חדשות ההפיכה
עצרת ענק שקיימו אתמול מפלגות הקואליציה ותומכיהן הצליחה לפעור חור בהגנה של המחאה לעצירת ההפיכה השלטונית. מתחילת המאבק, אחת הטענות הבסיסיות במאבק היתה שהניסיון להכפיף את מערכת המשפט לממשלה – ובכך לבטל את עצמאותה ולהפוך אותה לפוליטית – הוא יוזמה של קומץ רדיקלי שעלה לשלטון על סמך הבטחות אחרות לגמרי, מתודלק בכסף אמריקאי ואידיאולוגיה מיובאת. בעצם, טענו מבקרי ה"רפורמה", לקואליציה אין מנדט.
הפגנות ההמונים שהתקיימו שבוע אחר שבוע ברחבי הארץ הוציאו לרחובות מאות אלפי ישראלים וחיזקו את הרושם הזה. המספרים הדלים של תומכי ההפיכה שהתייצבו מנגד, והזיהוי שלהם עם קבוצות שוליים כמו "לה פמיליה", תמכו בתחושה מחממת הלב שבניכוי הקיקיוניים בעצם כל ישראל חברים. אבל אתמול נטרפו הקלפים. עד כמה? לכל אחד מהעיתונים יש גרסה משלו, וכולם מתבססים על נתונים.
המונח "נתונים" עשוי להטעות. כל העיתונים מקדישים היום את הכותרות הראשיות שלהם להפגנת הימין, אבל לכל אחד מהם יש נתונים משל עצמו. ב"יתד נאמן", העיתון שקרא אתמול לקוראיו לא להשתתף להפגנה ("מה לכהן בבית-קברות"), חוגגים היום "מפגן המונים נגדי ראשון מול הטרור האנרכיסטי של השמאל". כמה זה בדיוק "מפגן המונים" במספרים? "כ-600 אלף", כותבים שם.
בעיתונים חרדיים אחרים, "המבשר" ו"הפלס", זהירים יותר ונוקבים בנתון "מאות אלפים". הכתב האנונימי שחתום על הדיווח של "המבשר" מציין ש"גם בכלי התקשורת המייצגים בדרך כלל את השמאל התקשו להתעלם מגודלה של המחאה, ובעל כורחם נאלצו להודות כי הימין אכן הפגין אתמול תמיכה מרשימה במהלכים אותם מובילה הממשלה".
"הצביעו ברגליים: מאות אלפים הגיעו לירושלים להפגנת הימין", נמסר בשער "ישראל היום". "בטח יגידו שהיינו 80 אלף, אבל אנחנו לפחות חצי מיליון איש כאן", מצטטת הכתבת שירית אביטן-כהן מפגין אנונימי ששוחח איתה. היא עצמה זהירה יותר, ומזכירה "הערכות על מאות אלפי מפגינים".
ב"מעריב" נוקבים, כעובדה, בנתון חד-משמעי: "כ-200 אלף". איך הצליח "מעריב", עיתון עם מערכת חדשותית מצומקת, בינונית ובעלת משאבים מוגבלים, להתחייב על מספר כזה? ומילא "מעריב", איך הגיעו ב"יתד נאמן" למסקנה שאת ההפגנה פקדו כ-600 אלף איש?
את התשובות אפשר לחלץ מהדיווח של "ידיעות אחרונות", שם נזהרים ומייחסים את הנתונים למקורות שהפיצו אותם. "גורמים במשטרה אמרו כי להפגנה הגיעו כ-200 אלף איש", מציינים שם, ואילו המארגנים "העריכו כי מספר המשתתפים גבוה בהרבה ועומד, לדבריהם, על 600 אלף איש". נחום ברנע, באותו עיתון, מספק נתון שלישי: 150 אלף. בניגוד לריפורטרים, ברנע לא מספק סימוכין ורק אומר ש"זה מספר מרשים".
