חדשות ההפיכה

האם ניתן להבחין בתזוזות במיקום העיתונים הישראלים מול המהפכה המשטרית? בקושי. "הארץ" עדיין ניצב כמתנגד התקיף ביותר להפיכה. "ידיעות אחרונות" מחרה מחזיק אחריו. "מעריב" על הגדר, עם נטייה נגד. "ישראל היום" בעד, אבל בזהירות. אם תהיה תזוזה משמעותית, אפשר לנחש שהיא תבוא מהכיוון של "ידיעות אחרונות". השבוע מינה המו"ל הנאשם בפלילים נוני מוזס פונקציה חדשה בעיתון: עורך-על. מעל לעורכים של "ידיעות אחרונות" ו-ynet, נטע ליבנה וגידו רן.

האם המינוי של אבי משולם מסמן על כוונתו של מוזס להטות שוב את הספינה? האם קיפוח ראשיהם של ליבנה ורן נועד לסמן שהמו"ל הכל יכול אינו מרוצה מכך שקבוצת התקשורת שבשליטתו נטלה עמדה ברורה נגד השלטון, בניגוד לאי-ההזדהות המסורתית? ייתכן. אבל ייתכן גם שמדובר בצעד כלכלי גרידא: לא להטות את הספינה רוצה מוזס, אלא לגלח חלק גדול מהעובדים במדור המשוטים. ברנש נוח לבריות ולהנהלה בכס העורך הראשי הוא נכס גם במקרים כאלה.

ב"מעריב" מתפרסם טור נדיר של העורך גולן בר-יוסף, שקריאה בו מציעה טעם לנדירותו: הוא תפל, סגנונית ורעיונית. בר-יוסף מצטט מפרשת השבוע ומספר בשם "סיפור אהבה אמיתי ועצוב במיוחד". הנה מה שכתבו עליו ב"ספרים" של "הארץ" כשתורגם לעברית: "הספר מותיר בסופו שובל של בנאליות, של תחושת סרק. טעם אטום של פיקטיביות". מה חושב בר-יוסף על הרפורמה המשפטית? האם הוא סבור שמדובר במהפכה משטרית? האם הוא בעד או נגד? אין לדעת. לגבי הסוגיה המשמעותית ביותר המנסרת כעת בחלל המדינה לעורך הראשי של "מעריב" אין עמדה.

בעד מה הוא? "הידברות", "גם תחת אש החקיקה המתקדמת". הפתרון הזה, כניעה בנוסח הרצוג, הוא פתרון הפחדנים. מי שמפחדים להגיד את עמדתם האמיתית: אנחנו בעד שלא יהיו שאלות קשות וסוגיות מסובכות, אנא עזבו אותנו בשקט וחזרו לשגרה של בינוניות ברוכה. ל"מעריב" יש עוד עורך ראשי (מדובר בפרויקט שגדול על בן אדם אחד, כנראה), קוראים לו דורון כהן. אם לשפוט לפי פרסומיו ברשתות החברתיות, הוא תומך מלא-מלא ברפורמה. שיכתוב הוא טורי עורך, וידעו הקוראים עם מי יש להם עסק ויחליטו איפה הם עומדים ביחס לזה. עדיף בהרבה על הקריאות המזויפות והפחדניות ל"הידברות" בתחפושת.

כלכלת ההפיכה

הפגיעה של המהפכה המשטרית בכלכלה היא הקונצנזוס הרחב ביותר בנוגע אליה. אין כלכלן רציני שסבור אחרת. נכון, גם אין כמעט משפטנים רציניים שתומכים בתוכנית לוין-רוטמן, אבל הכלכלה מוחשית יותר ואבסטרקטית פחות, ובעיקר, ההשפעה עליה מהירה הרבה יותר. בהתאם, עיתוני הכלכלה מציגים עמדה ברורה למדי.

