מה עושה בעלים ומו"ל של עיתון כשהוא מבקש להביא לידיעת הציבור את דעתו בנושא מסוים? בשנים שניווט את ספינת הדגל של העיתונות האמריקאית, ה"ניו-יורק טיימס", לא הרבה ארתור אוקס סולצברגר (שהיה מוכר בכינויו מילדות פאנץ') להתערב ישירות במתפרסם בעמודי העיתון. כשחש צורך עז להשמיע את דעתו, שיגר לעתים מכתב למערכת בשם עט. תחת הפסבדונים "א' סוק, ניו-יורק", נהג מדי פעם המו"ל להעיר הערות קצרות לנושאים שעל סדר היום.
ארתור אוקס סולצברגר על שער המגזין "טיים" ב-15 באוגוסט 1977, אחרי שיצא במהלך להרחבת העיתון
ב-1979 לא היה סולצברגר מרוצה מעמדת אחד מארגוני הנשים הגדולים בארצות-הברית באשר לבחירה מחדש של הנשיא ג'ימי קרטר. "א' סוק, ניו-יורק" נזף בנשות הארגון על עמדתן. התגובה לא איחרה לבוא: פעילה בכירה בארגון שלחה מכתב למערכת שבו הסתייגה מטענותיו של סוק. הכותבת היתה באותם ימים נשואה לבנו של המו"ל, ואת מכתבה חתמה במשפט "למר סוק מגיע לחטוף פאנץ'" (מהלומה).
לא תמיד נוהלו מאבקים בעיתון המשפחתי של שושלת אוקס-סולצברגר בהומור כזה. אחד המקרים היחידים שבהם כפה סולצברגר בנחרצות את דעתו על המערכת התרחש במערכת הבחירות לסנאט בשנת 1976. ה"טיימס", כמו עיתונים אחרים בארצות-הברית, נוהג לפרסם לפני כל בחירות מאמרי תמיכה (Endorsement) במועמדים המועדפים בעיני העיתון. בדרך כלל מתקבלת ההחלטה על המועמד המועדף מתוך הסכמה בין המו"ל לבין עורך מדור הדעות ובכירים אחרים בעיתון. אך ב-1976 לא היתה הסכמה.
עורך מדור הדעות ג'ון אוקס, בן דודו של המו"ל, ביקש לפרסם מאמר תמיכה בפעילת זכויות הנשים היהודייה בלה אבצוג כמועמדת המועדפת של המפלגה הדמוקרטית להתמודדות על אחד משני המושבים של מדינת ניו יורק בסנאט בוושינגטון. הוא ידע שיש המכנים אותה "אשת שמאל משוגעת עם כובע", אך האמין שהיא משקפת "ליברליזם אורבני" ו"הומניטריות חברתית". אבל המו"ל לא היה שותף לבחירה זו. הוא דרש שה"טיימס" יתייצב מאחורי המועמד המתחרה, הפרופ' דניאל פטריק מוינהאן.
סולצברגר העריך שמוינהאן הוא מועמד ראוי יותר. אך היו לו גם שיקולים אסטרטגיים-כלכליים. על-פי סוזאן טיפט ואלכס ג'ונס, מחברי הספר "הפיקדון" על משפחת אוקס-סולצברגר, באותם ימים פירסם השבועון "ביזנס ויק" כתבה על מצבו הכלכלי של ה"טיימס". הטקסט ניתח את צלילתה של מניית העיתון מ-60 דולר ב-1969 ל-13 דולר בספטמבר 1976. אחת הסיבות לכך היתה, על-פי הכתבה, נטייתו של העיתון לשמאל, ובעיקר טון ה"אנטי-ביזנס" העקבי שעלה ממאמרים רבים והרתיע משקיעים. סולצברגר חשש שתמיכה באבצוג תחזק את הדימוי המזיק הזה.
כשהתברר לאוקס שהמו"ל מסרב להביע תמיכה באבצוג, ניסה לשכנע אותו שה"טיימס" יימנע באופן נדיר מלפרסם את בחירתו לגבי מועמד בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית לסנאט. סולצברגר התעקש, ודחה גם הצעה אחרת של אוקס: שמאמר התמיכה יופיע בחתימת המו"ל, כדי להבהיר שזו דעתו האישית ולא עמדתה של המערכת.
בסופו של הדיון הציע סולצברגר שאוקס יפרסם מכתב למערכת שבו יביע את הסתייגותו ממאמר התמיכה. העורך נעתר: בכ-450 מלה ניתח לפרטים מדוע אבצוג ראויה ולא מוינהאן. הוא תיכנן שהמכתב יופיע ביום שבו יתפרסם מאמר התמיכה, אך סולצברגר פסל זאת. גם למחרת סירב המו"ל לפרסום המכתב המלא, והתיר לפרסם רק כמה משפטים של הסתייגות כללית מהמאמר. בדיעבד הסתבר כי התעקשותו השפיעה: מוינהאן זכה בבחירות המקדימות ב-36% מהקולות, אבצוג ב-35%. פרשנים העריכו שתמיכתו של העיתון העניקה למוינהאן את הקולות שעשו את ההבדל.
