זיהו את הבעיה, והחלו לדווח על מה שנעשה ומה שלא נעשה כדי להיערך לשנת 2000, החלו נשמעים קולות שהעיתונות, בדרכה הדרמטית, רק מפיצה פאניקה בין צרכניה. "זהו האינסטינקט של המדיה", אומר כתב ה"USA Today" מייקל צוקרמן, "להפוך דברים לדרמטיים יותר. אתה צריך למכור את העיתון, להבטיח צופים ורייטינג. בפעם הראשונה שכתבתי שצריך להתכונן כמו שמתכוננים להוריקן תיקן אותי העורך בעיתון, ובמקום הוריקן כתב 'רעידת אדמה'. הוריקן, מסתבר, לא היה דרמטי מספיק".
אבל דרמה אינה חסרה גם כך. קבוצות דתיות וכיתות שונות רואות בכשל המחשבים הצפוי אות וסימן לחורבן האפוקליפטי, הצפוי בסיומו של האלף השני. העיתון "סן-פרנסיסקו כרוניקל" צירף לצוות הכתבים המסקר את ההכנות לבאג 2000 גם את כתבו לענייני דת, דון לאטין, וידיו מלאות עובדה. הכתב נמצא בקשר בעיקר עם נוצרים פונדמנטליסטים, הרואים עצמם כחלק בלתי נפרד מן החזונות האפוקליפטיים של "קץ העולם" בשנת 2000. כתבת תחנת רדיו בסן-פרנסיסקו סיפרה כי הגיעו אליה סיפורים על קבוצות של אנשים המתכוננים להתאבד ב-1 בינואר, אך לדבריה היא אינה משדרת את הדברים כדי למנוע פאניקה בציבור (אחת הקבוצות האמריקאיות הללו, "הנוצרים המודאגים", אף שיגרה אנשים מדנבר לירושלים, על-פי החשד כדי להתכונן להתאבדות המונית על הר הבית בפרוס השנה החדשה).
יש אנשים וארגונים המעודדים להיערך להישרדות ב-1 בינואר כמו לקראת קץ העולם, באמצעות הצטיידות במים, מזון, גנרטורים, מערכות קשר פרטיות ואפילו נשק – כדי להגן על עצמם ועל בתיהם ברגע שבו יתמוטטו, על-פי התחזית האפוקליפטית, כל מערכות החיים. בעיתונים ובאינטרנט אפשר למצוא שפע של מודעות המציעות למכירה ציוד לשעת חירום, ממטהרי מים ועד מנות קרב. הצלב האדום האמריקאי פירסם חוברת הדרכה מיוחדת, ובה הפריטים שהוא מציע לכל אזרח להחזיק בביתו כאספקה למשך שלושה ימים, אם אכן יקרסו המערכות. אחת השאלות השבות ועולות בחודשים האחרונים היא אם דיווח על התארגנויות חירום במקלטים מבוצרים איננו חורג מן ה"סיקור האחראי" ועלול להגביר את הפאניקה.
תחושת חוסר הוודאות והמבוכה, של עיתונאים וצרכני תקשורת כאחד, רק מחמירה בשל העדרם של מומחים אקדמיים בלתי תלויים, כאלה שהתקשורת מסתייעת בהם לעתים קרובות כדי לפרש אירועים ותופעות, ממלחמה בקוסובו ועד לאלימות בבתי-הספר. "המקורות האקדמיים, העומדים לרשותנו בכל נושא אחר כדי לקבל מידע מלומד ופרשנות, אינם קיימים כאן", אומר איש תקשורת אמריקאי. "היועצים המוכנים להתראיין אינם בלתי תלויים כלל ועיקר. מאחורי כל מומחה עומד לקוח".
המערכת הבנקאית, המוטרדת מאוד מן האפשרות שמיליונים יסתערו על הבנקים ויבקשו למשוך מזומנים ימים ספורים לפני ה-1 בינואר 2000, מקווה שהעיתונות לא תגביר את הפאניקה. במדינות רבות אכן מדפיסים יותר שטרות, כדי שיהיו בנמצא למי שיבקש להיערך לקראת כאוס אפשרי. אבל החשש הוא מצעדים חריפים יותר, שעלולים להביא אפילו להתמוטטות של בנקים: אנשים שיבקשו להפסיק תוכניות חיסכון ולמשוך את כספם מקרנות נאמנות. "העיתונאים הם חלק מן המערכת הזו", קובע אדוארד קלי, מראשי ה"פדרל ריזרב" (הבנק המרכזי) בארה"ב. לדבריו היכולת לצאת בשלום מ"באג 2000" תלויה במידה רבה במידע שיסופק לציבור באמצעות העיתונות.