שער מוסף "עסקים" של "מעריב" מוקדש לראיון שערכה ליאת רון עם הכלכלן דן בן-דוד. רון מתמחה בעיתונות מלטפת עם ארומה של תוכן שיווקי, אבל לבן-דוד דווקא יש אמירה פוליטית ברורה. "פרופ' דן בן-דוד לא מבין למה נתניהו, האיש שמבין טוב מכולם איזו קטסטרופה כלכלית צפויה בגלל הרפורמה, לא עוצר אותה בעצמו, מבכה את מצבה של מערכת החינוך וחושב שישראל בדרך להיות לבנון. כשבעלי ההון והמשכילים יברחו מכאן, הוא מזהיר, לא תהיה דרך חזרה", נכתב בכותרת המשנה לראיון.

"לפני כמה שבועות החליט להצטרף לשורה ארוכה של כלכלנים בכירים, בהם נוריאל רוביני, שחזה את המשבר הכלכלי ב-2008, פרופ' ליאו ליידרמן, פרופ' דן גלאי ופרופ' אבישי ברוורמן, ולחתום על עצומה המתריעה כי המהפכה המשפטית צפויה לגרום למשבר חמור. 'אנו מביעים את דאגתנו העמוקה לנוכח מהלכי הממשלה שצפויים לפגוע בעצמאות מערכת המשפט והשירות הציבורי, ושלהערכתנו יגרמו לנזק חסר תקדים לכלכלה הישראלית', נכתב בה".

ראש הממשלה בנימין נתניהו השבוע במליאת הכנסת, עם עמיתיו איתמר בן-גביר, יריב לוין, שמחה רוטמן, יואב גלנט ועידית סילמן (צילום: יונתן זינדל)

"יש פה ראש ממשלה שעומד למשפט, ויחד עם כמה שותפים טבעיים, שכוללים את הקבוצה שיש לה בעיה עם בתי-המשפט, בלי קשר למשפט נתניהו, כי הם לא רוצים שהילדים שלהם ילכו לצבא וילמדו לימודי ליבה, ומאמינים בעליונות של גברים על נשים, מה שמכניס אותם לתאקלים עם בית-המשפט כל הזמן", אומר עוד בן-דוד, "ואז יש את שלוש המפלגות הגזעניות ממש, מתוכן שני ראשי מפלגות שנעצרו בעבר, בן-גביר שהורשע מספר פעמים על הסתה לגזענות, וסמוטריץ', שלא רוצה שאשתו תשכב בחדר יולדות עם ערבייה, ואיתם אבי מעוז, השותפים הטבעיים של נתניהו. הבעיה היא שהם לא יכולים להיות שותפים טבעיים של אף חברה ליברלית בעולם, כי הם לא מבינים את מהות הדמוקרטיה. [...]

"אנחנו לא צריכים להסתכל רחוק. לבנון עברה את התהליך הזה. היא נחשבה לפריז של המזרח התיכון, עד שהמוסלמים הדתיים השתלטו עליה. היא איבדה את השכבה המשכילה, שברחה עם הכסף, והתחילו מאבקים פנימיים בין קבוצות. מה שהפיל את ברית-המועצות זאת הכלכלה שקרסה, ומה שמאפשר לישראל להיות המעצמה שאנחנו זו היכולת של אנשים לחשוב מחוץ לקופסה, לאתגר את המוסכמות. כשלא מאפשרים את זה ואומרים שחייבים לציית למי שנותן הוראות, הגורל נחרץ לאבדון. תמיד חשבתי שזה יקרה כשהנכדים שלי יהיו בגילי, אבל שעון החול מתקרב אלינו במהירות".

שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מוקדש לראיון שערך סבר פלוצקר עם איש העסקים רונלד כהן, "מהמשקיעים הבולטים והוותיקים בהייטק ובכלכלה הישראלית", ש"מביט על מה שקורה כאן בחשש ובכאב. בראיון הוא מסביר למה יחשוב פעמיים לפני שישקיע בארץ שוב ומזהיר שיבטל את התרומה בסך 8 מיליון דולר שהתכוון להעביר לספרייה הלאומית".

