משטרת ישראל פוגעת בחופש העיתונאי באופן שיטתי מאז תחילת מלחמת איראן. כמו בשבועות הראשונים שלאחר ה-7.10, עיתונאים סובלים ממניעת גישה לזירות אירוע, התנכלויות ממוקדות ואף אלימות מצד אזרחים ושוטרים. במקרים רבים מדובר בעיתונאים שנראה כי כל פשעם הוא שביצעו עבודה עיתונאית תוך כדי היותם ערבים, אך היד הקשה של המשטרה פוגעת גם בחופש הפעולה של עיתונאים יהודים.

כבר בבוקר יום שבת ה-14.6, אחרי פגיעת הטילים הראשונים ששוגרו מאיראן בשטח ישראל, שוטרים שהגיעו לזירת האירוע בראשון-לציון מנעו מסמיר עבדלהאדי ואריג' חכרוש, מלשדר מאזור הפגיעה. עבדלהאדי הוא כתב סוכנות הידיעות הטורקית אנאדולו ואילו חכרוש מדווחת עבור ערוץ אל-גד, ערוץ מצרי בבעלות אמירותית.

בתיעוד האירוע נשמעת שוטרת אומרת לכתבת חכרוש "אין לך תעודות עיתונות" תוך שהיא מרחיקה אותה מהזירה. עוברת אורח, שאמרה כי הוריה נפצעו בתקיפה, קיללה את העיתונאית בעברית ובערבית ובין היתר שלחה אותה לעזה. עוברי אורח אחרים הצטרפו אליה בקללות. בשיחה עם הוועד להגנה על עיתונאים (CPJ)  סיפרה חכרוש כי הסובבים אותה משכו בשערה והתקיפו אותה פיזית באמצעות ציוד הצילום של הרשת.

בשיחה עם "העין השביעית" מספר סמיר עבדלהאדי כי הוא וחכרוש לא היו היחידים שעבודתם נפגעה מפעולות השוטרים בזירה.

לדבריו, הוא הגיע למקום לקראת חצות היום ונכנס אליה ללא כל בעיה ("היה שוטר נחמד"). אולם כשיצא להביא את המיקרופון ששכח ברכבו, לא הורשה לשוב ולהיכנס לזירה. "בחזרה תפסה אותי שוטרת", הוא מספר ומזהה אותה כשוטרת שגם נראית בתיעוד שלעיל מסלקת את כתבת אל-גד מהזירה, "אמרתי לה 'הייתי בפנים, שמה הציוד שלי, הצלם', אומרת לי, 'לא, אתה לא נכנס'".

עבדלהאדי מספר כי אחרי שהתקשר בנוכחותה לדובר המשטרה השתכנעה השוטרת לבחון את תעודת העיתונאי שקיבל מארגון העיתונאים והעיתונאיות. "הראיתי לה את התעודה, התחילה לסובב אותה להסתכל. כאילו מה? רשום השם, תמונה שלי. והיא הולכת וחוזרת, מנסה לגרות אותי שאני אגיד לה 'יאללה' ואצעק. ספגתי, ספגתי, ספגתי, עד שבסוף אמרתי לה 'אם את לא יודעת לקרוא אני אקריא לך'".

אחרי כמה חילופי דברים נוספים קיבל עבדאלהאדי רשות להיכנס אולם אז ראה כי השוטרים מונעים משני עיתונאים נוספים להיכנס לזירה, הפעם היו אלה עיתונאי רשת אל-עראביה הסעודית, שנחשבת בעולם הערבי לתומכת ישראל. כתב הרשת הורשה בסופו של דבר להיכנס אך השוטרת מנעה זאת מהצלם שליווה אותו משום שהגיע לזירה ללא תעודה.

"אמרתי לה 'תשמעי, את חושבת לכולם בפנים יש תעודות לע"מ ותעודת ועיתונאי? יש פה אנשים שהם לא עיתונאים, למה את נותנת להם להיכנס? בגלל שאלה ערבים ואלה יהודים?' אמרה לי 'זה לא מעניין אותך ותתרחק'". בשלב זה, מספר עבדאלהאדי, ואף שמעולם לא החזיק מצלמה מקצועית בידיו, נטל את הציוד של צלם הרשת הסעודית והתנדב למלא את מקומו.