גם ל"הארץ", כנראה העיתון שהתגייס יותר מכולם למאבק נגד ההפיכה המשטרית, יש מספרים. אבל רק ב"הארץ" מחביאים אותם. אין להם זכר בשער. שם מסתפקים רק במונח "הפגנת ענק". העמימות שולטת גם בסיקור החדשותי שנדפס בתוככי העיתון, שם מבשרת הכותרת על "המונים" ש"הפגינו בעד ההפיכה". הכתבת, יעל פרידסון, נוקבת במונח "המונים" גם בטקסט הרץ. המספרים שהוזכרו בדיווחי העיתונים האחרים כלל לא מוזכרים.
מי שיחפש טוב יותר יוכל למצוא מספרים בטור שסיפק ניר חסון, שיצא לשטח ושוחח עם המפגינים. "כל מי שדיברו עם 'הארץ' התעניינו בשאלה האם הבטחת המיליון מומשה", כותב חסון. "לקראת סוף ההפגנה החלה לרוץ בווטסאפ הודעה תחת הכותרת 'אם כל ההפגנות'. לפיה, החתום מעלה 'הודה בפה מלא שכזו הפגנה לא היתה מעולם בישראל... למעלה מ-700 אלף כבר הגיעו'. עוד שקר קטן נולד".
הפגנת הימין בירושלים, אתמול (צילום: פלאש 90)
אם כך, מה הנתון האמיתי? חסון מציין שלהפגנה הגיעו "יותר ממאה אלף מפגינים", ושזו כנראה היתה "ההפגנה הגדולה ביותר בירושלים מאז הפגנת הענק של החרדים נגד בג"ץ לפני כעשור". אלא שהקביעות הללו לא מובלטות בשום צורה. למעשה, בכותרת המשנה שינמכו את ההערכה של חסון וקבעו שההפגנה היא רק "מהגדולות שראתה ירושלים בשנים האחרונות", ולא הגדולה ביותר.
להחלטה העריכתית הזאת מצטרפת הבחירה לא להדפיס תצלומי רחפן שממחישים את גודל האירוע, שמתפרסמים בכל שאר העיתונים. במקום זה, בסיקור של "הארץ" שובצו תמונות שצולמו מגובה העיניים, שבכל אחד מהם נראים כמה עשרות או מאות מפגינים. אחד מהם מזכיר יותר חגיגת יום עצמאות בהתנחלות. בחזיתו נראה נער חובש כיפה מעיין בטלפון סלולרי, כאילו מתוך שיעמום. התוצאה מחמיאה לאקו-צ'יימבר של השמאל, ולא משקפת את המציאות.
הפניות השער, שמתארות את המפגינים כלוזרים, משלימות את המסגור המטעה: "הניסיון של הממשלה לכבוש מחדש את הרחוב הוא עדות לכך שהיא נכשלה במשימה", מוסרת הפניה לטור של רוית הכט. "התנגדות ההנהגה החרדית למחאה משקפת את הפחד מנפילת חומות האוטונומיה", קובעת הפניה לטור מאת אנשיל פפר. "תומכי ההפיכה מרגישים שמתנגדיה שברו את הכלים, ואמש הם ביטאו את עלבונם", גורסת ההפניה לטורו של חסון.
הכותרת הראשית היא הפניה לטורו של יוסי ורטר. היא מורכבת משתי מילים: "שביל הבריחה". מתחתיהן מוסבר ש"נתניהו משתוקק לשים מאחוריו את ההרפתקה הרת האסון של ההפיכה, אבל חושש מההשלכות". קוראי "הארץ" שיגבילו את עצמם למהדורה המודפסת יגיעו למסקנה ששום דבר חשוב מדי לא קרה אתמול בירושלים.
צומת ורטר-קדמון
הניסיון לטעון שהפגנת הענק של מחנה הימין דווקא מזיקה למחנה הימין לא מוגבל ל"הארץ". ב"ידיעות אחרונות", סימה קדמון חוזרת על מסר שמופיע בטור של יוסי ורטר. קדמון טוענת שבעצם מדובר בהפגנה "נגד ראש הממשלה". ואולם, באותה נשימה היא מציינת שאנשיו של נתניהו "פעלו מאחורי הקלעים כדי שכמה שיותר אנשים יגיעו, והליכוד השתתף במאות אלפי שקלים במימון שלה".