"יש הסתברות לא מבוטלת שישראל המשגשגת תינזק קשות", אומר כהן, "אם וכאשר החקיקה להגבלת הדמוקרטיה וסירוס מוסדותיה יאושרו בכנסת. ערעור הבסיס שעליו נשענה ונשענת מדינת היהודים לא יעבור בשקט ובלי תוצאות. המהלך החפוז והאנוכי של ממשלת ישראל דומה דמיון מצמרר להחלטה האומללה של ממשלת בריטניה לפרוש מהאיחוד האירופי, הברקזיט הנורא. ברקזיט שאושר ב-2016 ברוב קטן בציבור ובקולות השמרנים בפרלמנט הבריטי. תומכיו הקולניים התבססו על מסכת שלמה של שקרים ועיוותי מציאות והובילו את הכלכלה הבריטית למשבר עמוק, כולל צמיחה אפסית, אבטלה גבוהה וירידה ברמת החיים ואינפלציה חריגה".

"הרצון לשעבד את הספרייה הלאומית לפוליטיקה", הוא מוסיף, "מדגים את מטרותיה של הרפורמה: לשעבד את כלל מערכת המשפט לפוליטיקאים מהקואליציה השלטת. לא רק כפטריוט ישראלי, אלא גם כיזם וכמשקיע, הדבר מטריד ומכעיס אותי ביותר. הממשלה חוצה פה קו אדום, גבול המפריד בין דמוקרטיה ללא דמוקרטיה.

"כאשר אתה רואה מול עיניך כיצד משתנה לרעה ועלולה להתמוטט כליל הסביבה החוקית והנורמטיבית שבה אתה רגיל לעבוד וליזום, אתה שואל את עצמך אם בכלל כדאי להשקיע במדינה הפכפכה כזו. אם היום הם, שרים וחברי-כנסת מהקואליציה, מתכוונים לכופף לצרכים הפוליטיים את בית-המשפט העליון, את הספרייה הלאומית, את השידור הממלכתי, הרי מחר הם ירצו לכופף לצורכיהם גם את עולם העסקים, כפי שנעשה בסין".

בסופו של הראיון מוסיף פלוצקר שתי הערות. הראשונה היא כי השפעת המהפכה המשטרית על הכלכלה לא תהיה בשוקי המניות, המטבע והאשראי אלא בבריחת המשקיעים, פגיעה במחקר ופיתוח ונסיגת ההייטק. ההערה השנייה יוצאת דופן. פלוצקר חושף שם כי יש לו אידיאולוגיה נוספת על זו של שירות ההון: הוא קורא לבכירי האוצר לקום ולהתפטר כאחד, לא בשל המדיניות הכלכלית או אפילו המשפטית של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', אלא משום שהשר גזען צמא דם.

ב"דה-מרקר" כותב גיא רולניק כי "סמוטריץ' שודד מיליארדים ו'מוחק כפרים' – אבל אנחנו ננצח אותו". המיליארדים הם "הגדלות הרמטכ"ל", ניפוח הפנסיות הצבאיות ששר האוצר סמוטריץ' אישר, אחרי שבעבר קרא להן "שוד הקופה הציבורית". מדוע אישר? "הנכונות של סמוטריץ' להכשיר בסוף השבוע שוד של משלמי המסים כשר האוצר נבעה מכך שבמקביל הוא קיבל תמורה בכובעו כשר במשרד הביטחון: שורה של סמכויות לגבי פעילות צה"ל בשטחים, ובעיקר את השליטה במינהל האזרחי".

רולניק כותב על סמוטריץ' הפרלמנטר המשובח "כשהיה חבר בוועדה שהוקמה בכנסת כדי לחקור את האשראי שהעמידו הבנקים לטייקונים. [...] בוועדה הזאת בלטו בעבודה פרלמנטרית מדויקת ומקצועית שני חברי-כנסת. הראשון היה דב חנין, וזה לא חידוש, כי הוא היה אחד מחברי-הכנסת הטובים ביותר בישראל, והשני היה סמוטריץ'. צפיתי בו בדיוני הוועדה, חוקר את הבנקאים ואת הרגולטורים, בהערכה והתפעלות. הוא נלחם עבור האינטרס של הציבור הרחב בזירה מורכבת. אבל זה היה סמוטריץ' מודל 2018.

