ראש עיריית ירושלים לשעבר, אורי לופוליאנסקי (צילום ארכיון: פלאש 90)

ראש עיריית ירושלים לשעבר, אורי לופוליאנסקי (צילום ארכיון: פלאש 90)

כלי תקשורת מסוימים

עיקריו של מאמר מאת מרדכי גילת מתפרסמים הבוקר על שער "ישראל היום" תחת הכותרת "תעשיית השוחד". הרקע – חשדות על תשלומי שוחד עבור הקלות בבניית מיזם הולילנד בירושלים. "החברים של אולמרט מודאגים", כותב גילת. "מה הם עושים בנסיבות האלה? יוצאים בקמפיין להשחרת איש עסקים הנחשב עד חשוב ומרכזי. זו היתה השיטה גם בפרשיות קודמות: 'הוא אדם מפוקפק', הם יורים, 'הוא לא אמין, הוא שקוע בחובות כבדים'. אותם פרשנים, אותם הגיגנים, אותם כלי תקשורת מסוימים. הם לא מתעייפים".

התיאור של גילת אינו מדויק. הרמיזה כאילו עיתון "ידיעות אחרונות" מספק הגנה לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט נכונה חלקית. אמנם בעיתון זה הודגשה השבוע האמינות הבעייתית של העד המרכזי בפרשת הולילנד, אך במקביל לא ניתן להתעלם מכך ש"ידיעות אחרונות" מוביל בחשיפת החשדות לשחיתות העולים מתוך חקירת המשטרה, גם החשדות הנוגעים למי שמכונה עדיין א"א.

בעוד גליון "ישראל היום" של בוקר זה אינו מחדש לקוראיו הרבה מעבר למה שיכלו לשמוע אתמול במהדורות החדשות בטלוויזיה, "ידיעות אחרונות" חושף על פני ששת עמודיו הראשונים קטעים נרחבים מתוך אותו "כתב תביעה" היפותטי שהכין מעורב אחד בפרשה (מי שהיה עד לאחרונה "איש המפתח" וכעת הוא "המאכער") על מעורבותם של אחרים. הכתבת טובה צימוקי מצטטת באריכות מתוך כתב התביעה ונספחיו, ומתארת בפירוט רב את השתלשלות עבירות השחיתות לכאורה. היא מסבירה כיצד פעל מנגנון התשלומים ומה בדיוק היתה התמורה שקיבל הקבלן. הדיווח הנרחב מלווה בתצלומים מתוך המסמך המפליל (שוב, הכל לכאורה) הכוללים טבלאות של סכומים שניתנו כשוחד, וספחי צ'קים שהועברו לבכירים בעיריית ירושלים.

כן, יש מידה של הסתייגות. "אם זה נכון, זה נורא", נכתב בפתח כותרת המשנה לראשית. אך הסתייגות זו מחויבת המציאות לאור העובדה כי מדובר במסמך שנכתב מטעם בעל עניין, ולא בפסק דין של בית-משפט. למען האמת, מצב הפוך, שבו המסמך מוצג כראיה חותכת לכל דבר, בעייתי יותר. בלב כתבתה, יש לציין, מעריכה צימוקי כי "גם אם עשירית ממה שמתואר נכון, מדובר בפרשה קשה של חיבור בין הון לשלטון".

מאמר מאת נחום ברנע, שתמציתו מודפסת על שער "ידיעות אחרונות", נושא את הכותרת "הכל שחיד". "אחת משלוש", כותב ברנע, "או שיש כאן פרשת שחיתות בממדים ובדרגים תנ"כיים, או שיש כאן בדיה שטנית, תוצר של מוח מטורף. האפשרות השלישית לא טובה בהרבה: שכמה מהאנשים קיבלו כספי שוחד וחלק לא קיבלו". בהמשך הוא מוסיף: "הלקח המיידי שעולה מקריאת 29 עמודי המסמך הזה, ומאות עמודי הנספחים, הוא שאסור להרחיב את סמכויות הרשויות המקומיות בכל מה שנוגע לאישורי בנייה. בתחום הזה הכל שחיד". על הקשר בין "האישיות הבכירה" ל"מאכער" כותב ברנע: "לא היתה היכרות קרובה בין השניים. הרישום שכורך אותה בפרשה מותיר מקום לספק: האם הכסף שולם, ותמורת מה".

