תאוות בצע

לקיחת שוחד ושורה של עבירות שחיתות אחרות שביצע, על-פי החשד, מי שכיהן עד לאחרונה כסמכות הדתית העליונה של מדינת ישראל, כובשות הבוקר את שעריהם של רוב העיתונים. התקשורת הישראלית, שעל-פי רוב דאגה לחבק ולהתחנף לרב החשוד, יונה מצגר, בעת שכיהן כרב הראשי לישראל (לצד נציג מקבוצה אתנית אחרת), מסירה עתה את הכפפות ועונדת את האגרופן.

"החשד: שוחד בין ספרי התורה", צועקת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שלצדה נדפס דיוקנו של מצגר כשהוא מחווה בידו תנועה של "נו, מה אתם רוצים?". "כסף תמורת גיור: הרב מצגר חשוד בקבלת שוחד של מיליוני שקלים", מפרטת כותרת במעלה שער "הארץ". "הרב מצגר נעצר בחשד לשוחד", נכתב בכותרת המתפרסמת על שער "ישראל היום", שבה מפורט כי מעצרו של הרב הוארך בתשעה ימים וכי המשטרה הצליחה לגייס שני עדי מדינה שביססו את החשדות נגדו.

"החשד: יהדות במכירת חיסול", קוראת כותרתו של מאמר פרשנות מאת יאיר אטינגר, כתב ופרשן "הארץ" לענייני חרדים, המסביר כי "הפטרוניות העיקריות של מצגר היו החמדנות ותאוות בצע". "עם מעצרו הראשון, לפני חמישה חודשים, נראה היה שחקירת השוחד נגד מצגר מתמקדת בעיסוק הצדדי שלו כמגייס כספים עבור ארגוני חסד, שלקח אחוזים", כותב אטינגר. "היום התברר שהשלמונים כיהנו גם בתפקידיו המהותיים של מצגר כרב ראשי ודיין בבית-הדין הרבני הגדול, תפקיד מקביל לשופט עליון אותו מילא בעשור האחרון".

חיים שיין, פרשן "ישראל היום", מקדיש את מאמרו לסתירה שיש, לדעתו, בין כהונה בתפקיד רוחני רם לבין פלילים. שיין מכנה את מעצרו של מצגר "מחזה ביעותים בלתי נתפס", וקובע כי החשדות המיוחסים לו מייצגים "ביטוי עז לניוון מוסרי וערכי".

יאיר אטינגר, בפסקאות החותמות את מאמרו, פותח חזית נוספת. "הכסף והרבנים הראשיים הם שידוך מוצלח גם כשהכוונות טהורות. מצגר ועמיתו הספרדי, שלמה עמאר, נהגו להשתתף באינספור ערבי התרמה בישראל ובחו"ל לטובת עמותות שונות – דבר אסור גם כאשר הרב הראשי לא נוטל לכיסו אחוזים מהתרומות. הדבר נקבע בחוק האוסר על עובדי מדינה להשתתף במגבית כספים, כמו גם בהנחיות מיוחדות של היועץ המשפטי לממשלה שיצאו ב-2010, בזמן כהונתו של מצגר.

"האם הפרצה נסתמה עם תום הקדנציה? הנה, רק בימים האחרונים משודר ברדיו קול-ברמה, התחנה החרדית-ספרדית, תשדיר שבו נשמע הרב הראשי הנוכחי, יצחק יוסף, קורא לציבור המאזינים בקולו לתרום כסף לעמותה בשם 'המרכז הארצי לטהרת המשפחה'. לשאלת 'הארץ', אמרו גורמים במשרד המשפטים כי 'הנושא מוכר, ובקרוב ייצאו הנחיות בנושא'".

"בהתאם ללוח הזמנים של מעצרי רבנים, סביר מאוד להניח שהרב מצגר יבלה את הימים הבאים בתא המעצר שפינה הרב יורם אברג'ל", כותב עוד חיים שיין ב"ישראל היום". "הרב אברג'ל נקשר לפעילותו של ארגון פשע דרומי מוביל. החיבור בין רבנים וארגוני פשיעה כשלעצמו מעורר מחשבות נוגות בלי קשר לתוצאות החקירה. האדם הרי נמדד על-פי אותם אלה שמקיפים אותו. ראשי הארגונים מבקשים לטהר את מצפונם המעיק באמצעות תרומות לכוללים, והרבנים מבקשים להגדיל תורה ולהאדירה באמצעות כספי התרומות. עקמומיות לשם שמים במיטבה. משום מה הרבנים שכחו פסוק מפורש בתורה: 'לֹא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוהיך לכל נדר, כי תועבת ה' אלוהיך גם שניהם'".