"סמוטריץ' מודל 2023 הוא שר האוצר, שר במשרד הביטחון ופוליטיקאי שיכור כוח שדוהר יחד עם בנימין נתניהו, יריב לוין, איתמר בן-גביר וחבורת קהלת בקמפיין להשמדת הערך הגדולה בהיסטוריה של המשק הישראלי. סמוטריץ', שכחבר-כנסת מיצב את עצמו כמי שמוכן להתייצב מול טייקונים וקבוצות אינטרס, מפזר עכשיו כשר האוצר סכומי עתק על שותפיו החרדים, מה שמקטין את הסיכוי שנוכל אי פעם לנטרל את פצצת הזמן הכלכלית שהם מהווים עבור כל עתיד החברה, הרווחה, הערכים והתרבות של הפרויקט הציוני.

"גרוע מזה, הנזקים של ההפיכה המשטרית עלולים להיות כה כבדים, שגם אלה שלכאורה 'נהנים' ממנה ותומכים בה ישלמו בסוף את המחיר — כתוצאה מהקריסה הכלכלית, החברתית והדמוקרטית של ישראל".

"גלובס" הוא העיתון הכלכלי הוותיק בישראל, וגם היחיד שמסקר את המהפכה המשטרית בשני קולות. קול וחצי, ליתר דיוק. אולי אפילו קול ורבע. רבע קול נגד הרפורמה (בעיקר בראיונות שמקיים אורי פסובסקי, אחד העיתונאים הרציניים האחרונים שנותרו בעיתון, הסובל מנטישה המונית של כתבים). קול אחד בעדה. לא באופן ישיר, בדרך עוקפת, בסיסמאות של "הידברות" ו"מתינות". זו עמדה מוזרה. היא לא רק מנוגדת להיגיון ולשכל הישר, היא גם מנוגדת לקול הברור שמשמיעה קהיליית העסקים והכלכלה, הקהל של "גלובס".

זה מה שמוביל לטור העורכת, נעמה סיקולר, שמקודם היום בהבלטה משער העיתון. "אנחנו עיתון, לא מפלגה" היא הכותרת שלו. סיקולר מתגוננת בתוקפנות מפני התרעות של ביטולי מינויים שהגיעו לעיתון, לדבריה, לאחר שפרסמו ראיון תמיכה ברפורמה עם איש עסקים ממקורביו של נתניהו. אבל כתבנו שהם מקורבים, מזדעקת סיקולר, ומוכיחה שהיא פשוט לא מבינה כלום (או מיתממת ממש גרוע).

זו דוגמה מצוינת לנכות המחשבתית שאוחזת ב"גלובס" כבר תקופה ארוכה: המחשבה ש"גילוי נאות" הוא הכשר בד"ץ. אם איש עסקים הוא חבר קרוב של נתניהו, גברת סיקולר, אזי דעתו על הרפורמה המשפטית צבועה כולה בצבעה של העובדה הזו, בין אם טרחתם לגלות לנו אותה ובין אם לא. בדיוק כפי שאם מישהו שילם עבור כתבה היא נשארת תועבה עיתונאית גם אם מצורף בסופה גילוי נאות.

נעמה סיקולר, עורכת "גלובס", בכנס של העיתון "מקור ראשון". ירושלים, 11.3.2018 (צילום: יונתן זינדל)

סיקולר טוענת שהתקשורת מיישרת קו, שיש "שורת מקהלה" וש"גלובס" נוהג באופן אחראי כשהוא "מעמיד קצת יותר סימני שאלה וקצת פחות סימני קריאה". גם זו היתממות מפוארת. הרי אם היו כלכלנים רציניים שסבורים שתוכנית לוין-רוטמן טובה לכלכלה, "גלובס" היה ממהר לראיין אותם ולא נאלץ להסתפק בחבר של נתניהו. המציאות הכלכלית, מה לעשות, מדברת בקול ברור ואחיד – נגד הרפורמה. סימני השאלה ש"גלובס" מפזר לקוחים ממשאלות הלב של העורכת והמו"לית, לא מהמציאות.

"הקריאה המערכתית הפומבית היחידה שלנו היתה, ותהיה, להידברות", מסכמת העורכת הראשית של "גלובס". תודה רבה באמת, אבל אתם עיתון, לא עמותת צו פיוס. למי אכפת ש"גלובס" בעד הידברות? כולנו בעד הידברות, שלום, אחווה ותספורת גוונים. עיתון כלכלי אמור לספק לקוראיו נתונים, עובדות ופרשנות הנסמכת עליהם. הרפורמה המשפטית היא הדבר הכי גדול שקורה עכשיו בכלכלה – היא טובה או רעה? מזיקה או מועילה? די ברור מה חושבים בבית של המו"לית אלונה בר-און, אבל מכיוון שאי-אפשר למצוא כלכלן רציני שגם חושב ככה, בעיתון מתבזים בהתחזות לסניף האו"ם בראשון-לציון.