לדבריו, השוטרים מנעו גם מכתבת הרשת הטורקית TRT להיכנס לזירה ורק אחרי שציינה בפניהם כי היא אזרחית אמריקאית ואיימה כי תפנה לשגרירות, הותרה כניסתה.

השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר בזירת נפילת טיל איראני בפתח-תקווה, 16.6.25 (צילום: גיל יערי)

השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר בזירת נפילת טיל איראני בפתח-תקווה, 16.6.25 (צילום: גיל יערי)

היחס לעיתונאים בא על רקע קריאות חוזרות ונשנות של שר התקשורת שלמה קרעי והשר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר לפעול נגד התקשורת הזרה. קרעי, הידוע בלשונו המשתלחת, פרסם מאז תחילת המערכה מספר הודעות נגד התקשורת הזרה וקרא לגורמי הביטחון "לעצור שידורים הפוגעים בבטחון המדינה, גם כשאין מדובר באלג'זירה ואלמיאדין", ערוצים שנאסר עליהם לשדר מישראל מכוח הוראת שעה שנחקקה בדחיפת קרעי לאחר תחילת המלחמה באוקטובר 2023.

"מול אויבים, או מי שמסייע להם, חייבים לפעול במהירות ובחדות — בלי למצמץ ובלי להסס", כתב קרעי. השר בן-גביר שיתף את קריאותיו של השר קרעי ברשתות החברתיות והוסיף פרסומים משלו, בין היתר כתב "מכתב" לראש השב"כ: "הפעל סמכותך נגד שידורים זרים שמסכנים את ביטחון המדינה - המשטרה תסייע לכם".

האחריות על פעולה נגד שידורים כאלה, למשל של מיקומים מדוייקים של נפילות טילים, ממילא לא נתונה לא למשרד התקשורת ולא למשרד לביטחון לאומי אלא לצנזורה ולשב"כ, אולם הפרסומים של קרעי ובן-גביר, ושל פוליטיקאים נוספים שהצטרפו אליהם, תרמו לליבוי העוינות בציבור נגד עיתונאים, ערבים ויהודים כאחד.

"אתה מדבר ערבית ישר זה אל-ג'זירה, זה אויב"

למחרת, ב-15.6, אחרי שטיל איראני פגע בבניין מגורים בבת-ים והביא לקריסתו ולנפגעים רבים, האירוע חזר על עצמו, וביתר שאת. למקום הגיעו עיתונאים רבים, ביניהם גם כתב אל-גד ראזי טאטור והצלם שלו איאד אבו שלבק. בשיחה עם "העין השביעית" מספר טאטור כי הגיע לזירה יחד עם צוות של תאגיד השידור הישראלי. בעוד אנשי כאן שידרו בעברית, הוא שידר לידם בשפה הערבית.

"פתאום, תוך כדי שאני משדר בערבית, מגיע מג"בניק, סוגר עלינו ושם את ידיו על המצלמה ודוחף אותי", אומר טאטור. "אנשי המשטרה בכחול מפרידים בינינו ומרחיקים אותו, אבל האירוע לא הסתיים".

לדבריו, הוא והצלם שלו התבקשו להתרחק ושמעו להנחיה אולם תוך כדי כך, "מגיע עוד מג"בניק ושואל אותנו 'מאיפה אתם?', שמע אותי מדבר ערבית. אני בשידור, אומר לו 'אני מסיים את השידור ואענה לך, יש לנו תעודת לע"מ, אני לא בורח'. אבל הוא קורא לאחרים. הם מתחילים להתאסף סביבי, מנסים לקטוע את הכבל של השידור, אומרים 'תפסיקו את השידור!' ומתחילים לדחוף אותנו בכל הכוח, תוך כדי קריאות בזירה שאנשים שמה, אתה יודע מה הרגשות שלהם... הוא מתחיל לקרוא לנו 'מחבל! מחבל!'. אני לא רואה כבר שוטרים כחולים, רק מג"בניקים משתלטים על האירוע. הם לוקחים את הציוד שלנו. מפרקים אותו ולוקחים את המצלמה ואת הסטנד".

טאטור מספר כי ניסה לפנות למפקד הזירה אך לא קיבל מענה. אחרי שעזב את המקום הגיש תלונה במשטרה על תקיפה בידי מג"ב והחרמת ציוד. כשלוש שעות לאחר מכן פנה אליו דובר המשטרה בערבית והזמין אותו חזרה לזירה לאיסוף הציוד. הציוד אכן חזר לידיו, אך לא לאורך זמן.