כתבת השער של המוסף "המגזין" של "מעריב" היא פרופיל מקוצר של יורם אברג'ל, שעל-פי הכתב ארי גלהר "נתפס בעיני רבים כיורשו של הרב עובדיה יוסף". "הרב אברג'ל מעולם לא היה במיינסטרים של העולם החרדי", אומר לגלהר "גורם במגזר החרדי". "רבים נוטים להתייחס אליו כעוף מוזר. בכל האירועים המרכזיים שנערכו בשנים האחרונות עם הרב עובדיה יוסף, או לאחר פטירתו של הרב עובדיה, אברג'ל לא היה. מדובר ברב שהקודים ההתנהגותיים שלו מוגזמים ומופרכים, וההתנהלות שלו מפחידה לא מעט אנשים בגלל הכוחניות שלו", מוסיף אותו גורם.

אף על-פי כן, מציין גלהר, עם שחרורו של הרב אברג'ל למעצר בית הגיע לבקרו אריה דרעי, יו"ר ש"ס. אולי הוא זיהה את הפוטנציאל.

שומרים אמונים

בשער העיתון "מקור ראשון", המיועד לקהל קוראים דתי, ההתפתחות החדשה בפרשת הרב מצגר מוצנעת. ההפניה לידיעה על הארכת מעצרו של הרב, שכותרתה "רב בחקירה" (ולא, נאמר, "רב במעצר"), נדחקת למשבצת קטנה בשוליו השמאליים של השער, ששתי הידיעות המרכזיות בו מוקדשות לנאום שנשא נשיא צרפת בכנסת ולטענות לספינים הדדיים מבתי-היוצר של ראש הממשלה ושר האוצר.

"מעריב", העיתון האח של "מקור ראשון", הוא הבוקר העיתון הלא-חרדי היחיד שאינו מקצה לפרשה מקום על שערו. מעצרו של מצגר, שנעדר כליל ממהדורת הערב החינמית של העיתון, שחולקה אתמול לראשונה, נדחק הבוקר לכפולה השביעית של "מעריב", שבה מופיעה ידיעה בנושא מאת יעל פרידסון שכמחציתה מורכבת מטענותיהם של הרב החשוד ושל מקורביו.

עוד כותרת

"שיא באלימות בהר ציון: פלסטיני נפצע קשה מפגיעת סלע", קוראת כותרת לידיעה מאת ניר חסון המתפרסמת ב"הארץ", העיתון היחיד המדווח על המקרה, שאירע ביום חמישי האחרון בירושלים. "מעסיקו היהודי של הפלסטיני הותקף במוט ברזל וסכינים ונפצע. שלושה תלמידי ישיבת התפוצות בהר נעצרו לחקירה בחשד לתקיפה", נכתב בכותרת המשנה.

על-פי הידיעה, הפלסטיני שהותקף, עבד עדנאן בסילה, נזקק לניתוח מציל חיים  לאחר שארבע מחוליות עמוד השדרה שלו רוסקו מפגיעת הסלע, שמשקלו מוערך בכ-17 ק"ג. ראש הישיבה, הרב יצחק גולדשטיין, אומר לחסון בתגובה כי למוסד שבראשו הוא עומד ולתלמידיו אין כל קשר לתקיפות.

מדד גדעון סער

"ידיעות אחרונות" מפרסם היום טור ביקורת חריף של הפרשן המשפטי שלו, שופט בית-המשפט המחוזי בדימוס בעז אוקון, המוקדש ליוזמה הממשלתית לכליאת מבקשי מקלט שהסתננו לישראל בניגוד לחוקיה. אוקון מאשים את הממשלה בהשתתפות פעילה ב"הסתה המציירת את העובדים הזרים כחבורת מזיקים, שבמלחמה נגדם כל האמצעים כשרים", ומרחיב כי הקמפיין שבו ההנהגה המדינית של ישראל לוקחת חלק נועד למתג את אוכלוסיית הזרים כ"פושעים, מלוכלכים ונושאי מחלות".

