הקשיבו, ילדים, למה שסבא מספר.
פעם היו עיתונאים שגרמו לאנשים לקנות את העיתונים שבהם הם כתבו. עיתונאים שאנשים חיכו למוצא פיהם כדי לדעת מה מתרחש – ומה שלא פחות חשוב, כדי להבין את ההתפתחויות בחיים הציבוריים ולקבוע עמדה כלפיהם. אתם מבינים, ילדים? אנשים קנו עיתון לאו דווקא משום שהוא נחשב לטוב או למהימן בעיניהם – אלא משום שכתבו בו עיתונאים מסוימים שאת דבריהם הם השתוקקו לקרוא. הייתם מאמינים? לא משום שהעיתון נחשב לרציני או למבדר, לשמאלני או לימני, ולא משום שהוא הבטיח קופונים או מבצעי הנחות, וגם לא משום שניתן היה לקרוא אותו באפליקציה – אלא משום שפורסמו בו מאמרים של עיתונאים שהם אהבו את כתיבתם בגלל סגנונה המיוחד, או ראייתם החדה, או תובנתם המקורית.
(צילום: Joker Venom, רשיון cc-by-nc-nd)
אתם, ילדים, לא מכירים את השמות, אבל הכוכב של "מעריב", בשנים הראשונות להיווסדו, היה העורך ד"ר עזריאל קרליבך, שכתב בו בימים קבועים, ואנשים שילמו את מחיר הגיליון אך ורק כדי לדעת מה קרליבך אומר על המצב. וב"ידיעות אחרונות" התפרסמו טוריו הנרגשים של ד"ר הרצל רוזנבלום, והיו לו אלפי חסידים שחיכו בקוצר רוח למאמריו כדי לסדר לעצמם את תמונת העולם המשתנה ללא הפסקה. וב"הארץ" היו קוראים שחיכו בציפייה לטור "עוזי ושות'", שכתב עמוס קינן, ושלא התחילו את השבוע בלי לעיין בימי שישי בפרשנותו של פולס, הלא הוא ד"ר שלמה גרוס. ואולי אפילו אתם, ילדים, שמעתם על אורי אבנרי, שקריאת התיגר המתמדת שלו על גרסאות השלטון היתה הלחם והמלח של אנשים לא מעטים שרכשו את שבועונו, "העולם הזה", או שהציצו בו בגניבה.
לא רק עורכים ראשיים היו חביבי הקהל. בכל דור התפתחו כמעט בכל עיתון כותבים מיוחדים שבלטו מעל עמיתיהם והיוו כוח משיכה לציבור הקוראים. כאלה היו דוד לאזר, שלום רוזנפלד ושמואל שניצר ב"מעריב", עמוס אילון ושבתי טבת ב"הארץ", ארבעת בעלי הטורים שהרכיבו את כפולת העמודים החתרנית ב"ידיעות אחרונות" של ימי ששי (עמוס קינן, בועז עברון, דידי מנוסי, חיים חפר), שלא להזכיר סאטיריקנים ופיליטוניסטים כמו אפרים קישון, דן בן-אמוץ, סילבי קשת, זיוה יריב וב. מיכאל, שמשכו אחריהם שורה ארוכה של קוראים לכל עיתון שאליו נדדו.
היו גם עיתונאים שהיו מזוהים עם תחום כתיבה מוגדר או עם סגנון הגשה ייחודי שרבבות קוראים שתו בצמא את דבריהם (נתן דונביץ', רפאל בשן, אדם ברוך, מנחם תלמי, אהרון בכר, מירה אברך, הדה בושס, יורם ברונובסקי). ואין לשכוח סופרים ומשוררים, כמו נתן אלתרמן ב"הטור השביעי" ב"דבר" וחיים גורי ב"רשימות מבית היין" ב"למרחב", שהגיבו על מאורעות היום או תיארו פיסות הווי של המציאות הישראלית.