השחיתות האמיתית

"השחיתות האמיתית נמצאת ברשויות המקומיות, בוועדות התכנון והבנייה, לא בכנסת ובממשלה", מצטט משה גורלי במוסף השבועי של "כלכליסט" את יעקב נאמן, שאמר את הדברים לפני שנים אחדות. גם אם התיאור נכון רק בחלקו, יש בו כדי להזכיר את סימן השאלה המרחף מעל יכולתם של כלי התקשורת המקומיים לפקח כראוי על המתרחש בסביבתם. ב"מעריב" מתפרסמת הבוקר תזכורת לתחקיר שערך המקומון הירושלמי של העיתון בשנת 2004 על הקשר בין ארגון יד-שרה ובין ראש עיריית ירושלים לשעבר אורי לופוליאנסקי, קשר שצף ועולה כעת מחדש לנוכח החשד כי לופוליאנסקי, שנעצר אתמול בחשד לקבל שוחד במיליוני שקלים, השתמש בארגון לצורך הלבנת כספים. תחקירים על אהוד אולמרט, בתקופה שכיהן כראש עיריית ירושלים, התפרסמו לרוב במקומון הירושלמי של רשת שוקן, "כל העיר".

מה נותר כיום מהעיתונים המקומיים? פעמים רבות נראה שלא יותר מאשר פמפלטים יחצניים, העוסקים בזוטות ובכתבות פנאי ומפקירים את הזירה הציבורית. למרבה הצער, "השחיתות האמיתית", כפי שכינה זאת נאמן, מאפיינת לא רק את הפוליטיקה בשוליים של ישראל, אלא גם את השוליים של התקשורת הישראלית. שם, בפריפריה, קווי ההפרדה בין תוכן לפרסומת מטושטשים יותר, שם היכולת לעמוד מול לחצים של מפרסמים גדולים (עירייה, למשל) מוגבלת יותר, שם הקיצוץ בתקציבים לעבודת המערכת חריף יותר.

קשה לבוא בטענות למערכות הנאלצות לתפקד בשבריר מהתקציבים שהוזרמו אליהן בעבר, ובכל זאת נשאלת השאלה – האם יש היום עיתון מקומי אחד בישראל שיכול להרשות לעצמו לשלוח לעירייה כתב מדי יום, שלא לדבר על צוות כתבים, כדי לצפות בדיונים, לרחרח במסדרונות, לשמוע את מה שנאמר בוועדות התכנון והבנייה ובמקרה הצורך לחשוף את הליקויים והשחיתויות?

במקומון "העיר – תל אביב", למשל, כבר שנים שאין חטיבת חדשות ראויה לשמה. את מקומה מחליף כיום מדור המכונה "מצב העיר" וכולל כמה ידיעות בעלות חשיבות משתנה (השבוע הוא נפתח בסערה שמתחוללת באגודת הסטודנטים ומסתיים בהשקת חומוסייה). בחלקו המגזיני של המקומון מתפרסמות הבוקר שתי כתבות מרכזיות. האחת, כתבת השער, עוסקת בסופר יואל הופמן. האחרת עוסקת בעדיה אמרי-אור, כתבת לשעבר של המגזין המתחרה "טיים אאוט". הילו גלזר ערך תחקיר לאורך שבועות ארוכים בעקבות כמה פרסומים מעוררי חשד של אמרי-אור, בין היתר על "גל פציעות כתוצאה מחימום לא נכון של הקרמבו", "הולכי רגל שנרטבו ממכונית שנסעה בתוך שלולית והשפריצה לכל עבר" והחליטו להשיב קרב, ו"גל של מחלות מין" שמקורו בתיירים גרמנים. גלזר מבקש להוכיח כי הכתבת פיברקה ראיונות ותגובות לצורך הכנת הכתבות הללו. "כל מי שמרואיין אכן קיים וכל מה שצוטט אכן נאמר", טוענת הכתבת, אך מהתחקיר של גלזר נראה כי אין בסיס מוצק לטענתה. עורך "טיים אאוט" מוסר שהיא כבר אינה מועסקת בעיתון.