באותו היום, עיתונאי הרשת הסעודית אל-ערביה, מרואן עתאמנה ומוחמד אל-שריף הותקפו בידי עוברי אורח שצעקו לעברם "ערבים החוצה" וזרקו עליהם חפצים. בתיעוד האירוע נשמע אדם קורא לעבר עתאמנה "זה שטח פרטי" ומורה לו לעזוב את המקום. "הביתה! הביתה!", הוא צועק, בעוד עתאמנה מבקש ממנו "לא לגעת".

בשיחה עם "העין השביעית" מספר עתאמנה כי כבר בזירה בראשון-לציון נתקל בעוינות מצד עוברי אורח ששמעו אותו מדבר בערבית וקיללו. "ישראלים, בשבילם ערבית זה אל ג'זירה. הם לא יודעים כלום חוץ מאל-ג'זירה. אתה מדבר ערבית ישר זה אל-ג'זירה, זה אויב", הוא אומר.

אבל בעוד שהאירוע בראשון-לציון הסתיים בעימות מילולי בלבד, ושני גלגלים מפונצ'רים ברכב ששימש אותו ואת צוותו, כשהגיע לבת-ים נתקל באלימות פיזית ממש.

בשל בעיות לוגיסטיות, מספר עתאמנה, אחרי כמה שעות שבהן שידרו מהזירה עצמה נאלצו לעבור לעמדה אחורית בחניון סמוך, ליד הרכב שלהם, כדי להטעין את הציוד ולהמשיך בשידור.

"ואז מתחילים להקיף את המצלמה ולקלל. אני מתחיל להחיש, ומקללות ומגידופים וצעקות עוברים לזרוק חפצים"

"אנחנו מדברים דווקא עם אנשים נחמדים", הוא נזכר, "גברת עם מבטא רוסי שאומרת 'תראה כמה קשה', ומנסים לנחם אותה ולראיין אותה ולשמוע את מה שיש לה להגיד, ואז מתחילים לטפטף אנשים שבדיעבד הסתבר שהם בודקים את המבטא שלך ומאיפה אתה עד שהם מגלים שאתה משדר בערבית.

"תוך כדי שאני בשידור חי מגיע בן אדם או שניים ואמרו 'פה זה שטח פרטי'. אני בשידור ולא רוצה להפסיק אז אני אומר לאולפן תוך כדי הליכה שצריכים לסיים ושאנחנו מתבקשים לצאת ועושים את דרכנו החוצה. אני מנסה להסביר שאנשים זועמים ושהרגשות מעורבים, ואז מתחילים להקיף את המצלמה ולקלל. אני מתחיל להחיש, ומקללות ומגידופים וצעקות עוברים לזרוק חפצים.

"מתחילים לזרוק כל מיני חפצים לעברנו, כל מה שבא ליד, שנמצא בחניון. ועוד אנשים מצטרפים, לא יודע מאיפה הגיעו, ואז יש לך המולה של עשרות אנשים שפתאום מתאספים ומצטרפים כעדר ומתחילים לאזור אומץ ולזרוק עוד יותר חפצים.

"אנחנו מגיעים לרכב ותוך כדי ממשיכים לדחוף ולצעוק ואני צועק חזרה 'לא לדחוף! לא להשתמש בידיים! הנה יצאנו!, וממשיכים לקלל 'אתם אויב, אתם משדרים את התמונות לאויב שיידע לטרגט אותנו' וכל השטויות האלו. אפשר היה לקרוא את המבט בעיניים שאלו אנשים שלא רצו לדבר ולא רצו להבין למי אתה משדר ולא מעניין אותם. רק שנאה למה שאתה ומה שאתה מייצג. שנאה לשפה, שנאה לתרבות".

"השנאה נהיתה תהומית לכל מה שדובר ערבית, כל מה שמראה ערבית, כל מה שמשדר ערבית"

אחד האנשים זרק על עתאמנה עמוד שמצא באזור, והוא נפגע באזור האגן אך באופן קל בלבד. לדבריו, באזור היתה ניידת מג"ב והוא החל לזעוק לעזרה אבל ללא הועיל משום שההמונים התקבצו סביבם במהרה. עתאמנה והצלם נכנסו לרכב וההמון התחיל להקיף אותם, לדפוק על דפנות הרכב ולנסות לשבור את המראות. בסופו של דבר הם הצליחו להימלט מהמקום.