ורטר, בטורו, אמנם סימן את נתניהו כמפסידן ש"משתוקק לשים מאחוריו את ההרפתקה הרת האסון של ההפיכה", אך מוסיף שבינתיים הוא "חושש מההשלכות" ו"משלהב את הבייס" שמוחה נגד ההחלטה לעצור את החקיקה.
מה ההיגיון? אפשרות אחת היא שראש הממשלה הפך לקשיש דמנטי שביד ימין שופך בנדיבות שמן וביד שמאל סוחט בקטטוניות את ידית מטף הכיבוי. אפשרות אחרת היא שהמהלכים של נתניהו כה מתוחכמים, שאפילו גאוני מקלדת כמו ורטר וקדמון לא מסוגלים לפענח אותם. אפשרות שלישית, והגיונית יותר, היא שוורטר וקדמון פשוט מתביישים להודות שנתניהו לא מדבר איתם, ולכן הם לא באמת יודעים מה הוא מתכנן, שלא לדבר על מה שהוא מרגיש.
מהנעשה ב"ישראל היום"
שני העיתונים של מרים אדלסון חוגגים את הצלחת ההפגנה. "הם הגיעו מכל קצות הארץ, נשאו שלטים והניפו דגלים. תומכי הרפורמה דרשו 'לא לפשרה', וגם תהו: 'לאן נעלם נתניהו?'", נכתב בשער "ישראל היום". "כשהאנרגיות כאלה, לא יקברו את הרפורמה", נמסר בציטוט שכובש את הכותרת הראשית. מי שיחפש את מקור הציטוט יגלה שזו אמירה של ח"כ אנונימי למדי, דן אילוז מהליכוד, עד לא מזמן איש פורום קהלת.
בכתבה הראשית, הכתבת שירית אביטן-כהן לא מדווחת על דגלים של "כך" או על המיצג שבמסגרתו מפגינים בסרבלי אסירים דרכו על כרזה ועליה פרצופיהם של שופטי בית-המשפט העליון והיועמ"שית.
"האווירה ברחובות העוטפים את הכנסת הזכירה את מחאות הימין הגדולות בעשורים קודמים, אך הפעם לא היו כאן רק מתיישבים וצעירים אלא גם צעיר חילוני עם עגיל באוזן שמריע ללומדי תורה חרדים, מבוגרים מהתנחלויות, משפחות דתיות וגם חרדים", היא כותבת, ומכפילה את האזכור של מפגינים חרדים, אולי כדי לפצות על הוראת ההנהגה הרבנית החרדית לא להגיע למחאה. אפשר רק לדמיין את החילוני המנוקב עוצר לרגע את צעדתו, צועק "הידד", ואז מדקלם בלי לעצור: "לומדי תורה חרדים, מבוגרים מהתנחלויות, משפחות דתיות וגם חרדים".
בעיתון האחר של אדלסון, "מקור ראשון", ההתגייסות בוטה יותר. הכותרת הראשית אמנם אנמית ("המונים בהפגנת תומכי הרפורמה המשפטית בירושלים"), אבל הטקסט המרכזי הוא מאמר של ביביסט שמתייחס לקוראים כאל מקשה אחת: תומכי הפיכה. "אז על מה הפגינו אתמול, בעצם?", תוהה המחבר, יותם זמרי. "על הזכות להיות קיימים. ואתם יודעים מה? וואלה, מתברר שיש הרבה קיימים כמונו. תודה לכל אחד ואחד מכם שלא השאיר את המגרש ריק אתמול בירושלים".
תומכי ההפיכה המשטרית מפגינים בקריית הממשלה בירושלים, אתמול (צילום: אריק מרמור)
"הממשלה שכחה את יוקר המחיה", קובעת בפשטות כותרת שמתפרסמת בעמודי החדשות של "ישראל היום". בטור, שמקבל הפניית שער ונדפס בעמוד 5, מציינת העיתונאית הכלכלית סוניה גורודיסקי ש"החל מיום שני הקרוב, מחירי הדלק ומחירי מוצרי החלב המפוקחים יעלו באופן משמעותי".