לא רק מגדלורים היבהבו בעמודי העיתונים. כתבו בהם גם עיתונאים מן השורה שהתפתחו לידענים ובעלי סמכות בתחומם. צמחו כאן פרשנים צבאיים ובעלי טורים פוליטיים, עורכים כלכליים וכתבים דעתנים לענייני רווחה, חברה ותרבות, שאגרו ידע, גיבשו השקפת עולם והיו למסד ולזיכרון הארגוני שעליו נשענו עיתוניהם בבואם לחוות דעה, או להאיר תופעה. העיתונאים האלה ספגו מסורת עיתונאית שהתייחסה ברצינות למלה הכתובה וחשה אחריות לתוקפן של האמירות והמסרים שהיא מנחילה לציבור הקוראים.
מדוע אני מספר לכם כל זאת, ילדים? משום שבשבוע שעבר התפרסמו ידיעות על כוונת "הארץ" לפטר כחמישית מעובדי העיתון, על קיצוצים חמורים במצבת העובדים של "מעריב" ועל אילוצים כלכליים משמעותיים המשפיעים על התנהלות קבוצת "ידיעות אחרונות". והשבוע נודע על איומי הסגירה המיידית המרחפים מעל ערוץ 10 ומעל זכיינית הטלוויזיה רשת.
ההתפתחויות הללו הן נגזרת בלתי נמנעת מהנגיסה העצומה שנוגסת בשנים האחרונות העיתונות המקוונת בעיתונות המודפסת. התהליך הזה מואץ ככל שחולף הזמן, ולא נראה ברגע זה שניתן יהיה לבלום אותו. עד כה לא נמצא המודל העסקי שיאפשר לעיתונות המודפסת להתקיים ממכירת תכניה לפלטפורמות הדיגיטליות. התופעה הזו היא כלל-עולמית והיא אינה פוסחת על ישראל, אך אצלנו נפגעת העיתונות המודפסת במשנה עוצמה בגלל הופעתו של החינמון "ישראל היום", המאיים לדחוק אל מחוץ למפת העיתונות הישראלית אבני יסוד שלה כמו "הארץ" ו/או "מעריב" – וכל זאת בזכות המשאבים הבלתי נדלים שמעמיד לרשותו מיליארדר זר.
אך לא לתקוף את "ישראל היום" באתי היום אלא להציג לכם, ילדים, את משמעותן של תוצאות המשבר הקיומי שבו מצויה העיתונות הישראלית. בתנאי לחץ בלתי פוסקים של התכווצות עסקית, במצב שבו המו"לים מפטרים את העיתונאים היותר מנוסים כדי לחסוך בעלויות, בשעה שהעיתונאות חדלה להיות עיסוק נשאף והפכה לתחנת מעבר בחיפושיהם של אנשים צעירים אחר קריירה או פרנסה כלשהן – אין כל סיכוי שיצמחו בתוכה עיתונאים שקהל הקוראים ייחל למוצא פיהם.
בתנאים של תזזית בלתי פוסקת בכללי המשחק המקצועיים, תחלופה מתמדת בכוח אדם, ויתורים על נורמות מוסריות ועל אתיקה מחייבת – מתפוגגת בארגוני התקשורת המורשת הטובה שלאורה התחנכו דורות של עיתונאים. לא רק עיתונאים-כוכבים לא יזדהרו בשמי התקשורת הישראלית בשנים הבאות, אלא גם יישבר עמוד השדרה שעליו נשענו עד כה ערכיה הבסיסיים.
יש היום עדיין שניים-שלושה עיתונאים ותיקים שנהנים ממעמד של כותבים ייחודיים שהקוראים פותחים את העיתון בראש וראשונה כדי לקרוא את דבריהם. אלה הם המוהיקנים האחרונים של תרבות עיתונאית נכחדת. הם ייעלמו בתוך שנים ספורות – ואין להם ממשיכים. איתם, כנראה, תרד מהבימה העיתונות המודפסת כולה, על כל המשתמע מכך ליכולתן של חברות דמוקרטיות לקיים שיח קוהרנטי על הסוגיות המרכיבות את סדר יומן.