עתאמנה מספר כי האירוע התרחש באחד הימים הראשונים שבהם חזר לעבודה מהשטח, אחרי ארבע שנים של עבודה משרדית. לדבריו, הוא שמע מאנשי השטח על המתרחש בשנים האחרונות אבל לא שיער עד כמה "השנאה נהיתה תהומית לכל מה שדובר ערבית, כל מה שמראה ערבית, כל מה שמשדר ערבית". עתאמנה מייחס זאת באופן ישיר להסתה של הממשלה הנוכחית, ולרוח המפקד של השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר.

ואולם כאמור, לא רק עיתונאים ערבים סובלים מהגבלות. בקבוצת ווטסאפ של ארגון העיתונאים והעיתונאיות שנועדה לסייע לעיתונאים במצוקה התלוננו בימים האחרונים כתבים רבים, יהודים וערבים כאחד, על שוטרים שמונעים מהם לעשות את עבודתם. "אחד משוטרי היס"מ ששאלתי אותו 'למה אתה מתנהג ככה? אנחנו אויבי העם?', ענה לי 'כן'", כתבה עיתונאית בקבוצה.

"אתה רוצה לדעת מי מצלם לאל-ג'זירה? כולם יהודים"

בערבו של ה-15.6, הגיע עבדלהאדי לטיילת לואי בחיפה כדי לצלם משם את אזור המפרץ, שם נפלו טילים איראניים. לדבריו, לפתע והוא ועמיתיו הבחינו באדם שתיעד אותם תוך כדי שהוא טוען כי הם עובדים עבור הערוץ הקטארי אל-ג'זירה. בתוך כמה דקות קיבלו העיתונאים אזהרה מעובר אורח כי שוטרים מחפשים אותם וכי עליהם לברוח. "אמרתי לו 'אנחנו כתבים, אנחנו לא מרגלים של הסוכנות האיראנית'", משחזר עבדלהאדי.

השוטרים אכן הגיעו, אולם לדברי עבדלהאדי התנהגו כיאות, שמעו בשלווה את הסבריו כי אין במקום עיתונאים של אל-ג'זירה וקיבלו זאת בהבנה.

"ישבנו עם השוטרים, צחקנו קצת, היו נחמדים והלכו", הוא נזכר. "פתאום אנחנו רואים בכל הרשת 'הכתבים של אל-ג'זירה מסתובבים חופשי בחיפה', 'צריכים לעצור אותם'. גם מ'ידיעות אחרונות', גם ערוץ 12, גם ערוץ 13, גם 14, כולם עשו עלינו שיימינג, כל הערוצים אפילו השמאלנים, הימנים, כולם כולם כולם, בלי להבדיל. לא התקשרו, אפילו לא בדקו, ישר ראו את הסרטון והתחילו להפיץ".

עבדלהאדי מספר שהתקשר בזעם לדובר המשטרה והתרה בו כי עליו להבהיר את עובדות האירוע. "אמרתי לו 'אם אסור לצלם תגידו שאסור, חוץ מזה אתה רוצה לדעת מי מצלם לאל-ג'זירה? כולם יהודים'".

"דווקא סמיר שומר על בטחון המדינה יותר מכולם וכשנפל טיל ליד אזור רגיש בתל אביב אני והכתבת של i24 רצנו כמו מטורפים על כל הציר למנוע מאנשים לצלם"

לדבריו, העיתונאים הערבים בישראל, כמותו, אינם מעזים להעביר חומרים לאל-ג'זירה מחשש להתנכלויות. "אמרתי לאנאדולו, 'אם אני אראה את התמונה שלי משודרת באל-ג'זירה אני עוצר את הצילומים'. ואמרו לי 'מה פתאום אנחנו לא עובדים עם אל-ג'זירה בישראל'". עבדלהאדי מדגיש כי מי שבפועל מצלם את חומרי הגלם שבהם משתמשים באל-ג'זירה הם צלמים יהודים, עובדי סוכנויות ידיעות בינלאומיות המספקות חומרים למאות ואלפי כלי תקשורת ברחבי העולם, ביניהן גם הרשת הקטארית.