"ההתייקרות של שני המוצרים הללו עלולה להתברר כדרמטית למשק", היא מוסיפה. "מחיר הדלק משפיע על כלל העלויות של כל ספק, והתייקרותו מגולגלת לצרכן. ובאשר לשוק החלב – הניסיון מלמד כי לא עובר זמן רב מרגע העלאת מחירי מוצרי החלב המפוקחים עד שגם אלה שלא בפיקוח מתייקרים – ומשם קצרה הדרך לגל התייקרויות חדש במשק".
האשמה מוטלת באופן ישיר על נתניהו: "באופן אירוני, דווקא הורדת יוקר המחיה היתה בין הנושאים הבולטים בקמפיין הבחירות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אלא שבמציאות השמיכה התבררה כקצרה מדי. יש כספים להגדלת קצבאות האברכים, אך אין מספיק כדי לממש במלואה את אחת מההבטחות הבולטות – חוק חינוך חינם מגיל אפס עד 3. נמצא כסף להורדת מס על המשקאות הממותקים בעלות של כ-800 מיליון שקל בשנה – צעד שלא הוביל להוזלת המשקאות והתברר כבזבזני – אך עד היום לא נמצאו מקורות למתן תמיכה ישירה ברפתנים, כדי שמחיר החלב הגולמי לא יעלה ואנחנו לא נשלם יותר על מוצרי החלב".
הטור של גורודיסקי לא חריג. הוא מצטרף לכותרת הראשית מיום ראשון השבוע, שבה תיאר כתב המשפט נטעאל בנדל שורה של תהליכים בסיסיים – כאלה שאין מחלוקת על חשיבותם – שתקועים במשרד המשפטים משום ש"פרט לרפורמה, נראה שאין ללוין פנאי לעסוק בענייני משרדו".
בגיליון של היום אפשר למצוא גם כתבה על ארבעה מעשי רצח שאירעו בתוך יממה, שמעוררים "תחושה שהמדינה הותירה חלל ריק בחברה הערבית בכוונה" (מישל מכול), וידיעה שנושאת את הכותרת "רבבות משפחות חוששות: מיזם הביטחון התזונתי יצטמצם" (אפרת פורשר).
הדיווחים הללו, שחלקם זוכים להבלטה, ממחישים של"ישראל היום" אין כבר בעיה למתוח ביקורת על המדיניות שמוביל הפוליטיקאי שלמענו הוקם החינמון, נתניהו, שעל התמיכה הבלתי מסויגת בו שפכה משפחת אדלסון סכומי עתק המוערכים בלמעלה ממיליארד שקל.
מרים אדלסון עם בעלה המנוח, שלדון (צילום: משה שי)
ובכל זאת, למרות הביקורת, יש סף שאותו עדיין לא חצו ב"ישראל היום". הסף שבו הכשלים הטכניים לכאורה, בשילוב עם המאמצים האינטנסיביים שמושקעים ב"רפורמה" (כפי שעדיין מכוּנה שם תוכנית נתניהו-לוין), משתלבים יחד לתובנה מערכתית שלא מדובר בבאג אלא בפיצ'ר. הממשלה לא מממשת את ההבטחות הסוציאליות שהופרחו במהלך קמפיין הבחירות משום שזה לא באמת מעניין אותה. קואליציית הימין הקיצוני לא מעוניינת לשרת את החברה הישראלית, אלא ליצור משטר חדש שבו החברה הישראלית תשרת אותה – וכל עוד המצב הזה לא מתממש, אין באמת טעם בכל היתר.
הקושי או הסירוב ליטול את הכשלים האלה ולחבר אותם לשחיתות השלטונית של הליכוד ולמערכה הממוקדת לפירוק הדמוקרטיה הישראלית דן את "ישראל היום" לחיים בלימבו. יש ביקורת, אבל יש גם תמיכה זהירה במהלכים השלטוניים – עד כמה שאפשר בלי שיחזרו לכנות את העיתון "שופר".