אם כך – מקומון אחד, הממוסחר, המבקש לא לעצבן, המקדיש גיליון מיוחד לפעולת ה"שופינג", מדפיס ידיעות (מומצאות?) על תופעות שוליות בתור חדשות, ואילו מקומון אחר, המיליטנטי, המבקש לעצבן, המקדיש גליונות לביקורת על מבצעי צה"ל ומעניק פתחון פה ל"עוכרי ישראל" (מומלץ מאוד לקרוא גם השבוע את טור ביקורת התקשורת מאת איתי זיו ואת הטור הקבוע של העורך אלון עידן), אינו מחזיק מחלקת חדשות רצינית. תחת זאת הוא מפרסם פובליציסטיקה נוקבת ומקדיש כמה עמודים לבחינה מעמיקה של מהימנות עיתונאית מתחרה. מה מתרחש בוועדות התכנון והבנייה של עיריית תל-אביב? אין טעם להילחץ. בעוד כמה שנים נוכל כולנו להרים מבט ולגלות.

סיקור ענייני

"סיקור [פרשת קם-בלאו] ב'גלובס' הוא ענייני ואינו נובע משיקולים כלכליים או זרים", מסר אתמול העיתון הכלכלי ל"עין השביעית", וזאת כתגובה לטענה כי העיתון מסקר את הפרשה באופן שמשרת את האינטרסים הכלכליים שלו יותר מאשר את זכות קוראיו לקבל מידע מקיף ומהימן על הנושא. יש להניח שכאשר העיתון מסר את תגובתו כבר ידעו עורכיו כי בערבו של יום יתפרסם בו מאמר רחב היקף שיתקוף בחריפות את "הארץ", את עורכו, את המוציא לאור שלו ואת התחקירן הראשי המעורב בפרשה.

בתחתיתו של שער העיתון "גלובס" שחולק אתמול למנויים התנוססה הכותרת "עברייני 'הארץ'". מתחתיה משפטים אחדים של עידו דיסנצ'יק, עורך "מעריב" לשעבר: "אם אני – שאינני עיתונאי בכיר – הייתי מסייע למישהו המבוקש בחקירה להימלט מן הארץ והייתי מפרנס אותו בחו"ל והייתי עוזר לו בעוד דרכים, הייתי מואשם – לפחות נחקר – בשיבוש הליכי חקירה. אבל עורך 'הארץ' והמו"ל שלו מרגישים שמותר להם להפר את החוק, אולי משום שהם בכירים כל-כך. עיתון 'הארץ' פרש זה כבר מהקונסנזוס הציוני. זה לא המקום ולא הזמן להתעכב על מקורות ודרכי המימון שלו ולא על תפיסת עולמו ולא על אוסף עוכרי ישראל שהתקבץ בין כותביו. אבל זה בהחלט המקום והזמן לחורר את מעטה הצביעות והצדקנות שאופף אותם".

משפטים אלה הם רק טעימה קטנה מרשימה נרחבת מאת דיסנצ'יק ("ותימלא הארץ צביעות") שפירסם "גלובס" על פני כפולת עמודים בקונטרס החדשות. בנוסח המלא דיסנצ'יק מבקר לא רק את עורך העיתון והמו"ל שלו, את דרכי מימונו, תפיסת עולמו ואוסף עוכרי ישראל שהתקבצו בין כותביו, אלא גם את העיתונאים הבכירים שחתמו על קריאה שלא להעמיד לדין את בלאו ("עיתונאי בכיר, כזה שמקשקש מהבוקר עד הערב ברדיו או בטלוויזיה ולא נשאר לו הרבה זמן לאסוף חומר, לבדוק אותו ולפרסם אותו כפי שמכתיבים העקרונות המקצועיים והאתיקה"), את ג'ודית מילר ("האחראית התקשורתית העליונה – כמעט בלבדית – למלחמת עיראק הנוכחית ולכן גם לתבוסה האמריקאית"), את אורי בלאו ("בלאו הוא לא ג'ודית מילר. אפילו לא מתקרב") ואת ענת קם, כמובן ("היא חיפשה תהילת עולם וג'וב בברנז'ה [...] אחותה האובדת של ליידי גאגא").