"כל מי שמצלם לאל-ג'זירה הוא יהודי", אומר עבדלהאדי, "שואלים אותו מאיפה הוא והוא אומר AFP. הוא יהודי עם כיפה, עם הכל, אז הוא לא חשוד. אבל סמיר, שהוא ערבי, שעובד עם תאגיד השידור הישראלי ועם אנאדולו הטורקית, הוא חשוד. דווקא סמיר שומר על בטחון המדינה יותר מכולם וכשנפל טיל ליד אזור רגיש בתל אביב אני והכתבת של i24 רצנו כמו מטורפים על כל הציר למנוע מאנשים לצלם.

"אני זוכה פרס העיתונאי האמיץ שב-7.10 הייתי מהראשונים שנכנסו בפנים והצלתי הרבה אנשים, אני ליוויתי את משפחות החטופים מהיום הראשון ועלינו עושים שיימינג. המשטרה, במקום להגן עלינו, עושה לנו שיימינג".

דובר המשטרה אריה דורון (צילום: יונתן זינדל)

דובר המשטרה אריה דורון (צילום: יונתן זינדל)

למחרת בבוקר ביקש עבדלהאדי לשוב לאזור הצילום בחיפה אולם קיבל אזהרה מעמיתיו לבל יעשה זאת. "אמרו לי 'יש הרבה מאלה של בן-גביר שעומדים על הטיילת ואפילו הביאו אוטובוס מלא של מתנחלים'".

עבדלהאדי החליט שלטיילת אינו שב. העיתונאי ראזי טאטור, ששהה בבית מלון סמוך, התקשר אליו והציע לו להצטרף אליו. "כאן יותר בטוח", אמר טאטור לעבדלהאדי, אך זה סירב.

בדיעבד, כך התברר, גם בית המלון שבו שהה טאטור לא היה מקום בטוח.

טאטור מספר כי הגיע לעיר לבקשת ערוץ אל-גד כדי לתעד את האזור אחרי הפגיעה במתקני בזן במפרץ והחליט להתמקם במלון קראון פלאזה שם ראה עיתונאים רבים, בהם מכלי תקשורת בינלאומיים שאינם ערבים. טאטור הקים עם הצלם שלו אבו שלבק עמדת שידור במרפסת הפונה אל המפרץ, והחל לשדר.

"תוך כדי שאנחנו בשידור חי, בשעה עשר בלילה, המשטרה לוקחת את הכרטיסים של הכניסה לחדרים מצוות בית המלון, מתפרצת לתוך החדרים, נכנסת בכוחות גדולים כאילו יש אירוע של ממש, מבקשים שנפסיק את השידור", הוא משחזר.

לדבריו, לאחר שהפסיקו את השידור אמרה להם קצינת המשטרה במקום כי עליהם לפרק את ציוד הצילום. גם לכך נענו. הציוד פורק ונמסר לשוטרים אולם אלו נותרו איתם בחדר במשך שעה ארוכה. לצד צוות אל-גד היו במקום גם צוות של הרשת הטורקית TRT וכן עיתונאי של כלי תקשרת טורקי נוסף בשם IHA.

בנוסף היתה באזור גם צלמת יהודיה, מאיה לוין, שלדברי טאטור כיוונה את עדשת מצלמת הסטילס שלה לאותו הכיוון אליו כיוונו את עדשות מצלמות הוידיאו שלהם. אליה, הוא מציין, השוטרים לא פנו.

בשיחה עם "העין השביעית" מאשרת זאת לוין. "אני יצאתי מהחדר שלי לאסוף אוכל בדסק, ובדרך אני רואה שעולים שלושה שוטרים ובחור דתי. אחר כך הסתבר לי שהוא עובד במלון. ראיתי שהם מתקדמים לכיוון החדר של העיתונאים, ואני אומרת להם 'שלום'. השוטרת רואה שיש עלי מצלמה והיא עושה לי 'גם את אחד מהם'. אמרתי 'כן, אחד ממי?' והמשכתי הלאה.

"הבאתי את האוכל ובדרך חזרה ראיתי שהם בדלת של החדר. שאלתי אותם מה הם עושים והם אמרו לי 'את לא מעורבת', אמרתי להם 'אני גם עיתונאית ומעניין אותי מה קורה לעיתונאים שלידי', ואז הם התחילו לשאול אותי למי אני מפיצה תמונות וראיתי שאחד השוטרים מחזיק ביד שלו תעודות לע"מ, הרבה תעודות, כנראה לקחו מכולם את התעודות.