גם המו"לית, מרים אדלסון, נמצאת בלימבו. אבל בכך היא לא שונה משאר הישראלים. ההבדל בינה לבין האזרחית הממוצעת הוא שאדלסון מילאה חלק אינטגרלי, גם אם לא פלילי, במכונת השחיתות שבגינה ראש הממשלה עומד לדין, ושבגללה כנראה נקלעה המדינה לכאוס הנוכחי.
המוות של בעלה שלדון, החלפת העורך בועז ביסמוט (שמיד דילג לרשימת הליכוד, ומשם לכנסת) ושינוי הקו המערכתי סיפקו לאדלסון הזדמנות להתנתק מקופת השרצים ולהכות על חטא. אבל אדלסון בחרה להימנע מכך. לכן קשה לדמיין מהלך שלטוני שיהיה כה מופרך וקיצוני שיגרום לה ולעיתונה לצאת חזיתית נגד המנגנון המושחת שפעם נלחם איתם שכם אל שכם למען ראש הממשלה.
אמריקה
כל העיתונים מדווחים על ביקורו של רון דה-סנטיס בישראל. דה-סנטיס, מושל פלורידה, מעוניין להיות המועמד הרפובליקאי בבחירות הבאות לנשיאות ארצות-הברית. את הכבוד הכי גדול עושים לו "ישראל היום" ו"מקור ראשון" של מרים אדלסון. המו"לית, שיחד עם בעלה המנוח שלדון תרמה סכומי עתק לקמפיינים של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, היא מושא חיזור קבוע של פוליטיקאים מהמפלגה הרפובליקאית. טראמפ גמל לה על תמיכתה בעיטור גבוה.
ב"מקור ראשון", הידיעה על דה-סנטיס נדפסת במלואה בעמוד השער, למרות שאין בה תוכן חשוב או מעניין במיוחד. הכתב המדיני אריאל כהנא תורם ל"ישראל היום" טור שנושא את הכותרת "נוסחת הניצחון של דה-סנטיס: ממלכתיות" – קביעה שתעורר גיחוך אצל כל אמריקאי שעוקב אחר המירוץ לנשיאות. גם בגלל ההכתרה המוקדמת מדי, אבל בעיקר בגלל הטענה ל"ממלכתיות" של מועמד קיצוני ומעורר מחלוקת.
כהנא, שנכח באולם שבו נאם דה-סנטיס ואף הפנה אליו שאלה, לא מוסר לקוראיו שאחת הדמויות שישבו שם היא המו"לית שלו, ושמשפחת אדלסון תרמה לדה-סנטיס בעבר מיליוני דולרים. כהנא לא כותב שאדלסון גם סעדה עם דה-סנטיס בארוחת ערב חגיגית שהתקיימה אתמול בירושלים – פרט שנחשף, כולל תמונה, באתר החדשות האמריקאי Axios. הפרטים לא מוזכרים גם בדיווחה של הודיה כריש-חזוני, כתבת "מקור ראשון" שסיקרה את האירוע.
רון דה-סנטיס, מושל פלורידה, מציג לראווה חוק שעליו חתם בוועידה בירושלים, אתמול (צילום: יונתן זינדל)
הערבוב הזה בין האינטרסים האישיים של אדלסון וסיקור הזירה הפוליטית האמריקאית הוא חדשות ישנות, וכבר הפיק אינספור רגעים של עיתונות מופרכת – חלק גדול מהם בחתימתו של העורך לשעבר ביסמוט, שליווה את טראמפ במסעותיו ושלח הביתה, לישראל, רפורטז'ות מנותקות מהמציאות שניבאו לו ניצחון בבחירות שבהן הפסיד את השלטון.
היום כהנא תורם גם הוא למסורת הזאת, עם הניסיון, כאמור, לתאר את דה-סנטיס כמועמד ממלכתי. בתוך כך הוא מפנה כתף קרירה לטראמפ. "זו בדיוק הסחורה שהוא יספק לבוחרים הרפובליקנים", כותב הכתב המדיני על ה"ממלכתיות" של דה-סנטיס. "מצד אחד, מנהיג שמרני ואנרגטי עם רקע צבאי, מדינה משגשגת לדוגמה (פלורידה) וגיליון ביצועים מוכח; מצד שני, איש ציבור שלא מרסק את הנורמות הציבוריות. זאת, בניגוד ליריבו הפוליטי המרכזי לשנה הקרובה, דונלד טראמפ".
