כתב המדע ג'ונה לרר, שפירסם כמה ספרים, כתב טורים עבור ה"ניו-יורקר", "ויירד מגזין" וכתבי-עת אחרים, עמד בקיץ האחרון במרכזה של שערורייה לאחר שנודע כי בדה ציטוטים, מיחזר חומרים, העתיק טקסטים של אחרים, ובמלים אחרות, עבר על כל האיסורים הגדולים הנהוגים בעולם התקשורת. מאז שהודח מכל תפקידיו הוא מסתגר בביתו וכותב ספר אוטוביוגרפי על מעשיו.
בשבוע שעבר פירסם ה"ניו-יורק מגזין" כתבה ארוכה, יותר מ-6,500 מלה, אך מרתקת, על מעלליו של לרר. כמה מהעובדות המופיעות בכתבה ידועות זה מכבר, אולם היא ראויה לתשומת לב מיוחדת כיוון שעולות ממנה כמה מסקנות אוניברסליות, הנכונות לא רק למצבו הייחודי של שוק העיתונות וההוצאה-לאור האמריקאי.
הנה הראשונה: מדע הוא עניין הרבה פחות סקסי והרבה יותר מורכב ממה שכולנו היינו רוצים להאמין. במשך כשנה שימשתי כתב המדע של "הארץ", וככזה למדתי מקרוב על היחסים הבלתי אפשריים בין הנושאים שאתה כותב עליהם, האנשים שחקרו אותם, העיתון שבו אתה עובד והקוראים שלך.
בתוך זמן קצר גיליתי שהנושאים שעליהם כתבתי מעניינים, אך מורכבים וממש לא חד-משמעיים; החוקרים שביצעו את המחקר נורא עקשנים, נורא קפדנים וממש לא מבינים שהם צריכים לדבר בשפת בני אנוש; העיתון שלי לא מוכן לקבל ג'יבריש מדעי, אלא רק סיפור קוהרנטי, כזה שיש לו התחלה, אמצע וסוף, גיבורים ונבלים, הצלחה וסימני קריאה; והקוראים, ובכן, מהם שמעתי בעיקר כאשר טעיתי.
העיתונאי וסופר המדע הפופולרי ג'ונה לרר בכנס "פופ-טק", אוקטובר 2009 (צילום: פופ-טק, רשיון cc-by-sa)
מהכתבה ב"ניו-יורק מגזין" עולה שגם לרר וגם העורכים שלו הכירו את מרובע היחסים המסויט הזה. עיקר הגאונות של לרר היה ביכולתו לספר סיפור מורכב בצורה פשוטה, אלא שזו הידרדרה במהרה לפשטנית ואז לשקרית. לרר, כך נדמה, הבין את מלכוד 22 של הדיווח העיתונאי על עולם המדע: אם תכתוב בשפה מדעית, אף אחד לא יקרא אותך; אם תכתוב בשפה פופולרית, המדענים יחשבו שאתה שרלטן ולא ירצו לדבר איתך.
אבל הם כן דיברו איתו. למעשה, כמעט אף מדען לא הרים קול צעקה למקרא הטעויות של לרר, ונפילתו היתה נעוצה בגילויים על אודות כשליו העיתונאיים, לא המדעיים. כאשר בוריס קאצ'קה, כתב ה"ניו-יורק מגזין", פנה אל מדענים ושאל אותם אם הם שמו לב לטעויות, להגזמות ולהפשטות של לרר, ענו כמה מהם שאכן, הם שמו לב. אז מדוע לא אמרו כלום? תשובתם היתה משיכת כתף: "לא ציפינו ליותר מזה מעיתונאי", הם אמרו. אאוץ'.
עיתון ישראלי אחד, "כלכליסט", עלה על הטריק של כתבות מדע פופולריות ורכב על הגל של גלדוול, לרר ודומיהם. "כתבת הפטריות" של אורן הוברמן היתה בשנה שעברה לכתבה העיתונאית הנקראת באתר "כלכליסט", וכנראה מהפופולריות ברשת העברית. הכתבה זכתה למטר של ביקורות בשל טעויות, הטעיות, ציטוטים לא מדויקים והכללות. להבדיל מהמקרה של לרר, הביקורת נענתה בתגובה מפורטת של הוברמן, שבה עמד על טעויותיו, אך גם הגן בתוקף על האופן שבו הציג את הממצאים.