"על הלהבות של ההפחדה והעוינות מתבשל לו החוק החדש, שהוא יצירה עקומה במיוחד, מהלך ערמומי וחלול שנועד לעקוף את פסק הדין של בית-המשפט העליון, שהרי גם מאסר של שנה ללא משפט הוא ענישה בלתי חוקית", כותב אוקון על הצעת החוק המבקשת להכשיר את כליאתם של בני-אדם שהעבירה היחידה שביצעו היא כניסה לשטח ישראל בניגוד לחוק.

אוקון, המזכיר כי מדינת ישראל נמנעת באופן שיטתי מבירור מעמדם של המסתננים וכי אין לה כלל מדיניות הגירה, טוען כי הצעת החוק החדשה גרועה מקודמתה, וכי מדובר הלכה למעשה ב"ציד" המשול ל"לינץ' חקיקתי".

רק דבר אחד חסר במאמר הנוקב, הכתוב בלשון בלתי מתפשרת, שעליו חתום המשפטן הבכיר: האלמנט הקבוע הנעדר מכתיבה ביקורתית על נושאי הגירה וזרים בעיתון של המדינה – שמו של השר האחראי למדיניות העומדת במרכז הביקורת, יקיר "ידיעות אחרונות" גדעון סער, שהמשרד שבראשו הוא עומד ניסח וקידם את הצעת החוק.

ההימנעות הקבועה מייחוס עוולות מערכת ההגירה של ישראל לאדם שעליו מוטלת האחריות המיניסטריאלית לביצוען מאירה באור מגוחך את הניסיון למתוח ביקורת על מציאות בעייתית ולדרוש את תיקונה. "ידיעות אחרונות", טבלואיד שמטבעו אוהב להדביק פנים אנושיות לסיפורים המובאים בו, כושל במקרה זה לא רק כלפי נורמות בסיסיות של עיתונות, כי אם גם כלפי קוראיו, המורגלים בסיקור לגופו של אדם, ועשויים כעת לחפש לשווא את האשמים בעוולות שעליהן מתריע העיתון שעליו הם בוחרים להוציא את כספם.

"בן 3 בתא המעצר", קוראת כותרת חדשותית המתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות" מעל תמונתו של פעוט בשם ישראל, בן לאם פיליפינית, העומד יחד עם אמו בפני גירוש. האם, הנראית לצדו בתצלום נטול הקרדיט, נדמית כמוחה דמעה. רשות האוכלוסין וההגירה, שלה מיוחס הגירוש האכזרי ("רופאים מזהירים: 'הוא חולה במחלת ריאות קשה וחייב להמשיך לקבל טיפול בארץ'"), זוכה להוקעה בגין דבקות ערלת לב בביורוקרטיה: "האם לא הציגה מסמכים" הוא הציטוט מטעם גוף זה המובלט בכותרת המשנה.

כמו הפרשן הבכיר לענייני משפט, גם הכתב החתום על ידיעה זו, תלם יהב, אינו מציין בדיווחו את המלה "סער".

ענייני בעלויות

בגליון אמש של "גלובס" דיווח לי-אור אברבך כי הממונה על ההגבלים העסקיים, דייוויד גילה, קבע כי בעליה של רשת החדשות i24News הוא פטריק דרהי – קביעה שתמנע מדרהי, בעל השליטה בחברת הכבלים הוט, לשלב את שידורי הערוץ בחבילות המוצעות ללקוחותיו.

בחודשים שלפני ואחרי השקת הערוץ, המשודר ברחבי העולם, הוצג דרהי כאדם שקשריו עם המיזם העסקי-הסברתי הסתכמו ב"תרומה" בסך כ-20 מיליון יורו. מנכ"ל הערוץ, פרנק מלול, הציג עצמו בראיון עם אברבך כבעלים של הערוץ, לצד "אדם פרטי שחי בלוקסמבורג" שזוהה כמשקיע בשם ניקולה רוטקופף. קביעתו של הממונה על ההגבלים העסקיים מרימה את המסך מעל מצג השווא של מנהלי המיזם התקשורתי המושקע.

