אם אדוארד סנודן הוא המדליף, אלן רוסברידג'ר הוא המטיף. האחד מצא מקלט ברוסיה מאימת החוק האמריקאי. השני אינו מחמיץ כל הזדמנות כדי להצליף במי שאינם מבינים את חשיבות פרסום המסמכים שהדליף סנודן, מסמכים שבהם נחשף היקף החדירה של סוכנויות ההאזנה של המודיעין האמריקאי והבריטי לדוא"ל, לחיפושי הגוגל ולשיחות הטלפון של מיליוני אזרחים בשתי המדינות ומחוצה להן.
מאז פרצה הפרשה ביוני השנה נמצא רוסברידג'ר, עורכו הראשי של היומון הבריטי "גרדיאן", במוקד ההתעניינות הבינלאומית. הוא מרצה, מתראיין, כותב – הכל כדי להבהיר את נימוקי ההחלטה לפרסם חלק – כאחוז אחד בלבד, לטענתו – מהאוצר הכמוס שנפל לידיו. הוא מנסה להדוף את הביקורת שנמתחה עליו בשל הפרסום, אך לא פחות מכך לנהל מתקפת נגד: מול סוכנויות הביון, רשויות החוק ופוליטיקאים המנסים, לדבריו, להטיל אימה על עיתונאים הממלאים את תפקידם.
רוסברידג'ר נהנה, ללא ספק, מהמעמד שהקנתה לו הפרשה כלוחם לזכויות האזרח, ולא פחות מכך כמי שמצליח להגחיך את זרועות הסתרים של הממשלה. בהרצאה באוסטרליה בחודש שעבר הניף בפני הקהל פיסת מתכת, שריד ממחשב "מקבוק פרו", שרוסק במרתף מערכת ה"גרדיאן" בהוראת גורמי ביטחון בריטיים. את מאמרו על הפרשה ב"ניו-יורק ריביו אוף בוקס" פתח בתיאור מבצע ריסוק המחשב. המערכת רכשה מקדח מיוחד ואביזרים נוספים, כך סיפר, כדי להוכיח לשני אנשי חוק שניצבו מעל ראשינו שהמחשב נהרס ונוטרל. זה היה מהלך עקר ומיותר, הדגיש העורך, שהרי ידוע שעותקי המסמכים שמורים בנפרד בארבע ערים, בארבע ארצות, בשלוש יבשות.
אלן רוסברידג'ר, עורך ה"גרדיאן", בשימוע לפני הפרלמנט הבריטי על פרסום מסמכי סנודן, 3.12.13 (צילום מסך)
בראשית החודש זכה בבמה נוספת להציג את תפיסת עולמו ואת שיקוליו בפרשת סנודן: ועדת הפנים של הפרלמנט, העוסקת בהפרות לכאורה של החוק בפרשת פרסום המסמכים. גם שם, מול מצלמות הטלוויזיה, לא ויתר על הניסיון להציג את האיוולת שבמהלכי סוכנויות הביון למנוע את הפרסומים. במשך כל עדותו היה מונח על השולחן שלצדו הספר "לוכד המרגלים" ("Spychather"), שנכתב בשנות ה-80 של המאה הקודמת על-ידי בכיר השירות החשאי לשעבר פיטר רייט. השירות החשאי ומשרד המשפטים אסרו את הדפסת הספר ומכירתו בבריטניה, אך הוא ראה אור באוסטרליה ועורר התעניינות רבה בכל רחבי העולם, ממש כפי שקרה כאשר ניסו בכירי המוסד הישראלי למנוע בקנדה את פרסום ספרו של איש הארגון לשעבר ויקטור אוסטרובסקי ורק העצימו בכך את מכירותיו.
רוסברידג'ר ניצל היטב את ההופעה בפרלמנט, על אף שלא זו היתה המטרה של מי שזימנו אותו לשם. "זו תהיה אינקביזיציה", העריך לפני העדות גלן גרינוולד, עיתונאי ה"גרדיאן" (עד לאחרונה) שקיבל את החומר מסנודן. בישיבות קודמות של הוועדה האזינו חבריה לשלושת ראשי ארגוני הביטחון הבריטיים חמורי הסבר שטענו כי הפרסום גרם נזק בטחוני. "אויבינו מחככים עכשיו את ידיהם בהנאה", האשים אז ראש שירות הביון הבריטי MI6, סר ג'ון סאוורס.
