המלחמה שהלכה לאיבוד

לעורכי "ידיעות אחרונות" (כיום עומד בראשם העיתונאי רון ירון) נטייה אבהית: הם נוטים לראות בקוראיהם ילדים קטנים ולערוך את העיתון בהתאם, מאופן שכתוב הטקסטים ועד לעימוד ובחירת הכותרות והדימויים. הנטייה האבהית באה לידי ביטוי באופן נוסף: טון מטיפני, פסקנות ומחשבה כאילו המציאות מתעצבת לפי מה שכתוב ב"ידיעות אחרונות". מאחר שזו מחשבה בלתי נכונה בעליל, היא טופחת לפעמים על פניהם של העורכים ב"ידיעות אחרונות". כך קרה גם בסיקור התקיפה המבוששת של האמריקאים בסוריה, ששילב באופן בולט בין המאפיינים שהוזכרו לעיל.

השערים והכותרות, על התמונות הדרמטיות, הצבעים העזים והניסוחים הבומבסטיים שלהם, נחבטו אל מציאות מורכבת וניואנסית, שדווקא לא הביאה בכנפיה תקיפה אמריקאית בסוריה. העורכים ניסו שלא לתת למציאות לבלבל אותם, והתקדמו לאחור תוך השבת ירי למקורות.

ילדים, עזרו לעורכי "ידיעות אחרונות" למצוא את המלחמה שלהם:

היום מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ" באופן חלוט כי התקיפה לא תהיה "בכל רגע" ואפילו לא "מחר בלילה", אלא תידחה למועד בלתי ידוע: "אובמה עידכן את נתניהו בחשאי שהתקיפה תידחה". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית מוקדשת לסיפור "אנושי" ("בית-החולים לפצועים סורים" היא הכותרת האינפורמטיבית באופן נדיר, ומעידה על מחסור בתחמושת הסנסציה בחרוזים של העורכים בעיתון. מזל שאכן לא פרצה מלחמה). כותרת באותיות קטנות במיוחד מפנה למאמר "כך התקבלה ההחלטה הדרמטית של אובמה" בעמ' 6. בפנים המאמר נכתב כך: "כל מי שחשב שאובמה ישגר טילי טומהוק מיידית לעבר דמשק נאלץ לאכול את הכובע". אמנם, בשביל להוציא עיתון לא צריך כובע.

כף ידו הימנית

המאמר עצמו, של אורלי אזולאי, סימפטי כלפי הנשיא האמריקאי (לפי אזולאי, אובמה מעוניין להימנע מתקיפה, ונאלץ לתמרן רק כי "הסתבך בנאום הקווים האדומים"), אולם הכותרת מסגירה, אולי, את רגשותיהם של העורכים כלפי הנשיא שגנב להם את המלחמה מתחת לאף: "בית הקלפים". ב"ישראל היום" לעומת זאת, העיתון העוין באופן מסורתי את נשיא ארה"ב הדמוקרטי, לא חשים אמביוולנטיות. אובמה, יפה נפש החשוד כי הוא מוסלמי שכלל לא נולד בארה"ב, מוחזק בחינמון של אחד מגדולי התורמים למפלגה הרפובליקאית כפחדן עלוב גם בימים שבהם אינו מעכב תקיפה במדינה ערבית.

עורכי עיתון זה נותנים פורקן מלא לאיבה שהם חשים כלפי אובמה ולתיעוב שמעוררות בהם החלטותיו. "אסד צוחק בפה מלא", נכתב בכותרת הגג לראשית. "ארה"ב איבדה את הרצון להיות מעצמת-על", נכתב בהפניה לטור הפרשנות של דן מרגלית. הכותרת הראשית היא "רואים סוריה, חושבים איראן", וכותרת המשנה מסבירה כי ההססנות שמגלה לכאורה אובמה מעוררת חשש בישראל: "מה יקרה אם יצטרך לתקוף באיראן". מי אלה בישראל שמודאגים כל-כך מדחייתה של מלחמה אזורית פוטנציאלית? האם אלו המוני האזרחים הישראלים שצבאו על מתקני החלוקה של ערכות המגן? או שאולי מדובר בישראלי אחד, היושב בלשכת ראש הממשלה ונתון באובססיה לנושא האיראני ושאחד מידידיו הוא איל הון המחזיק בבעלותו עיתון ישראלי?