עוד ב"גלובס": קטע חדשותי-פובליציסטי מאת אברבך, המוקדש לאפשרות שבעלת השליטה בפועל בערוץ 10 תהיה הפרסומאית יפית גרינברג, כובש את הכותרת הראשית. כתב "גלובס" תוהה כיצד יעלה בכוחה של גרינברג להחזיק בערוץ המפסיד ולתמוך בו, לנוכח המשאבים המוגבלים המיוחסים לה.

"הכיסים העמוקים של ג. יפית בערוץ 10: רעייתו של עו"ד צבי מיתר, ממייסדי אמדוקס?", קוראת הכותרת הראשית, המתייחסת לאחת משותפותיה של גרינברג בתחום הפרסום, עפרה מיתר. בתוככי העיתון הכותרת רומזנית אף יותר: "מי עומד מאחורי ג. יפית?".

על-פי אברבך, הפרסומאית כבר רכשה את חלקו של רון לאודר בערוץ 10 (30%) תמורת סכום סמלי של דולר אחד, וגם "העבירה מיליוני דולרים בודדים כמקדמה", לקראת העברת סכום הנאמד ב"עשרות מיליוני דולרים" בשנה הקרובה. מאחוריה, גורס הדיווח, עומדת "קבוצת משקיעים אנונימית", שלהערכת הכתב כוללת בעיקר "משקיעים ישראלים המקורבים לגרינברג ונמצאים בסביבתה"; להערכת אברבך, בימים הקרובים ייחשפו שמותיהם. "גרינברג היא שומרת מסורת, המקורבת לרב יעקב איפרגן ונחשבת לאחת מבאי ביתו. כמו כן היא נחשבת למקורבת לבני הזוג נתניהו", מציין הכותב. גם אליק מרגלית, עורך מדור הדעות של "מעריב", נדרש לקשר בין הפרסומאית למדינאי.

"כיוון שרוב הגורמים בשוק התקשורת מעריכים כי לגרינברג אין היכולת להפעיל לבדה את הערוץ, עולה השאלה אם היא נתמכת על-ידי גורמים נוספים", כותב אופיר דור ב"כלכליסט", בדיווח שכותרתו – "לאודר מכר לג. יפית את ערוץ 10 בדולר" – נתונה במרכאות. בעומק הכתבה ניתן להבין כי הטענה, שאינה מופיעה כציטוט, מיוחסת לגורמים המזוהים עם לאודר, וכי גורמים בסביבתה של הפרסומאית ממשיכים לטעון כי זו העבירה לאיל ההון האמריקאי "כמה מיליוני דולרים".

"השערה אחת שהועלתה היא כי לאודר ימשיך לתמוך בערוץ כשותף סמוי", מוסיף כתב "כלכליסט", ומזכיר כי אזרחותו האמריקאית של לאודר מקשה על המרת זכיון השידורים הזמני של הערוץ ברישיון קבוע. על-פי "כלכליסט", "אנשיו של לאודר" מכחישים בתוקף אפשרות כזאת, ואילו אנשיה של גרינברג טוענים כי "יש לה תוכנית יצירתית שתאפשר להעמיד את הערוץ על הרגליים ולגייס עוד משקיעים, אך אומרים כי כרגע לא גויס עדיין אף משקיע וגרינברג נכנסת לערוץ 10 לבדה".

"דה-מרקר" נדרש לאתגר הרגולטורי העומד בפני גרינברג: הסעיף בחוק הרשות השנייה הקובע כי הזכיין או בעל הרישיון בערוץ אינו יכול להיות גם "סוכן פרסום". כיצד תוכל אפוא הפרסומאית להחזיק בגוף השידורים? "החוק אינו מונע מסוכן פרסום להיות בעל מניות ואפילו בעל שליטה בתאגיד שהוא בעל הזיכיון", כותב עידו באום בטור פרשנות. "לכן יפית גרינברג אינה יכולה לקבל בעצמה זיכיון לשידורים בערוץ 10, אבל היא יכולה להיות בעלת מניות בתאגיד שמחזיק בזיכיון, ושרוצה לבקש זיכיון בעתיד".

בידיעה מאת נתי טוקר, שלה נלווה טורו של באום, נכתב כי גרינברג תשקיע בערוץ באמצעות חברת ג. יפית שבשליטתה. עוד כותב טוקר כי אחד המשקיעים הצפויים להצטרף לגרינברג אינו ישראלי. אמיר טייג, באותו עיתון, מתייחס לפן הפילנתרופי שבהפעלת כלי תקשורת כושל. "לאודר, מימן, מילצ'ן ורבים אחרים אולי חשבו שהם תורמים למדינה, אך נדבנותם היא זו שהנציחה את חולשות הטלוויזיה המקומיות", הוא כותב.