דבריו של סאוורס הידהדו כאשר התיישב עורך ה"גרדיאן" מול חברי הוועדה. כמה מהם ביקשו להטיל ספק בנאמנותו למדינה. הציר השמרני מייקל אליס שאל: ואם היה ה"גרדיאן" מקבל מידע על כך שפיצחנו את ה"אניגמה", מכונת הצופן של הצי הגרמני במלחמת העולם השנייה, גם אז הייתם מוסרים את הידיעה לנאצים? רוסברידג'ר דחה את ההשוואה הנואלת בקלות. זה תרגיל הסחה שאינני מתכוון להיגרר אליו, השיב.
השאלה של אליס, בלתי רלבנטית ככל שתהיה, שיקפה את הלך הרוחות הממסדי, הרואה בהדלפה ובפרסום המסמכים חבלה חמורה במאבק נגד הטרור. כמעט בגידה. בעיני ראשי סוכנויות המודיעין למיניהן החדירה הבוטה לתקשורות אישיות היא פעולה מוצדקת וחיונית, בעיקר מאז ה-11 בספטמבר 2001. מי שחושף את קיומה ומעז להציג שאלות על החדירה הבוטה לפרטיותם של אזרחים במדינה דמוקרטית הוא בעיניהם עבריין, ולא פחות מכך – איננו פטריוט.
ברוח זו התקיל יו"ר הוועדה, איש הלייבור קית ואז, את רוסברידג'ר בשאלה: "אני אוהב את המדינה הזו. האם אתה אוהב את המדינה?". "אני קצת מופתע מהשאלה", השיב רוסברידג'ר. "אבל כן, אנחנו פטריוטים, ואחד הדברים שבהם אנחנו פטריוטים הוא באמונה בטיבה של הדמוקרטיה, של העיתונות החופשית והעובדה שבמדינה הזו אדם רשאי לדון בנושאים כאלה ולדווח עליהם". בהמשך חזר ואמר: "אחד הדברים שאני אוהב במדינה הזו הוא שיש לנו חירות לכתוב, לדווח, ולחשוב שיש לנו קצת פרטיות".
בתשובה לשאלות אחרות חזר והדגיש את מודעות העיתון לאחריות המוטלת עליו. לדבריו, אנשי העיתון עברו בקפדנות על החומרים טרם פרסומם ומחקו שמות כדי שלא לגרום נזק בטחוני. סנודן ידע, לדברי רוסברידג'ר, כי הוא מוסר את החומר לידי גורם אחראי, המבין את המשמעויות של הפרסום. אם עיתונאים לא יוכלו לפרסם זאת, הזהיר, אנשים כמו סנודן ימסרו מסמכים כאלה לגורמים אחרים, אחראים פחות. "אנחנו לא נירתע מנסיונות ההפחדה", אמר לחברי הוועדה, "אבל גם לא ננהג בחוסר אחריות".
אדוארד סנודן, עובד ה-CIA לשעבר (צילום מסך)
חלק נרחב מדבריו של רוסברידג'ר הוקדש להפרכת הטענה שהפרסום גרם נזק לביטחון הלאומי. "עד עתה לא קיבלתי מאיש הסבר איזה נזק נגרם", אמר, "רק האשמות מעורפלות, בלי שום דבר ספציפי". הוא ציטט חבר בוועדת המודיעין של הסנאט האמריקאי ששיבח את אנשי העיתון על עבודתם המצוינת וקבע בפסקנות: "לא גרמתם שום נזק".
תמיד צריך להתייחס לטענות בדבר פגיעה בביטחון הלאומי במידה ראויה של ספקנות, כך אמרו לו, לדבריו, פוליטיקאים בכירים ואנשים שמילאו תפקידים בתחומי ההגנה. אחד מהם הדגיש באוזניו את הצורך להבחין תמיד בין גרימת נזק אמיתי לביטחון לבין מבוכה הנגרמת לגופים העוסקים בכך, "ואין ספק שבמקרה הזה היתה מבוכה", אמר רוסברידג'ר.
לא הייתי רוצה לחיות, אמר, בדמוקרטיה שבה הטיעון של "פגיעה בביטחון הלאומי" הוא הקלף המנצח בכל ויכוח בשאלה מה מותר לפרסם ומה אסור. "יש מדינות, שאינן בדרך כלל דמוקרטיות, שבהן העיתונות אינה חופשית לכתוב על נושאים כאלה, שירותי הביטחון מורים לעורכים מה לכתוב ופוליטיקאים מצנזרים את העיתונים. זו אינה המדינה שבה אנו חיים", אמר.