אם עניתם "נתניהו" על השאלה דלעיל, ראו הוזהרתם: אתם בוודאי טועים. "נתניהו לשרים: 'התנהגו באחריות, אל תבקרו את ארה"ב", נכתב בכותרת הגג לראשית על שער "ישראל היום". ממילא ברור שאין מדובר בו, אלא, אכן, בכלל אזרחי ישראל. או לפחות בשני שלישים מהם: שניים משלושת הנשאלים במדור "משאל עם" שבפתח החינמון משיבים בתשובה לשאלה היומית – "האם החלטת אובמה היא מדיניות או התקפלות" – כי אובמה הוא "פחדן" (יוסי כהן) ו"זו התקפלות" (אלדדא שכיווי). לעומתם טוענת טל שטרן כי "מדובר במדיניות מסודרת וטובה".

עוד ב"ישראל היום": "אם אתה רוצה לירות – תירה!", נכתב בפונט נטוי בזווית, בתוך עיגול כתום, מעל לתמונתו של אובמה על השער הראשי של העיתון. בתמונה עצמה נראה אובמה מדבר בטלפון בלשכה בבית-הלבן, תמונה המתפרסמת גם בידיעה בעניין ב"ידיעות" ועל שער "המגזין" של "מעריב". לפי הכיתוב ב"ידיעות", זו השיחה שבה אובמה "בישר ליו"ר בית-הנבחרים: ההחלטה עוברת לקונגרס". אולם ב"ישראל היום" אין מסתפקים בתוכן האקטואלי וממקדים את תשומת הלב בתנוחת ידו הימנית של אובמה. את הביטוי "ממקדים את תשומת הלב" יש להבין פשוטו כמשמעו: הצילום מוצג לקוראים עם סימון צבעוני המקיף את כף ידו של הנשיא האמריקאי – באותו צבע כתום של העיגול המכיל את הציטוט מסרטו המפורסם של סרגיו ליאונה.

אמרתו של טוקו, "המכוער" מ"הטוב, הרע והמכוער", היא אחת הקלישאות היותר נפוצות בעיתונות, אולם עם כל נפוצותה, דווקא בהקשר הנוכחי מעניין לשים לב (דמיינו כי המשפט הבא מוקף בעיגול כתום) להבדל בין הנוסח המקורי בסרט לבין הנוסח שבו משתמשים עורכי "ישראל היום". בעוד שבחינמון הרפובליקאי כותבים "אם אתה רוצה לירות – תירה!", הרי שבסרט נאמר: "כשאתה חייב לירות – תירה, אל תדבר".

מלחמה, זה טוב לעסקים?

"עליות בבורסה בעקבות דחיית המתקפה על סוריה", טוענת כותרת סקירת המסחר ב"דה-מרקר". "הערכה: עיכוב התקיפה בסוריה עלול לפגוע בצמיחה העולמית", מעריכה הכותרת הראשית של "גלובס על הבוקר", המצורף ל"מעריב".

כשהנתונים משקרים

"הפריון של הישראלים צונח – הפער מול מדינות המערב מעמיק", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", הנשענת על מחקר של מרכז טאוב. "פריון הוא למעשה המדד העיקרי המשפיע על התוצר", כותבים טלי חרותי-סובר וחיים ביאור. "הוא מבטא את הערך הכספי שמתקבל משעת עבודה ממוצעת, ומחשבים אותו בחלוקת התוצר במספר שעות העבודה הממוצעות של עובד".

פרופ' דן בן-דוד, העומד בראש המכון, אומר לעיתון כי "יש קשר בין הירידה בפריון והשכר הנמוך יחסית לבין היקף העזיבה של משכילים את הארץ", וכי הירידה בפריון נעוצה בבעיות בתחומי התחבורה, החינוך והביורוקרטיה. בטור פרשנות כותבת מירב ארלוזורוב: "מצב פריון העבודה שלנו אמנם מזעזע [...] אבל לפחות התעוררנו להבחין בכך. אחרי שנים ארוכות שבהן עסקה מדינת ישראל רק בשאלת אי-התעסוקה של החרדים ולא התייחסה כלל לבעיות הקשות של פריון העבודה בקרב מי שכן עובדים, בשנים האחרונות בעיית הפריון הנמוך חדרה לתודעת מקבלי ההחלטות". כתוצאה, כך ארלוזורוב, יעודכן החל מהשנה הבאה חוק עידוד השקעות הון לתעשייה המסורתית ויותנה בחדשנות ובפריון.