הרפורמה שמובילה ממשלת נתניהו במערכת המשפט היא הכל חוץ מחלבית. מדובר בתוכנית ברוטאלית, אלימה, חד-משמעית. אפשר להיות נגדה או בעדה, אבל אי-אפשר למכור אותה במדף של הפרווה. זה מה שב"גלובס" מנסים לעשות. וזה מתפוצץ להם בפרצוף. "למרחב הרעיוני המשותף קוראים עיתון. לא מפלגה. רוצים להחרים אותנו בגלל זה? בבקשה", מסכמת סיקולר. בקצב הזה, ב"גלובס" עוד יתגעגעו לימים שבהם מישהו טרח להחרים אותם. הם בדרך הבטוחה להפוך לפשוט לגמרי לא רלבנטיים.

תרבות ובידור ומהפכה

שער "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מוקדש ברובו לראיון עם זמר שהתחתן עם אשה צעירה ממנו. ובכל זאת, שתי הפניות עוסקות במצב הלאומי: "יוסי סוכרי לא מבין למה המזרחים נוהרים לימין ולמלחמות" (במדור הספרות) ו"הכנסת היא בושה, ישראל הולכת לדיקטטורה ולמה השלטון נזכר לטפל בבתי-המשפט: אושיק לוי מפחד". אבל ההתייחסות המשמעותית יותר היא בכפולה הפותחת, בטור של העורך הבכיר רענן שקד. אם היה פנתיאון שמכנס טקסטים עיתונאיים שמהם ניתן ללמוד מדוע שקעה הדמוקרטיה הישראלית, הטקסט הזה של שקד היה נותן פייט יפה לטקסטים אחרים של שקד.

רענן שקד הוא אחד הקולות האולטימטיביים של הזכר הלבן, שכדי להיות שבע עד כדי בחילה בחר בסירוס עצמי שהוביל אותו למצב של דיכאון כרוני. היום ב"7 לילות" הוא גוער במי שדוחק באמני ישראל להביע עמדה פוליטית אל מול המהפכה המשטרית והמאבק נגדה. מדובר בדרישה "פטרונית ומנוגדת לתפקידם הבסיסי". תפקידם הבסיסי של אמנים, מסביר שקד (ואני בטוח שבתוך זה הוא כולל גם עיתונאים), הוא להתפרנס. "שלמה ארצי לא חייב לי, לכם או למחאה נגד הממשלה שום דבר", הוא קובע. אמנות צריכה לעסוק רק ב"אישי", אמנות פוליטית היא אמנות גרועה, ועד שמישהו הצליח להעפיל לפסגת הקונצנזוס אין לאף אחד שום זכות לדרוש ממנו לרדת משם.

אפילו שלמה ארצי לא השתכנע. "הדמוקרטיה שעליה גדלנו ונראתה תמיד מובנת מאליה עלולה להתגלות לפתע כלא נצחית. שלמה ארצי מודאג", נכתב בהפניה לטורו של ארצי בשער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

ב"ישראל היום", שער מוסף "שישבת" מוקדש ל"הפטריוטים", תוכנית הקשקשת של ערוץ התעמולה 14, ההולכת ומתחזקת בטבלאות הרייטינג. התוכנית, כמו הערוץ, היא משרצה של פייק ניוז, גזענות והסתה, או בלשון העורך ב"ישראל היום": "שוברת את גבולות התקינות הפוליטית". היה מעניין לעשות ניסוי: לסגור את אשתו, אחותו או בתו של העורך הזה בחדר סגור עם ינון מגל לעשרים דקות, ורק אז לתת לו לנסח כותרת על התוכנית שלו. הכתב, עדי רובינשטיין, קובע בקיצור שמדובר ב"קרקס". פאנל לדוגמה: הפוגרום בחווארה, בעד ונגד.