ג'ון קוסקינן, העומד בראש הוועדה שמינה הנשיא קלינטון לפיקוח על הכנת המשק האמריקאי לשנת 2000 (בעיתוני ארה"ב מכנים אותו "הצאר של Y2K"), אומר כי העיתונות חייבת להיות מודעת לסכנה העיקרית – פאניקה ציבורית ותגובות מופרזות לבעיות הבאג. קוסקינן מבקש מן העיתונאים להימנע מהגזמות, ולהמשיך לדווח על מה שנעשה כדי להתמודד עם הבעיה. "יש מחסור במידע בציבור – וכאשר אין מידע, אנשים נוטים להניח שיתרחש הגרוע ביותר", הוא אומר. אבל מבקריו טוענים כי האשמה העיקרית מוטלת על הוועדה שבראשותו, המתקשה למסור לציבור מידע מלא על היערכות המנגנונים השונים לרגע הגורלי. בדיון בסנאט טענה נגדו מנהלת מרכז מחקר לענייני באג 2000 והמדיה, קרי ברוק, כי המידע שהוא מספק לעיתונות הוא חלקי ומעורר עדיין הרבה סימני שאלה. איך צריכה העיתונות, שאלה ברוק, להתייחס להכרזה שתעשיית החשמל בארה"ב התכוננה היטב, אך הוא מוטרד עדיין ממצבן של חברות מקומיות לאספקת חשמל?
החשש מתגובות של פאניקה והיסטריה חוזרות ועולות כל אימת שעיתונאים דנים בדרך שבה עליהם לסקר את הבאג המתקרב. האם צריך לאמץ את הנימה המרגיעה שמבקשים דוברים רשמיים של הממשלה, חברות חשמל וגופים נוספים? או שמא "התנהגות אחראית" מצד אמצעי התקשורת עלולה להרדים את הציבור, ולמנוע ממנו להיערך כראוי למה שעלול להתרחש?
הקריאות לעיתונות "לגלות אחריות" במסירת מידע על הצפוי שבות ועולות גם במאמרים בעיתונים מקומיים. בעיר הדסון, במדינת ניו-יורק, שיגר מפקד המשטרה מסר לעיתונאים באמצעות האינטרנט, שבו הוא מסביר להם בכובד ראש את האחריות הציבורית והאזרחית המוטלת על כתפיהם, בראש ובראשונה למניעת פאניקה. "ספקו מידע", נדרשים העיתונאים, "רק אל תבהילו". אבל הדיווחים היומיומיים המגיעים מגורמים בוושינגטון רק מגבירים את החששות מפני הבלתי נודע. כך, למשל, הזהירו אנשי ה-FBI, בעדות בקונגרס, מפני מומחי מחשבים המתקנים מערכות מחשבים בבנקים לקראת המילניום, ואגב כך משתילים בהם תוכנות שיאפשרו להם בעתיד לבצע משיכות כספים פיראטיות.
באחד הסמינרים הרבים שנערכים בימים אלה, ככל שמתקרב סוף השנה, מציגים מומחי תקשורת כמה מאפיינים של בעיית באג 2000, שעיתונאים חייבים להתחשב בהם בדיווחיהם:
אי-הוודאות היא חלק בלתי נפרד מן הסיפור הזה.
יש מחקרים סותרים, מצד גורמים שונים, על מה שעלול לקרות בסופו של דבר.
צרכני התקשורת חשים חוסר נוחות כאשר אפילו מומחים ומדענים אינם יכולים לתת תשובה פסקנית לגבי הצפוי.
תגובות הציבור מבוססות על רגש לא פחות מאשר על ממצאים מדעיים. צריך לחשוב לא רק על העובדות המתפרסמות, אלא גם על התגובה הרגשית, שכל כתבה מעוררת אצל הקוראים.
קיים חשש מתגובה מופרזת של הציבור.
במקרים רבים "מומחים" אינם בלתי תלויים אלא מייצגים גורמים בעלי אינטרסים.
המומחים משוכנעים שבאג 2000 מציב לפני העיתונות אתגר מורכב, הדורש יכולת לדווח מבלי להפחיד, להתריע מבלי ליצור פאניקה – ובעיקר למסור מידע על נושא שעדיין רב בו הנסתר על הגלוי והוא מעורר בעיקר סימני שאלה ומבוכה. סוגיית "האחריות הציבורית" של עיתונאים מקבלת עכשיו משמעות מעשית, אבל גם על הדרך הנכונה ליישם אותה אין תשובה חד-משמעית.
ובתוך המבוכה הזו מנסים עיתונים, תחנות רדיו וטלוויזיה לחפש דרכים מקוריות לבחון את העובדות בשטח, לא את הספקולציות לעתיד. כך, למשל, שיגר עיתון בקליפורניה צוות כתבים שיעקוב אחרי המסלול שעובר אשכול ענבים מן הכרם ועד למדף במרכול השכונתי. לא, זו איננה חזרה על החיבור מבית-הספר היסודי על דרכו של התפוז מן הפרדס לשולחן, אלא ניסיון עיתונאי – כמעט תחקיר, אם תרצו – לזהות באילו שלבים, אם בכלל, עלול כשל מחשבים לשבש את תהליך האספקה לצרכן.
גיליון 22, ספטמבר 1999