מבחינה תקשורתית, הלקח הוא שגם עורכי העיתונים וגם הקוראים כמהים למתרגם טוב שייקח ממצאים מדעיים סבוכים וינגיש אותם לקהל הרחב. הבעיה היא שלא כל סיפור אפשר להנגיש בקלות ולא כל מסקנה מדעית היא מסקנה חותכת או פורצת דרך. הפתרון של לרר היה לפשט את הסיפורים, לעגל פינות, לבדות ציטוטים ולספר סיפור חלק ונטול בעיות. ייתכן שאם לא היה עושה זאת, עורכיו כלל לא היו מפרסמים את סיפוריו, אלא טוענים בפניו שממילא אף אחד לא יבין את הסיפור או שהוא פשוט אינו מעניין.
הנה מסקנה נוספת: לרר פועל בתוך סביבה תקשורתית-תרבותית המחפשת חבילות תוכן תמציתיות, קלות לעיכול ומלאות השראה המבוססות על מחקרים מדעיים. או במלים אחרות: "טד" (TED). הרעיון של "טד" קוסם בבסיסו: אוסף של הרצאות קצרות, מתומצתות, שמציגות רעיון אחד, ברור ובהיר על-ידי חוקרים ואנשי מדע מהשורה הראשונה.
הבעיה היא שככל ש"טד" ופורמטים אחרים נעשו פופולריים (בהקשר הזה ראוי לקרוא כתבה מרתקת נוספת של "ניו-יורק מגזין" שעוסקת בעניין זה ממש), כך הפכה היכולת לספר סיפור ולהכות את הקהל בתדהמה לדבר החשוב באמת, והמדע הקשה, הסבוך, זה שרק לעתים רחוקות הוא חד-משמעי, נאלץ לפנות את מקומו לפסבדו-מדע. "טד" היה רק ההתחלה עבור מרצים רבים שזכו לפופולריות מעל במתו. אלה תירגמו את הצלחתם לספרים רבי-מכר ולסדרות הרצאות מכניסות. תעשיית המדע הפופולרי הלכה והתנפחה, כבשה במות וקהלים.
בתוך המבנה התקשורתי הזה פעל לרר, שהבין כי המוצר שלו הוא סיפור מדעי ארוז היטב, עם מסקנה ברורה ומהממת. כיוון שנושא מרכזי שעליו כתב היו מחקרים מתחום מדעי המוח, נתן לכן לרר לקוראיו את ההרגשה שהנה אנחנו קרובים לפצח את חידת המוח, הדרך שבה הוא פועל והדרך שבה הוא מפעיל אותנו. האמת רחוקה מכך שנות אור, אולם מי מתעניין באמת מאכזבת שכזו?
המסקנה השלישית והאחרונה היא אולי המדכאת מכולן: לרר הצליח לחמוק במשך זמן כה רב כיוון שעל אף שכתב בכמה מכתבי-העת הגדולים, הנחשבים והיוקרתיים ביותר; על אף שפירסם את ספריו בהוצאות לאור גדולות ומבוססות – אף אחד ממעסיקיו לא נהג לבדוק את ה"עובדות" שנהג לפזר בנדיבות. היו אלו קוראים חדי עין ששמו לב לפרקטיקת הגניבה העצמית שלו ומאוחר יותר אנשים שנשכרו במיוחד כדי לגלות את האופן שבו שיטה בעורכיו ובקוראיו. לרר הצליח במעשיו, בין השאר, כיוון שלאמצעי התקשורת אין מספיק כסף כדי לגלות שקרנים כמוהו.
בכל הקשור בישראל, המצב עגום אף יותר. לא זו בלבד שבישראל אין נוהגים להעסיק "בודקי עובדות", כמעט שאין בתקשורת ההמונית בישראל כתבי מדע במשרה מלאה. על אף שישראל נודעת במדעניה וחוגגת את הישגיהם כאשר הם זוכים בפרסים יוקרתיים, אמצעי התקשורת בישראל לא מטפחים בדרך כלל כתבי מדע שיראיינו מדענים מקומיים, יציגו את הישגיהם בצורה רצינית ומעמיקה וישמשו שופר תקשורתי למצוקותיהם. אחרי הכל, לא צריך פרס נובל לכלכלה בשביל להבין שהרבה יותר זול לתרגם ידיעה מסוכנויות הידיעות או לשדר כתבה מ"60 דקות".