תת-ז'אנר תוכניות הריאליטי המתמקדות בזוגיות נבדל מן הריאליטי הכללי בכך שהוא אינו שם במרכז את האינדיבידואל, את זהותו ואת עולמו הפנימי, אלא דווקא את הרעיון של שותפות בין שני אנשים, הקשר שלהם, האהבה הנרקמת ביניהם לאורך העונה, ובעיקר – היכולת שלהם לשתף פעולה על מנת להצליח במשחק, להגיע לתוצאות ולגבור על יריבים.
באופן היסטורי, הריאליטי ה"רגיל" בישראל נהג לשים דגש חזק על פוליטיקת הזהויות ועל ייצוג תקשורתי של קבוצות מוחלשות בחברה, כמו ערבים, מזרחים ולהט"בים. תוכניות כמו "האח הגדול", "בואו לאכול איתי" ו"מאסטר שף" הדגישו ייצוגים כאלה, אם כי לעיתים תוך שימוש בסטריאוטיפים או ביצירה מכוונת של עימותים.
יש הטוענים כי בכך נעשתה לא פעם מניפולציה תקשורתית שדווקא פגעה במעמדן של אותן קבוצות, אך בכל מקרה בהחלט ישנה כאן מורכבות – היא גם העניקה להן נראות מסוימת. בהקשר זה זכור היטב הדהודו של הקרע המזרחי-אשכנזי בעונתה הראשונה של "האח הגדול" ב-2008 ("הפרידמנים" מול "הבובלילים").
מעניין לגלות שדווקא תוכניות ריאליטי הזוגיות בישראל, כמו "חתונה ממבט ראשון" או "רוקדים עם כוכבים", בחרו לחרות על דגלן בעיקר אתוס שמרני, מסורתי ומדיר, שמוחק את כל מי שאינו עומד בנורמה הקשורה באסתטיקה בורגנית הטרונורמטיבית מובהקת.
כך ב"חתונמי", למעט עונה אחת, אין אנו רואים להט"בים כלל. וגם לא נכים, ערבים, שמנים, פנסיונרים או "סתם" אנשים לא מאוד אטרקטיביים. במידה מסוימת, חזרנו לעמדה של הכחדה סימבולית מלאה של הקבוצות הללו מן המרחב התקשורתי. אפילו על מס השפתיים של ייצוג סטריאוטיפי או מוחצן ויתרנו.
חשוב לדבר על כך שהדרה זו אינה מחויבת המציאות, ויש לה הקשר תרבותי מקומי. כך, למשל, בגרסת "רוקדים עם כוכבים" בבריטניה ניתן למצוא לא מעט ריקודים בין זוגות חד-מיניים. בישראל, כאשר זוג נשים רקד יחד, היה זה מסיבות דתיות: הזמרת נרקיס, ש"שומרת נגיעה", צוותה לרקדנית מישל ריאבוי. מיותר לציין שהסיבה הדתית לציוות הוחצנה, ונאמרה שוב ושוב במהלך אותה עונה. "חלילה" אין מדובר בלסביות.
חשבו כמה חשובה נראות שכזו, כמו ב"רוקדים עם כוכבים" הבריטי, לבני נוער שצופים בטלוויזיית המיינסטרים בפריים-טיים, ורואים בה (גם אם לא במודע), ביטוי מובהק לנורמות החברתיות הנהוגות בקהילותיהם, למה שנתפש כטאבו (אסור) או כלגיטימי (מותר). חבל שמבני הנוער בישראל נמנעת פעם אחר פעם החוויה המעצימה הזו.
בתוכניות ריאליטי הזוגיות, עשוי להיבנות נרטיב שמשפיע באופן ישיר וחזק על הדרך שבה החברה תופשת קשרים רומנטיים, ולמעשה על כל עולם הדימויים שעולה לראשנו כאשר אנחנו מדמיינים זוגיות בין שני אנשים. כשמדובר במוסדות חברתיים כמו נישואים או שותפות רומנטית, התקשורת אינה רק משקפת את המציאות אלא גם מעצבת ומבנה אותה.
על כן, כשאין ייצוג להט"בי בתוכניות כאלה, ההשלכה אינה רק במחיקה של בני אדם הקיימים בעולם הממשי, אלא גם של היכולת שלנו לדמיין בני אדם מסוגים ומגוונים שונים במרחב החברתי שלנו.
היעדר זוגות להט"בים בז'אנר הזה משמר תפישה דיכוטומית הטרונורמטיבית שממסדת זוגיות רק בתצורתה ההטרוסקסואלית. הדבר משדר לצופים מסר חד וברור: רק אישה וגבר יכולים לקחת חלק בסיפור האהבה האידאלי שכולנו מכירים ומעריצים. רק אישה וגבר יכולים להתחתן. ערך המשפחה שמור להם, ולהם בלבד.
כשלהט"בים אינם חלק מן הנרטיב הזה, הם למעשה נמחקים מהתודעה הציבורית בכל הנוגע לזוגיות, למשפחה ולמערכות יחסים מחייבות. כאילו מישהו אומר לנו, "תישארו ב'מרוץ הדראג של רו פול' שלכם. שם מקומכם".
תוכניות ריאליטי מעצם טבען והווייתן נתפשות כאותנטיות וכמשקפות את "המציאות" יותר מאשר תכנים המבוימים מאפס. על כן, תמוה שדווקא בהן קבוצות חברתיות שלמות אינן מקבלות ביטוי, אפילו לא בהתאם ליחסן באוכלוסייה.
צופים מכל הגילים סופגים דימויים שמשפיעים על האופן שבו הם מבינים אהבה, מחויבות וזוגיות. הצגת זוגות להט"בים על המסך אינה מהווה רק הכרה בזכויותיהם, אלא יוצרת נראות שתאפשר לדור הבא, בעצם גם לדורות הקודמים (אולי בעיקר לדורות הקודמים?) – לראות אפשרויות נוספות לאהבה ולהזדהות עם דגמים מגוונים של מערכות יחסים.
בסופו של דבר, השמטת ייצוג להט"בי ב"חתונמי" ובריאליטי זוגיות נוספים היא אמירה פוליטית – לא פחות מאשר הכללתם של להט"בים בתכנים אחרים. עולם שבו רק אהבה הטרוסקסואלית זוכה לחשיפה הוא עולם שמסרב להכיר במציאות כמות שהיא. התקשורת חייבת לשקף את המגוון הקיים בחברה, אחרת היא משמרת, ואף מגבירה, חוסר שוויון ופוגעת במאבק לשינוי חברתי.
הגיע הזמן שמפיקי וכותבי תוכניות ריאליטי הזוגיות ייקחו אחריות, מעבר לשיקולים הכלכליים הברורים, יבינו את תפקיד המפתח שלהם בחברה, ויאפשרו לכולם מקום על המסך.
ד"ר גילעד גרינוולד מלמד בביה"ס לתקשורת של אוניברסיטת בר-אילן