"אנחנו הורגים את משק המים. השם של כולנו יהיה בדו"ח ועדת החקירה הבאה", היא כותרת הכתבה המדאיגה שפרסם עידן בנימין ב"דה-מרקר". "מועצת רשות המים קיבלה בדצמבר החלטות שעלולות להסב נזק לציבור, בהן צמצום ההתפלה", מוסיפה הכותרת, "מתמלול הדיון עולה כי מנכ"לי המשרדים ניפנפו את חוות הדעת של הדרג המקצועי והתנערו מאחריות להחלטותיהם. 'לא יקרה כלום אם נדחה 0.2% מהתעריף, השם יעזור לנו למצוא מקור כספי'".

הכתבה מדגימה איך עובדת השיטה במדינת ישראל. בכל תחום. כן, מחשיפת הפרוטוקולים של מועצת רשות המים ניתן להבין גם איך הגענו למחדל השבעה באוקטובר. חמור מכך, הדיון וההחלטות שמתוארים בכתבה של בנימיני ממחישים שהקונספציה לא השתנתה ושהאסון הבא עומד בפתח.

בנימיני דיווח על ההחלטה הפופוליסטית של מועצת רשות המים להעלות את תעריף המים ב-2% במקום 3.4%. המשמעות המיידית לכיס שלנו, זניחה: הפרש ממוצע של כ-2 שקלים בתשלום החודשי המשפחתי. המחיר האמיתי, עצום: הזנחת ההשקעה בתשתיות וסיכון אספקת המים בעתיד.

הדיון הסוער ברשות, כשמעל ראשי המשתתפים מרחף כביכול החשש מוועדת חקירה עתידית על האסון שההחלטה הכושלת יכולה להביא אליו, היה כולו לפרוטוקול. כולם התפייטו, צעקו ואפילו זעקו על הסכנה - אבל החליטו בדיוק הפוך.

אם רוצים להבין איך השיטה עובדת צריך בראש ובראשונה לראות מי חבר במועצת רשות המים. כיום חברים במועצת הרשות שבעה גברים, שישה מהם ממשרדי הממשלה ואחד נציג ציבור. כן, שוב אין ייצוג נשי בגוף לאומי חשוב כל כך. לא שאין ייצוג שוויוני - אין ייצוג בכלל.

כמו בכל צמתי קבלת ההחלטות, גם כאן הנשים מודרות, למרות שחלקן של נשים בעם אפילו גבוה מעט מזה של גברים, למרות שיש נשים מוכשרות ומצוינות שיכולות למלא את התפקיד ובעיקר למרות שחשיבה נשית היתה יכולה אולי לשבור את חשיבת העדר מלאת האגו.

הנקודה השנייה היא שאנחנו ממשיכים לנהל את הכל דרך החור של הגרוש, ולעשות חישובים פוליטיים ש"ייטיבו" עם הציבור בטווח הקצר אך יפגעו בו שבעתיים בטווח הארוך. ואם להיות מדוייקים: ייטיבו ב"כאילו", כי חוץ מהיכולת לשחרר הודעה לעיתונות על "מיתון" העלייה בתעריפים, אף אחד מאיתנו לא באמת ירגיש את ההבדל בכיס.

קחו למשל את סגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר, איליה כץ, חבר מועצת רשות המים. לפי הפרסום, כץ מודה ש"אנחנו בסוף לא חוסכים פה המון", מכיר בכך ש"שמול זה יש סיכון גדול", אבל במשפט אחר כך טוען בלי להתבלבל "שההסתברויות לבצורת שנה אחרי שנה הן לא ענקיות". ומיד אחר-כך: "המשמעות שלהן מאוד דרמטית, גם על החקלאים, גם על הטבע, ואולי גם על האזרח הקטן".

גם כשסגן מנהל רשות המים, זאב אחיפז, מבקש לתקן את הטעות ומציין כי "הסתברויות של 20%–30% [לבצורות חוזרות] הן לא כל כך נמוכות, אבל מה שבעיקר חשוב זה עוצמת הנזק שתהיה כשנגיע למצב הזה", כץ ויתר חברי מועצת הרשות מחליטים לצמצם השקעות ולהפחית בהיקפי ההתפלה.

אפרופו בצורת: דה-יורה, לפי ההגדרה, יכול להיות שלא תהיה בצורת השנה, בטח ובטח בצפון הארץ ובמרכזה, אחרי הגשמים הגדולים וההצפות שקיבלנו בסוף ינואר, אבל דה-פקטו לא רק שהגשמים הללו לא נאגרו, אלא שהם היו הרסניים לחקלאות וגם פגעו בתשתיות ובכלכלה. למעשה, הבצורת כבר מאיימת על ביטחון המזון שלנו כשגידולי החיטה נמצאים בשפל חסר תקדים.

מעניין לשים לב לבחירה של כץ לציין שההסתברויות לבצורת שנה אחרי שנה "הרבה יותר נמוכות מאשר דליפת נפט בקצא"א, או משהו בסגנון". כי לא רק שממשלת ישראל בדחיפת משרד האוצר התירה רק עכשיו לחברת קצא"א (קו צינור אסיה אירופה) לשנע כמויות ענק של נפט מהאמירויות לאירופה והלאה דרך ישראל, תוך סיכון משמעותי לדליפה ולאסון אקולוגי, הרי שהדוח של קצא"א שבחן את הסיכון לדליפה ממכלית נפט במפרץ אילת היה לא מקצועי ולא רציני, בעוד שהדליפות מהצנרת גרמו שוב ושוב נזקים כבירים.

נקודה נוספת שמאפיינת החלטות לאומיות ולא נפקדת גם הפעם היא ההחלטה לגלגל את האחריות על המשבר ועל הסיכונים למישהו אחר. כך מועצת הרשות החליטה להעביר את ההשקעה במתקני טיהור שפכים, שבלעדיהם לא ניתן להקים יחידות דיור חדשות אלא אם משחררים את השפכים המזהמים לטבע, לפתחה של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י).

המשמעות היא שבעוד שאנחנו נהנה מהנחה של כמה שקלים במים היום - בזמן שהכסף הגדול באמת, מממן משרדי ממשלה מיותרים ועובר בכספים קואליציוניים - בעתיד הלא רחוק נעמוד בפני משבר דיור גדול יותר ושוקת שבורה, תרתי משמע.

ולבסוף, ואולי הכי חשוב, מהדיון עולה כי במדינת ישראל עדיין לא השכילו להבין שביטחון מים וביטחון מזון הם חלק מהחוסן הלאומי, ולא פחות חשובים מביטחון במובנו הצבאי.

מי שמייצג יותר מכל בדיון הנדון את העמדה הזו הוא יוסי דיין, מנכ"ל משרד האנרגיה והתשתיות. למרות שמשבר האקלים מכה בעולם כולו - ובמדינת ישראל אף בצורה משמעותית יותר - ומאיים על משק המים שלנו, על החקלאות, על הכלכלה ועל החוסן הלאומי, מועצת רשות המים בוחרת להתעלם במכוון מהפצצה המתקתקת.

נדמה שחברי מועצת הרשות למדו משהו מהפוליטיקאים אותם הם משרתים, וגם הם מבינים: ועדת חקירה לא באמת תקום. אף אחד ממילא לא ייקח אחריות.

עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספרים "צריך לקיים" ו"המשבר הגדול"