אגב, כהנא גם מציין שדה-סנטיס "נמנע מלתקוף את הנשיא ביידן וממשלו". ב"ג'רוזלם פוסט", העיתון שאירגן את האירוע שבו נאם (יחד עם מוזיאון הסובלנות), התרשמו אחרת. כותרת גדולה שמתנוססת היום בשער העיתון הישראלי בשפה האנגלית עוסקת בביקורת מפורשת של דה-סנטיס על ביידן, שמואשם אישית בהערמת קשיים על כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסעודיה.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ עונד את מדליית החירות לצווארה של ד"ר מרים אדלסון, הבעלים של "ישראל היום" (צילום מסך)
את התמונה העקומה שמספק כהנא מתקנים דיווחים שמתפרסמים בעיתונים אחרים. "מי שרואה עצמו מועמד אפשרי לנשיאות ארצות-הברית, אבל עדיין אינו מוכר מספיק מחוץ למדינתו, מחפש תמיד דרכים לפרוץ ברמה הלאומית", כותבת ציפי שמילוביץ ב"ידיעות אחרונות". "דה-סנטיס אמנם עוד לא הכריז על ריצה לנשיאות, אבל הסיבוב העולמי שהוא עורך עכשיו, כולל הביקור בישראל, מבהיר כי זו רק שאלה של זמן. וכדי להשיג את אותה פריצה לאומית הוא בחר דרך מקורית: מלחמה נגד אחד המותגים האמריקאיים האהובים והמצליחים בהיסטוריה – דיסני".
"שלשום הגיש תאגיד הענק תביעה נגד דה-סנטיס, לאחר שדירקטוריון הפיקוח על דיסני וורלד שמינה המושל החליט לבטל עסקה ארוכת שנים שהעניקה לחברה סמכות לגבי החלטות עיצוב ובנייה בנכסים שלה באורלנדו. בתביעה טוענת דיסני כי מושל פלורידה 'מנהל קמפיין ממוקד של נקמה ממשלתית', זאת לאחר שהחברה הביעה התנגדות פומבית לחוק המכונה 'אל תגיד הומו', שעבר בפלורידה בשנה שעברה ובין היתר אוסר על מורים לדבר עם תלמידים על נטיות מיניות".
ב"הארץ", נתנאל שלומוביץ מבהיר שהחוק המדובר הוא רק אחד מכמה יוזמות שמציבות את דה-סנטיס בשוליים הקיצוניים של המפלגה הרפובליקאית – שאליהם הוא צפוי להתקרב אף יותר ככל שיחריף המאבק בינו לבין טראמפ. למשל, חוק האוסר לבצע הפלות החל מהשבוע השישי להריון, שעליו חתם לאחרונה.
"המחוקקים שהתגייסו למען דה-סנטיס לא רק עוזרים לו לתקוף את תאגיד דיסני או נשים הזקוקות להפלה, הם גם אסרו להפגין מחוץ למבני ממשל ללא אישור", כותב שלומוביץ. "כך גם אושרו חוק המקל על בית-המשפט לגזור עונש מוות; חוק המוריד את הרף הדרוש בתביעות דיבה, כדי לפגוע בעבודת העיתונאים המסקרים אותו – וחוק המבטל את הדרישה לחשוף את סדר היום של המושל, כדי למנוע ביקורת ציבורית. דה-סנטיס מקפיד לא להתראיין לכלי תקשורת שלא מגדירים עצמם כשמרניים.
"ההימור של דה-סנטיס על הבייס בולט לא רק בחוק ההפלות, אלא בעיקר במאבקו המתוקשר נגד קהילת הלהט"ב. זו דוגמת מופת לקמפיין העתידי, המעדיף להשקיע בשלהוב הבייס לצאת להצביע על פני מדיניות מתונה הפונה למצביעי מרכז".