"תוך שנתיים – זינוק של 33% בפתיחת תיקים לפושטי רגל", נכתב בכותרת ידיעה של ענת רואה בכפולה הפותחת של "כלכליסט". לפי גולן פרידנפלד, "הכלכלה הישראלית משתקפת בנתונים – וזו תמונה מפחידה [...] "עוד עסקים ועוד אנשים נתקלים בקיר בטון כלכלי ויורדים מנכסיהם". הסיבות לכך, לדבריו, הן יוקר המחיה והביורוקרטיה הממשלתית.

"הסיפור הזה משום מה לא בא לידי ביטוי בנתוני המאקרו שכל-כך נוח להתבשם בהם. שם הממוצעים הם המלכים [...] אבל כשמגרדים את האקסלים ויורדים לשטח מגלים תמונת מיקרו לא ממוצעת בכלל. זה לא מדעי, זה לא מתוכלל לכדי מודל סטטיסטי תקף, אבל כשזה יקרה כבר יהיה מאוחר מדי". ו"זה יקרה", לפי פרידנפלד, כשהעלייה בפשיטות רגל שהן תוצאה של אשראי מפתה בשל ריבית נמוכה ושל מציאות כלכלית משברית תפגוש בעלייה באבטלה.

כותרת הטור היא "כשהמיקרו מדבר, המאקרו שותק".

המוסף "ממון" מקדיש גם הוא את הכותרת הראשית שלו לנתונים מטעים. ואולם, ברוח העיתון שאליו הוא מצורף, מדובר בנתוני מיקרו. מיקרוסקופי אפילו. "זהירות", מתריעה הכותרת, כשהמלה "זהירות" צבועה צהוב, "הסלולרי שלכם לא יודע מה השעה" – זאת עקב הארכת שעון הקיץ.

מה שלא תקראו ב"ידיעות אחרונות"

ביום שישי התפרסמה ב"ממון" כתבה ראשית – ראיון עם רוית דום, מנכ"לית רשת בתי-הספר ההסתדרותית עמל ובת-זוגו של יו"ר ההסתדרות עופר עיני. לעיני מוניטין כמי שמקורב לראשי "ידיעות אחרונות", ואכן, הראיון היה מפרגן, הביקורת הקשה שהושמעה כלפי דום, הקשר שלה לעיני וההתמחות שלה בניהול בתי-ספר רוככו והוחלקו, ורק שאלת העיתוי נותרה פתוחה.

היום על שער "דה-מרקר" מתפרסמת הפניה לידיעה של טלי חרותי-סובר בעקבות פרסום הדו"חות הכספיים של רשת עמל: "הפיצוי למורים קוצץ – השכר למנכ"לית זינק". "מהדו"חות הכספיים עולה כי דום מתוגמלת הרבה יותר ממנכ"לים קודמים". המנכ"ל לפניה זכה למשכורת ברוטו שנתית של 560 אלף שקל – דום השתכרה 803 אלף (בעלות שכר של 903 אלף שקל לשנה).

עוד מציינת חרותי-סובר כי "מבין חמשת מקבלי השכר הגבוה, רק אחד הוא איש מקצוע", וכי "הקפצת המשכורות לבעלי התפקידים, ובראשם המנכ"לית, נעשית כשבאותה שנה בדיוק סובלת הרשת מגירעון של 17.7 מיליון שקל".

ענייני תקשורת

בעקבות הודעת רשות השידור כי לא תגבה אגרה מבעלי מכשיר טלוויזיה שאין ברשותם ממיר (אחרי פסק דין בעניין), מגיש אמיתי זיו ב"דה-מרקר" מדריך לשאלות ותהיות בעניין.

"ערוץ 10: אולפן חדשות זמני ב-20 מיליון שקל", מדווח אופיר דור ב"כלכליסט". "חדשות 10 שודרו אתמול מאולפן זמני שהוקם בירושלים עד לסיום בנייתו של אולפן קבע בעוד יותר משנה. בערוץ מצדיקים את ההשקעה הכספית הגדולה באולפן וטוענים כי רוב הסכום הושקע בציוד שניתן יהיה להעביר לאולפן הקבע".

"בית-המשפט למשפחה בבאר-שבע חייב גבר לפצות ב-37 אלף שקל את גרושתו לאחר שפירסם עליה דברים פוגעים בפייסבוק", מדווחת זהר שחר לוי באותו עיתון.

"מת העיתונאי והמגיש הבריטי דייוויד פרוסט", מדווח במוסף "גלריה" של "הארץ".

ומזל טוב לאתר חדש המציג כוונות טובות, תוכן מעניין, כותבים סימפטיים, מימון מעורר תהיות, עיצוב מזעזע ושם שיהיה חייב להתקצר – "המקום הכי חם בגיהנום".