היה זה, ככל הידוע, אחד המקרים הנדירים שבהם נקט סולצברגר עמדה נחרצת ועמד על שלו בעניין מערכתי מובהק. אוקס עצמו אמר לאחר פרישתו מהעיתון שהוא "יכול לספור על אצבעות יד אחת" את המקרים שבהם היה עליו להיאבק למען פרסום מאמר מסוים כרצונו.
גם מקס פרנקל, שהחלף את אוקס בעריכת מדור הדעות היוקרתי של ה"טיימס" ולימים היה עורכו הראשי של העיתון, הדגיש כי כמו"ל מיעט פאנץ' סולצברגר להתערב בתכנים. "האמון שנתן באנשים שבחר לבטוח בהם היה כמעט מלא", צוטט פרנקל בכתבת ההספד הארוכה שפירסם העיתון כשנודע על פטירתו של המו"ל לשעבר בגיל 86. "הוא פשוט לא רצה לערוך את העיתון. הוא היה שם כדי ליישב מחלוקות ולקבוע סטנדרטים וערכים". סולצברגר השתתף אמנם ב"ישיבת העמוד הראשון", שבה קבעו בכירי העורכים מה יתפרסם בחזית העיתון, אך בדרך כלל נמנע מלהתערב, ורק האזין כדי להיות מעודכן. למעט בנושאים שנויים מאוד במחלוקת, את מאמרי המערכת קרא רק בשעת לילה, כאשר העיתון המודפס הגיע לדירתו שבמנהטן.
סולצברגר מתואר בכתבת ההספד כג'נטלמן שנהג להביע את דעתו רק לאחר שהאזין בסבלנות לעמדות העורכים הבכירים, אבל תהיה זו כמובן טעות להניח שהוא לא עסק בניווט המערכת, גם כשלא התערב בתכנים באופן יומיומי. בתקופת כהונתו כמו"ל, שהחלה ב-1963 והסתיימה ב-1992 (הוא כיהן כיושב-ראש החברה עד 1997), קיבל שורה ארוכה של החלטות ארגוניות שנגעו למבנה המערכת וכמובן לאיוש התפקידים הבכירים. בין היתר ביטל את קיומן של שתי מערכות נפרדות לעיתון בימי חול ולעיתון יום ראשון. ההחלטה עוררה תרעומת רבה, ונדרשו כתריסר שנים עד שיושמה באופן מלא.
ב-1973 הביא למדור הדעות את ביל ספייר, שהיה עד אז כותב נאומים של הנשיא ניקסון, כדי לשלב גם קול שמרני בין כותבי המאמרים הליברליים של העיתון. עורכים וכותבים ב"טיימס" לא התלהבו, בלשון המעטה, מהמינוי, אך ספייר הפך בתוך שנים לאחד הכותבים הבולטים בעיתון. סולצברגר גם הביא להקדמת פרישתו של ג'ון אוקס מעריכת עמוד הדעות, בין היתר משום שהוטרד מן הטון השמאלי מדי וביקש לנווט את הקו המערכתי למרכז המפה הפוליטית.
מעבר לכך פקח עין על כיוונו הכללי של העיתון, בלי להתעלם גם מדברים קטנים שהרגיזו אותו. לפעמים שלח מזכרים בכתב יד לעורך הראשי עם הצעות או תגובות. כשהביע את דאגתו מהחמרת הפשיעה והלכלוך בעיר, פירסם העיתון סדרת כתבות תחת הכותרת "ניו כלכותה". במזכרים פנימיים הביע מדי פעם את דעתו על מה שקרא בעיתונו, כולל בנושאי גסטרונומיה. "מדוע מדור האוכל שלנו אינו יכול לתת משהו שרוב האנשים אוהבים לאכול?", שאל את העורך הראשי לאחר שפורסם מרשם לצלופח מבושל.
בסיכום תקופת כהונתו ציינו בסוף-השבוע את החידושים שהכניס בעיתון, את חיזוקו המשמעותי מבחינה כלכלית ואת 31 פרסי הפוליצר שקיבלו עיתונאי ה"טיימס" באותן שנים. לצד אלה הודגשה תרומתו המשמעותית לחופש העיתונות בארצות-הברית, בעקבות החלטתו להתמודד ב-1971 מול הבית-הלבן בשאלת פרסום "מסמכי הפטנגון".
המסמכים שהודלפו לעיתון חשפו את מערכת מעשי ההונאה וההטעיה שליוו את העמקת המעורבות האמריקאית במלחמה בווייטנם. הנשיא ריצ'רד ניקסון ובכירי ממשלו ניסו למנוע את פרסום המסמכים, בטענה שחשיפתם "תגרום נזק לביטחון הלאומי". אך העיתון יצא למאבק משפטי, שבסופו התיר בית-המשפט העליון את הפרסום. זו לא היתה החלטה פשוטה מבחינתו: המאבק בממשל היה עלול לגרום לחברת ה"ניו-יורק טיימס" נזק כלכלי, ואף לפגוע בתדמית העיתון ולהכתימו כ"לא פטריוטי".
סולצברגר לא ויתר. "לא היה לי ספק שלציבור האמריקאי יש זכות לקרוא את המסמכים, ול'טיימס' היתה מחויבות לפרסם אותם", אמר. "לציבור האמריקאי", קונן בהזדמנות אחרת, "חסרה באופן מדאיג הבנה לגבי חשיבותה של עיתונות חופשית לחברה חופשית, ורגישות למידת שבירותה".