משפט המו"לים
בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" שוב מתפרסמת ידיעת חנופה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. התירוץ הפעם: הנשיא ורעייתו הצטלמו עם הזמרת נועה קירל כשכל אחד מהשלושה מצמיד אל מצחו כף יד עם זרת זקורה באופן שמדמה ראש של בעל חיים – לא קרנף אלא חד-קרן, כשם השיר שעמו תתמודד קירל באירוויזיון. איתמר אייכנר, הכתב לעניינים מדיניים וליקוקים, מאפשר גם למושאי סיקורו ללקק קצת: "'שמעתי את השיר והוא נהדר – את נהדרת', אמר הנשיא לקירל, 'אני מעריץ גדול שלך. נותר לי רק לשאול, אפשר לעשות איתך סלפי?'".
הרצוג, יש להזכיר, הוא האיש שיוכל לחנון את מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, אם וכאשר יורשע בפלילים במשפט המו"לים. השבוע, אחת מעורכות-דינו ניסתה לשכנע את בית-המשפט שמוזס כלל לא מתערב בעניינים מערכתיים – קביעה שאינה מתיישבת עם עדותו, וגם לא עם עדויותיהם של עובדים ועובדים לשעבר בקבוצת התקשורת ששוחחו עם "העין השביעית". חלקם הסבירו שגם כשהמו"ל שלהם לא עוסק ישירות בתוכן – הוא יכול להרשות זאת לעצמו משום שמראש השכיל למנות עורכים שיודעים לקלוע לרצונו בלי הוראה מפורשת.
נועה קירל וההרצוגים בשער האחורי של "ידיעות אחרונות", היום (לחצו להגדלה)
"סנגורי נתניהו דנו עם היועמ"שית באפשרות לקיים גישור פלילי", מדווח חן מענית בידיעה קצרצרה שמתפרסמת ב"הארץ". נטעאל בנדל מציין ב"ישראל היום" ש"עמדת היועמ"שית והפרקליטות נכון לעת הזו נותרה כי אין צורך בגישור, וכי נתניהו ואלוביץ' רשאים לפנות ולבקש הסדר טיעון בעניינם". נאשם אחד שלא מוזכר בדיווחים על המגעים הוא נוני מוזס. אף שלא מדובר במידע בלעדי, בעיתון של מוזס כלל לא טורחים לדווח על ההתפתחויות.
מ.ק. 22
במוסף "גלריה" של "הארץ" חוזר משה גלעד לקלאסיקת האבסורד "מלכוד 22" לרגל מאה שנה להולדת המחבר, ג'וזף הלר. גלעד מציין שקרא את הספר לראשונה כשהיה בן 16, ואז שוב ושוב במהלך שירותו הצבאי. "הדמיון בין מה שתיאר הלר למציאות שחוויתי ברור כשמש", הוא כותב, ומדגים: "חורף 1977, אני איש צוות טנק בגדוד שריון שהוצב בצפון סיני. רוב הזמן היינו ב'שטח'. פעם בשבוע, ביום שישי אחר-הצהריים, לקחו אותנו להתקלח.
"נסענו ארבעים דקות במהירות עצומה במשאית פתוחה שהרימה ענן אבק. כאשר הגענו לבסיס כלשהו התקלחנו במהירות, ואז בחיפזון, כדי שנספיק להגיע לפני כניסת השבת, שבנו בסופת האבק לגדוד הטנקים שלנו. כאשר הגענו לקבלת שבת נראינו בדיוק כפי שנראינו כאשר יצאנו לדרך. ניסיתי פעם לשאול בנימוס מה הטעם במקלחת הזאת, ואחד ממפקדי הביט בי בעיניים מצומצמות ואמר: 'הציניות הזו לא תעזור לך בחיים'. הוא צדק".
סימנייה
"מסמכים פנימיים של משרד החוץ מגלים: ישראל שיחדה בשיטתיות בכירים בדיקטטורה הרצחנית בליבריה, כדי לזכות בתמיכתם הדיפלומטית", מבשרים ב"מוסף הארץ", בכתבה של איתי מק. מעל הכותרת מתנוסס לוקש אילוסטרטיבי ובו פירוט של טובות ההנאה שהומטרו על השלטון הליברי, מ"3 מיליון דולר מענק לבניית ארמון הנשיא", "תחמושת בשווי 100–200 אלף דולר" ו"500 דולר מענק ליועץ לנשיא על סיוע באו"ם", ועד "מנצח ישראלי אחד לתזמורת כלי נשיפה". הקריאה מומלצת.