כהוכחה לחשיבות הציבורית של פרסום המסמכים הזכיר עורך ה"גרדיאן" את החלטתו של הנשיא אובמה לבדוק באופן מקיף את דרך פעולתם של גופי המודיעין של ארצות-הברית בכל הקשור לחדירה לפרטיות. הבדיקה הזו, אמר רוסברידג'ר, לא היתה באה לעולם אלמלא החשיפה בעיתונות, שהוכיחה כי הפיקוח שהופעל עד עתה על זרועות המודיעין לא היה יעיל.
ובכלל, את האחריות לנזק בטחוני, אם נגרם כזה, הטיל רוסברידג'ר על ראשי גופי המודיעין. הם לא רק פגעו בפרטיותם של אזרחים, אלא גם כשלו בשמירה על המידע הרגיש שנאסף במחשביהם. אם בחור בן 21 בהוואי, שאפילו לא הועסק ישירות על-ידי הממשל האמריקאי, היה יכול לשים את ידיו על המסמכים ולהוציא אותם, אמר, זה עניין החמור הדורש חקירה. מה גם שזו הפעם השנייה בשנים האחרונות ששומרי הסודות כשלו, אמר בהתייחסו לטוראי ברדלי מנינג, החייל האמריקאי שהדליף בשנת 2010 לאתר ויקיליקס כ-700 אלף תכתובות ומסמכים של משרד החוץ.
עורך ה"גרדיאן" אלן רוסברידג'ר (משמאל) ובעל הטור לענייני תקשורת ב"ניו-יורק טיימס" דייוויד קאר, 6.10.12 (צילום: פרנצ'סקו אלסי, cc-by-nc-sa)
בארצות-הברית עקבו אחר עדותו של עורך ה"גרדיאן" גם בכירים בשני העיתונים ששיתפו איתו פעולה בחשיפת המסמכים. ב"ניו-יורק טיימס" כתב השבוע בעל הטור לנושאי תקשורת דייוויד קאר כי בשעה שסגן הנשיא ג'ו ביידן מתח בבייג'ינג ביקורת על צעדי ממשלת סין נגד עיתונאים, וושינגטון משתפת פעולה עם לונדון בהפחדה ובאיום על עיתונאים כדוגמת אנשי ה"גרדיאן". ברטון גלמן, כתב ה"וושינגטון פוסט" שעסק גם הוא במסמכים, אמר לקאר כי מצבם של עיתונאים בארצות-הברית טוב יותר מזה של עמיתיהם הבריטים. אצלנו, אמר גלמן, המצב אינו מושלם, אבל בשום שלב לא נקשו גורמי ביטחון על דלתו של שום עיתונאי בדרישה להחזיר את מסמכים וגם לא לרסק כונני מחשב.
אדוארד סנודן, "איש השנה" של ה"גרדיאן"
בראיונות לאחר העדות הגדיר רוסברידג'ר את העיסוק המופרז בפרסום המסמכים כסטייה מהעיקר. "הפרלמנט נעול על התעסקות בעניינים קטנוניים", אמר, "אבל כמעט שאינו משקיע זמן בסוגיות המשמעותיות שהועלו לסדר היום על-ידי החשיפה שלנו. זו אינה שעתם הגדולה של העקרונות הדמוקרטיים". על סדר היום אמורים לעמוד, לדבריו, הסכנה העצומה הטמונה באיסוף המידע ומה שניתן לעשות באמצעותו. "זה עומד להיות אחד הנושאים המרכזיים של המאה הזו – השימוש במידע על אודותינו ולמי תהיה גישה אליו", אמר.
קוראי ה"גרדיאן" מסכימים ככל הנראה עם סדר העדיפויות של רוסברידג'ר. במשאל שנערך השבוע הוכתר אדוארד סנודן כאיש השנה של העיתון ל-2013. האפיפיור פרנציסקוס, שהוכרז כ"איש השנה" של השבועון "טיים", הגיע בקרב קוראי ה"גרדיאן" רק למקום השלישי. ולא רק הקוראים מסכימים. רוסברידג'ר סיפר לחברי הוועדה כי אנשיו בדקו את שאלת הפרסום עם 30 מעורכי העיתונים החשובים בעולם, וכולם השיבו שהיו נוהגים באותה דרך. "שום עיתונאי על פני האדמה לא היה דוחה חומרים כאלה", סיכם.