"שאלתי אותו 'מה קורה פה? יש סיבה שאתם באים להטריד עיתונאים?' והם אמרו 'לא, אנחנו עושים פה בידוק, אל תתערבי לנו בעניינים'". לוין מספרת שהתקשרה לדובר המשטרה באזור והוא טען בפניה כי מדובר בבדיקה שגרתית, אחרי שאתמול התברר שהיו צלמים של אל-ג'זירה לא רחוק מהמלון.

"בשלב זה אני יוצאת למרפסת, רואה שמורידים להם את המצלמות מהשידור", ממשיכה לוין. "עובר כמה זמן, המשטרה עוד שם, והשוטרים מתחילים לצעוק עליהם בקשר לתמונה שצילמו. אומרים להם 'אסור לכם לצלם אותנו בזמן מבצע. אתם חודרים לפרטיות שלנו'".

טאטור מספר כי החליט לצלם את השוטרים כיוון שאחרי האירוע בבת-ים, שבו הותקף בידי שוטרים, חדל לסמוך על המשטרה.

"ישבתי, פתחתי טלוויזיה. אני צופה בערוץ 12 וניגש אלי שוטר ואומר לי 'תפתח 14'"

"התחלתי לדאוג", הוא נזכר, "לוקחים את הציוד וחשבתי שיעצרו אותנו. תיעדתי את החרמת הציוד ואיך פרצו לחדר, וזה התפשט כמו אש בשדה קוצים בתקשורת הערבית, גם בחוץ לארץ. המשטרה, תוך כדי שהיא בחדר, התיעוד הגיע לטלפון שלה והם התחילו לטעון שזה אסור. אמרתי להם 'איך אדע שלא תתקפו אותי?', אמרו לי 'אתה מחבל, נתבע אותך. זה הגיע לערוץ של חיזבאללה'.

"לקחו אותי הצידה, כל הצלמים בחדר אחד ואני בחדר אחר, לבד. ועדיין האירוע מתמשך. אמרתי לעצמי בסדר, ישבתי, פתחתי טלוויזיה. אני צופה בערוץ 12 וניגש אלי שוטר ואומר לי 'תפתח 14'".

אחרי שעה ארוכה נוספת, קיבלו השוטרים הנחיה לצאת מבית המלון עם הציוד המוחרם. למחרת קיבל טאטור טלפון מהמשטרה בחיפה לבוא באופן מיידי לחקירה. בחדר החקירות הוטח בטאטור כי כיוון את עדשת המצלמה שלו לכיוון איזור אסור בצילום, בנמל, וכי עבר עבירת צנזורה.

"אני אמרתי שאין לנו כוונה לעבור עבירת צנזורה, שרצינו נוף כללי של העיר חיפה, לצלם את הטילים, זה מה שמעניין את התקשורת. בסוף אומרת לי השוטרת 'אסור לכם לצלם בחיפה, ואם אתם מביאים ציוד אחר לצלם בחיפה ננקוט בצעדים אחרים'".

"זה קמפיין תקשורתי של בן גביר. זה ניסיון להפחיד את העיתונאים הערבים, למנוע מהתקשורת הערבית את העבודה שלה"

ציוד הצילום של טאטור נותר בידי המשטרה עד לרגע זה, ובינתיים הוא נאלץ לשבת בביתו בלא יכולת להתפרנס. "זה רדיפה לכל דבר", הוא אומר, "זה קמפיין תקשורתי של בן גביר. זה ניסיון להפחיד את העיתונאים הערבים, למנוע מהתקשורת הערבית את העבודה שלה.

גם עבדאלהאדי חש כך. לדבריו, ממילא ברצונו לפעול ככל שיתבקש על ידי הרשויות כדי לא לשדר דבר-מה שעלול לפגוע בביטחון.

"בסופו של דבר מי שחי בחיפה זו אשתי והילדה שלי, והמשפחה, שיכול להיות שהטיל הזה ייפול במקום באמת מסוכן וכל המשפחה שלי תלך", הוא אומר. "גם אני רוצה להגן על עצמי ועל המשפחה שלי".

מהמשטרה טרם התקבלה תגובה.