ענייני תקשורת
קשת. בגליון סוף השבוע של "גלובס" מדווחים על השקת FreeTV, מיזם הסטרימינג של קשת ו-RGE. הכתב, נבו טרבלסי, מקדיש נתח מהכתבה לתיאור המציאות הרגולטורית המורכבת שבה יפעל המיזם. "באוגוסט 2022 עתרה Hot לבג"ץ נגד הרשות השנייה על מנת שזה יפסול את עליית המיזם לשידור בנימוק לחשש לפגיעה בשוק הדעות בעולם הטלוויזיה. לצד זאת, ב-Hot טענו כי ישנו איסור בעלות צולבת, כלומר לא אמורים להיות שחקנים השולטים בכל שרשרת הערך", הוא מפרט.
"ברשות השנייה אישרו את המיזם, ובדיון בבג"ץ טענו כי חשבו שאין בסמכותם לעסוק בנושא אינטרנטי. בית-המשפט קבע שהוא כן בסמכותם, ולאחר מכן הודיעה הרשות השנייה כי הנושא אכן נבחן ולא נמצאה סיבה לבלום את המיזם".
ללא צנזורה. ב"7 לילות", מוסף התרבות של "ידיעות אחרונות", מתפרסם ראיון עם דניאל עמרם, "האיש שמאחורי אימפריית תחקירי הרשת 'דניאל עמרם ללא צנזורה'". בחודשים האחרונים מתבלט עמרם כמי שמצליח לזהות ישראלים שתוקפים באלימות מפגינים נגד ההפיכה המשטרית. במוסף מתארים אותו כ"חרדי לשעבר בן 24 שמתגורר בניו-יורק ומשפץ בתים לפרנסתו".
כשהמראיינת יערה יעקב חוקרת אותו על שיטות העבודה שלו, עמרם משיב: "השאלה הראשונה לכל מי שפונה אלי היא: 'צילמת?'. ברגע שיש תיעוד, אפשר להתחיל לעבוד, ואם לא – אני מחפש עדויות ומתקשר בווידיאו כדי לוודא שזה אדם אמיתי. אנחנו מעלים את הסיפור לטלגרם. מבקשים מכל מי שיש לו מידע לפנות בפרטי. [...] יש לנו איזה שלושה או ארבעה שהפכתי לסוג של כתבים, בכל פעם שצריך משהו הם נוסעים ומצלמים".
עושים לביתם. הכתבה הגדולה ביותר שמתפרסמת היום בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" – עמוד וחצי בפורמט ברודשיט, שהם שלושה עמודים במונחים של גליונות חול – מבשרת לקוראים על השקת המחזור החדש וה-14 במספר של פרויקט "המורה של המדינה". הספונסרים, כבכל שנה, הם הסתדרות המורים, בנק מסד ותלמ"א. על הטקסט השיווקי חתום כתב הבידור הוותיק אמיר קמינר.
ספרינגר. "מנחה הטלוויזיה ג'רי ספרינגר מת בגיל 79", מדווחת ציפי שמילוביץ ב"ידיעות אחרונות". "לפני שהפך לאייקון טלוויזיוני ניסה ספרינגר לרוץ לקונגרס ב-1970, והפסיד", היא מציינת. "לאחר מכן נבחר למועצת העיר של סינסינטי, אוהיו, ובהמשך אף הפך לראש העיר".
ב-1991 החל להגיש את תוכנית האירוח שהפכה אותו לכוכב. "ספרינגר שינה, יש שיגידו אפילו המציא, את ז'אנר הטוק-שואו הטלוויזיוני היומי המגוחך, ביזארי ולפעמים גם אלים", כותבת שמילוביץ. "המופע של ספרינגר ירד מהאוויר ב-2018, כשהמציאות הפכה מטופשת עוד יותר ממה שקרה באולפן".