המאמר מופיע בעיתון תחת כותרת הגג הכורכת את עמוס שוקן באופן אישי בפרשה – "קם גנבה, בלאו ברח, שוקן גיבה". באתר האינטרנט זו כותרת המאמר ("הגנבת, החמקן והעורך שגיבה אותם"). אגב, גם בפעם הקודמת שדיסנצ'יק כתב רשימה ל"גלובס", עמדו במוקד העניינים עיתון "הארץ" והמוציא לאור שלו. אז העילה היתה הטענה לחרם מודעות של בנק הפועלים על עיתון "הארץ" בעקבות סיקור ביקורתי של היו"ר דני דנקנר. אז חבש דיסנצ'יק, נוסף לכובע העיתונאי במיל', גם את כובע הדירקטור לשעבר של בנק הפועלים.

טוב לירות למען ארצנו

בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" משרת ראובן וייס את דובר צה"ל בנאמנות. כתבה קצרה בחתימתו עוסקת בסמלת הדר משולם (19 וחצי), שביום העצמאות הקרוב תקבל אות הצטיינות על שירותה הצבאי. משולם, מספר וייס, היתה שחקנית מוכרת טרם גיוסה לצבא, אך התעקשה להשתבץ דווקא בתפקיד קרבי. את אות ההצטיינות תקבל לאחר שירתה ממארב על שתי "דמויות חשודות", "פגעה בשתיהם בגפיים התחתונות", וכשאחד מהם קם והחל לברוח היא "ירתה [...] לעבר פלג גופו העליון ופגעה בו". וייס מדווח כי "בחיפוש שנעשה על גופם של השניים נמצאו אמצעי לחימה רבים".

ידיעה זו היא דוגמה נאה לסיקור הצבאי שבו חפץ אבי בניהו, דובר צה"ל: ההפך מתפקידו של כתב צבאי, ההפך ממה שעשה אורי בלאו כשפירסם מסמכים מסווגים המחשידים את בכירי הצבא בהתנקשויות שלא לצורך. ירי על דמויות חשודות באזורי הגבול הוא אולי כורח המציאות במדינת ישראל, אך התפארות עיתונאית בירי כזה, התפארות חגיגית המלווה בתצלום מצודד של החיילת הקרבית, הם מסימני ההיכר של חברה שבה השתלט המיליטריזם על התקשורת.

"הבגידה האמיתית היתה של העיתונאים בתפקידם", כותב הבוקר ב"הארץ" גדעון לוי על פרשת בלאו-קם. "עיתונות המתייצבת יד ביד עם מנגנוני הביטחון נגד עמיתיה שמילאו את תפקידם מעוררת מחשבות קשות. התוצאה היתה הרת אסון: דמוקרטיה כה שברירית כשלנו, עם הבנה כה מוגבלת ומעוותת של תפקיד העיתונות, היא קרקע גידול פורייה לטירוף מערכות כללי. אם היה הדבר תלוי בחלקים נרחבים של דעת הקהל, קם ובלאו היו מוצאים להורג בכיכר העיר, ו'הארץ' היה נסגר מיד. האלוף שהיה מורה לחסל היה נותר נקי, העיתונאי והמקור שחשפו – אויבי העם".

"אתמול במאמרי על פרשת ענת קם", כותב יוסי מלמן בשולי מדורו המתפרסם בחלק ב' של "הארץ", "כתבתי בטעות כי פרקליטי 'הארץ' היו שותפים להחלטה איזה מסמכים להחזיר לשב"כ. התברר לי כי ההחלטה היתה של הכתב אורי בלאו בלבד".

ענייני תקשורת

במוסף "עסקים" של "מעריב" מדווח ערן סויסה כי יואב קוטנר עשוי להתמנות לעורך התרבות הראשי בחברת-החדשות של ערוץ 10 במקום חיים אתגר, שעזב את התפקיד לפני כמה חודשים בשל "חילוקי דעות עם בכירים בחברת-החדשות". בידיעה, שבה מצוינות התחנות בדרכו המקצועית של קוטנר, לא מוזכר כי הוא כותב כיום ב"ישראל היום".

"זו היתה משימה שנועדה להביא בדיוק את מה שהבאנו", אומר כתב "חדשות 10" אור הלר לכתב "העיר – תל-אביב" עופר פרוסנר, כשהוא נדרש לתאר כיצד קרה שהכין מארב עיתונאי לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. "זה לא היה פפרצי מהסיבה הפשוטה שהודעתי על קיומי, מיקומי וכוונותי", מוסיף הלר.