"בהנחה שג. יפית לא ירשה לאחרונה אימפריית תמרוקים גלובלית, היא לא תוכל 'לתרום' לערוץ 10 את הסכומים שהנהלתו רוצה כדי להמשיך בדרכו הבעייתית", כותב עוד טייג, המעלה סברה שלפיה הטלתה של הפרסומאית לזירה עשויה להתברר כ"להטוט נוסף של אותם האנשים שהצליחו לשכנע את לאודר רבעון אחר רבעון להמשיך לממן את הערוץ".

פרשת הזמר

אחרי כמה ימים שבהם התמקד העיסוק התקשורתי ב"פרשת הזמר המפורסם" בתקפותם של צווי איסור פרסום ובעוול שכביכול נעשה לידוען העשיר ולמקורביו, נראה שהעיתונים נעים לכיוון עיסוק בנורמות שמאחורי החשדות למעשים פליליים. בהעדר גוונים של אפור, יש בין הכותבים מי שמוצא לנכון לבטא את עמדותיו באמצעות שימוש מוגבר במלות גנאי.

"יש משהו דוחה ורקוב בגבר שעושה סמים ושוכב עם בחורה שעוד גרה עם ההורים", כותבת גאיה קורן במאמר שכותרתו "גברים דוחים ורקובים", המתפרסם במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". מאמרה של קורן, הממוסגר ככזה העונה בחיוב לשאלה "האם צריך להחמיר את הענישה על מבוגרים ששוכבים עם קטינות", כולל גם רמיזה בנוגע לעונש הראוי לגברים מסוג זה ("בואו רק נגיד שלורנה בוביט ואני נוכל להחליף חוויות בכלא"), לצד המלים "שרמוטות", "חרמן מזדקן" ו"תולעת" ("אני מכירה רק שיטה אחת להילחם בתולעים: מועכים אותן").

בטור המתפרסם לצד מאמרה של קורן מאשימה מרב בטיטו את החברה, שמאפשרת את קיומם של מקרים מהסוג שמפרנס כעת את כותרות העיתונים, וליתר דיוק את הורי הנערות, ולצדם "חברותיהן וחבריהן, מחנכים, מדריכים, עוקבים בפייסבוק ובאינסטגרם", שכולם יחד "יצרו שותפות סמויה וכמעט בלתי מודעת בהכחשת האירוע שמעסיק את הציבור הישראלי". אחריותם של הגברים החשודים בביצוע עבירות המין אינה מוזכרת.

"גם ההורים אשמים", מובהר בטור נוסף, מאת ענת שינקמן, המתפרסם בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". לצדו מתפרסם טור מאת רני רהב, המוקדש להטחת ביקורת בשר אורי אורבך, שהביע הסתייגות מהתנהלותו התקשורתית של היחצן.

הדיווח החדשותי ב"ידיעות אחרונות" מאמץ גם הוא עמדה המספקת שירות נוח לאדם העומד במרכז סיקור הפרשה ולקרוביו. "אביו של הזמר בראיון ל'ידיעות אחרונות': 'לא היה ולא נברא'", מודיעה כותרתה של ידיעה מאת איתן גליקמן ואדוה כהן, המתארים את המרואיין כ"מבולבל ומתקשה לדבר ברצף", ומציינים כי הוא סופג קללות מעוברי אורח ברחוב. הכתבים אינם מעמתים את האב עם החשדות המפורטים נגדו, נגד בנו ונגד עמיתיו, חשדות ידועים המופיעים גם בידיעה פרי עטם.

"אם גבר רק פונה לנערה באופן שעשוי להיחשב מיני, עליו להסתכן בהעמדה לדין. אלה לא דרישות חשוכות או אנטי-ליברליות, אלה הערכים הבסיסיים עליהם בנינו עד כה את חיינו", כותב ב"גלובס" לי-אור אברבך, וקולע לדעתו של עורך מדור הדעות של "מקור ראשון", אסף גולן. "למרבה הצער אלו הם פנינו בזמן האחרון", כותב גולן. "פנים של חוסר צניעות, המוניות וזילות כוללת של מיניות האדם בכל גיל ובכל צורה, תוך הריסת ערכי הנצח התרבותיים שקיבלנו מאבותינו וששמרו אותנו כאומה כ-4,000 השנה האחרונות".