רובינשטיין מספק רשמים חדים ובלתי מתנצלים מביקור באולפן התוכנית, המוקלטת מול קהל. "את הערוצים המתחרים הם נטשו מזמן, ומבחינתם, כפי שהם עצמם מעידים, 'הפטריוטים' הם התמונה המהימנה ביותר למה שקורה בחדשות ולצורה שבה צריך לקרוא אותן. כשהם רואים תמונה של יונית לוי על אחד המסכים – הם נוחרים בבוז. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי הזדהות כל-כך גדולה עם דמות שמשדרת מהמסך, אבל הערוצים המתחרים זוכים כאן לקיתונות של בוז ושנאה, כאילו מדובר באויבי העם".

אחד הנוכחים באולפן הוא "מלך הבצקים הקפואים מצפון רעננה": "מבחינתי האנשים שמשתתפים בתוכנית הזאת הם האליטה המחשבתית של ישראל, ואני רוצה שמשהו מהם יידבק בי. כמו שאם אני אעשן לידך יידבק בך ריח של סיגריות – ככה אני רוצה שמשהו מהאנרגיות שלהם יידבק בי".

החברה של מלך הקפואים אומרת לכתב "ישראל היום" שהיא הפסיקה "לקחת את העיתון מהמחלק" כי "ישראל היום" הפך להיות עיתון שמאל, "כמו 'הארץ'". כנראה מאז החליטו ב"ישראל היום" שבא להם, לראשונה מאז הקמתם, לנסות לראות איך זה להפסיק להיות דף מסרים מתרפס של נתניהו ולהתחיל להיות סתם עיתון ימני. מתברר שאחרי ש-15 שנה חינכתם את הקוראים שלכם ש"ימין" זה זרימה עם מכונת התעמולה והפייק ניוז של משפחת נתניהו, קשה לקחת רברס.

לז'אנר הבהמיות והוולגריות אבות רבים בתקשורת הישראלית. רובינשטיין מזכיר כמה מהם: "פופוליטיקה" של דן מרגלית וטומי לפיד, דודו טופז כמובן.

בפתח המוסף מזכיר ניר וולף ששורשי רדיו הצעקות הישראלי נטועים דווקא בשמאל, ומקדיש את טורו לרדתו מעל גלי האתר של "זהבי עצבני": "זהבי בן ה-70 הוא דינוזאור במובנים חברתיים, אבל הוא לא יוצא דופן. הודות לפייסבוק, לטוויטר ולטיקטוק ניתן להבין היום שהוא והמאזינים החמומים שעלו אצלו לשידור הם לא החריגים. במה זהבי, עם לשונו הרעילה, הפופוליזם הקיצוני וההסתה הפרועה שנתן להם דרור בתוכניתו, שונה ממה שאנחנו מקבלים יום-יום מהפוליטיקאים שלנו, מהצעקנים באולפנים, מהטוקבקיסטים המוגזמים ומאושיות רשת, שמפיצים רוע וזעם וקללות בכל פלטפורמה ובכל הזדמנות?".

וולף צודק. מול "הפטריוטים", בערוץ 12, עדיין הערוץ המוביל, לא ניצבת נסיכת הקרח האשכנזייה יונית לוי, אלא תוכנית הסחי הבהמית "אופירה וברקוביץ'". "מדינת ישראל כולה הפכה להיות מין וריאנט של זהבי עצבני", מסכם וולף (האמת שבמקור יש שגיאת הקלדה במשפט, מה שרק מוכיח כמה הוא מדויק).

במגזר

החרדים בעד ההפיכה המשטרית. משה קופל, יו"ר פורום קהלת, הסביר שהם זקוקים לפסקת ההתגברות כדי להמשיך באורח החיים שלהם: ליהנות מהזכויות האזרחיות שמציעה מדינת ישראל מבלי להשתתף בחובת הגיוס, וכנגזרת להמשיך בהסדר שלפיו הדבר פוטר אותם גם מהשתתפות מלאה בשוק העבודה. השבת, לפחות, העיתונות החרדית לא יוצאת מגדרה כדי להתגייס למאבק נגד המאבק.