ענייני תקשורת

מחזור תכנים ב"מעריב". אתמול ראתה אור לראשונה מהדורת הערב החינמית של "מעריב". בסקירה קצרה שהתפרסמה באתר זה צוין כי נראה שרוב התכנים החדשותיים שנכללו במהדורה נוצרו במיוחד עבורה, וזאת בניגוד לכמה מהתכנים האחרים הנכללים בה, המעידים על שימוש חוזר בתוכני מהדורת הבוקר. הסקירה נחתמת בתהייה בנוגע ליכולתה של המערכת המצומצמת להפיק שתי מהדורות עצמאיות; הבוקר מתברר כיצד חוסך לעצמו המו"ל עבודה כפולה: תכניה החדשותיים החדשים של המהדורה החינמית מאתמול מופיעים הבוקר גם במהדורת "מעריב" המיועדת לקוראים משלמים.

פופוליזם ב"הארץ". הפיצ'ר היומי של עיתון "הארץ" מוקדש הבוקר לוויכוח על הסדרי הפנסיה בקיבוצים. בכותרת המשנה של הכתבה, שבה מובלט "השבר בין המייסדים לצעירים", נכתב כי "הוותיקים נאלצים לשלם 80 שקל עבור החלפת נורה". בידיעה לא נכתב כמה כסף יגבה חשמלאי עירוני מאדם שיזמינו לצורך ביצוע מטלה מסוג זה, שאינה מצריכה איש מקצוע.

שליטה בצרפתית. אתמול, על שער העיתון "מעריב", עקץ נדב איל את ראש הממשלה בנימין נתניהו על רקע המלים הספורות שאמר בצרפתית לנשיא צרפת, פרנסואה הולנד, באופן שממנו השתמע כי השפה אינה שגורה בפיו. נתניהו, הסיק איל, אינו קורא את מאמרי המערכת של "לה-מונד" או "ליברסיון", שמהם ניתן ללמוד על אמינותם של הצרפתים.

הנשיא הצרפתי, יש לשער, אינו קורא גם הוא את המאמרים הנדפסים בעיתוני ישראל. לו היה מעיין בהם היום בבוקר, ודאי היה מחייך, או אולי מזעיף פנים: "Vive le François", קוראת כותרת מאמרו של בן-דרור ימיני, הפובליציסט הבכיר של "מעריב" – "יחי הפרנסואה", בצרפתית משובשת. מאמרו של ימיני נדפס גם ב"מקור ראשון", תחת כותרת דומה אך שגויה אף יותר, המשייכת את נשיא צרפת לבנות המין היפה: "Vive la François". גרסה שלישית של הכותרת, שגויה גם היא, מופיעה באתר nrg מעריב: "Vive le Frans".

רייטינג. בעמוד הדעות האחורי של "הארץ" מתפרסם מאמר דעה מאת ד"ר אלי נכט, תחת הכותרת "את מי משרת הרייטינג". ד"ר נכט מבקש לאתגר את התפיסה המרכזית העומדת בבסיס שיטת מדידת שיעורי הצפייה בטלוויזיה בישראל, ומעלה סברה שלפיה חברי הוועדה הישראלית למדרוג משרתים את מטרותיהם של בעלי הערוצים המרכזיים, "שהם גם הנהנים העיקריים מאחוזי צפייה מופלגים, שלא בהכרח משקפים את המציאות".

שקית זבל. במדור החדשות של המוסף "גלריה" מדווחת גילי איזיקוביץ על התפרצותם של יוצרי קולנוע וטלוויזיה לישיבת ועדת הטלוויזיה של הרשות השנייה. "התברר לנו שהם מתכוונים לבטל את התמיכה בקולנוע ולשנות את חלוקת התקציבים להפקות, כך שעיקר הסכום יוקדש להפקות פנימיות. זה סיכול ממוקד של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה", אומר הבמאי אורי רוזנווקס, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, המופיע בתמונה הנלווית לידיעה כשהוא עומד על השולחן ומגיש שקית זבל ליו"ר הוועדה, יעקב שחם, שבתגובה נטש את המקום.