"יתד נאמן" מציג את החזית תוקפנית ביותר נגד המחאה. "למרות התפרעויות האנרכיסטים, נסיונות להרגעת הרוחות" היא הכותרת הראשית של העיתון. מתחת לה נדפסת הכותרת "עליית מדרגה במחאה חסרת הרסן: צרו על עסק בו שהתה רעיית רה"מ". לכותרת נוספת, "ייחקר קצין משטרה שהשליך רימון הלם", מתווספת כותרת משנה שלפיה שר המשטרה בן-גביר "נותן גיבוי מוחלט לקצין".

ב"המבשר" הכותרת הראשית מתמסרת לתעמולה של שלטון פוטין. לידה מופיעות שתי כותרות: האחת מהדהדת מתקפה נוספת של נתניהו על היועצת המשפטית לממשלה, השנייה חוגגת את הודעתה של נשיאת העליון שתפסול עצמה מדיונים בעתירות הקשורות לתנועה הרפורמית, משום ש"בנה של העותרת מטעם הרפורמים עומד להתחיל את התמחותו המשפטית בלשכתה".

"הפלס" האופוזיציוני מקדיש את רוב השער לענייני חוץ. כותרת אחת מבשרת על יום השנה החמישי למותו של רב. שתי כותרות אחרות מוקדשות למאבקים פנים חרדיים וחשש מפני העולם החיצון ("נתונים מדאיגים: 'ניכרת מגמה של השתלבות החברה החרדית בחברה הכללית, הצטרפות לתרבות הצריכה והפנאי וצמיחת שיח מודרני'"). השטח הגדול ביותר ניתן לידיעת קידום עצמי, כנראה בעקבות סיומו של ההליך הפלילי נגד ראשי העיתון, שבמסגרתה רבני הזרם הקנאי קוראים לתמיכה בעיתון "אשר ניצב לבדו בגבורה למנוע ולעצור המהרסים מלפרוץ גדרי עולם ח"ו".

המחלוקת הקורעת את העם זוכה לכותרת קטנה בתחתית עמוד השער ("חילופי האשמות בעקבות ההפגנה נגד הרפורמה המשפטית") ומוקדשת לאירוע ביום ה"מצור על המספרה", כולל ציטוטים של הגברת הראשונה ("זה היה יכול להיגמר ברצח") ובנה בעל האישיות הגבולית ("הטלפון שלה היה לא זמין ולא ידעתי אם היא חיה או מתה"). ואם כבר, פנינה פמיניסטית מ"הפלס": מאמר המערכת מזהיר מפני התמסרות ל"ברכות" ו"קפידות" של רבנים. "כבר אמרתי ברור", מצטטים שם רב אחד, "שבכלל לא צריכים להתעסק בזה. הרי זה לא נושא של בני תורה. זה עניין רק לנשים ולעמי הארצות".

סימנייה

שתי כתבות ב"7 ימים" עוסקות בפגיעה בנשים: הדר גיל-עד כותבת על נתיב סחר בנשים מאפריקה לישראל. נעם ברקן שוחחה עם נפגעות עבירה שעו"ד טלי גוטליב ייצגה את הפוגעים בהן: "לפני שהפכה לחברת-כנסת היתה טלי גוטליב עורכת-דין שהתמחתה בהגנה על עברייני מין, וצלבה את הקורבנות שלהם על הדוכן. עכשיו הן מדברות: 'הרגשתי כאילו נאנסתי פעם שנייה. מול כל בית-המשפט היא התעקשה שאני אסביר לה איזו אצבע חדרה לאן. פשוט כאילו, כמו אסטף, ננעלה עלי ברוע'. 'אני פגועה ממנה ברמות מטורפות. היא נתנה לי להרגיש שלי מגיע לקבל את העונש, וכמה אני ילדה מטומטמת. ביקשתי הפסקה בדיונים. כשחזרתי היא עקצה: נרגעת? הלכת להמציא עוד שקרים?'".

ענייני תקשורת

שמעון נאומברג, דודם של הנרצחים הלל ויגל יניב, מצייץ בטוויטר נגד "ידיעות אחרונות"

נינט טייב, המרואיינת במדור "ענייני פנים" בירכתי "מוסף הארץ", מככבת גם בפרסומת בעמוד הסמוך