הכותרות הראשיות

"דוהרים לשביתה", מבשרת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "האוצר והמורים במסלול התנגשות", מוסבר בכותרת הגג. "מערכת החינוך פושטת רגל", מוסרת הכותרת הראשית של "מעריב" – ציטוט של גורם בלתי מזוהה שאחרי עיון מאומץ מתברר כיו"ר "הנהגת ההורים הארצית", אחד הגופים הפחות מהותיים בתסבוכת. ובכל זאת, השימוש בדבריו לא ממש מטעה. הציטוט נוקה מייחוס ונשלח לכותרת משום שהוא משקף ברוחו גם אמירות של נציגי המורים ושרת החינוך.

שני האלמנטים הבולטים בסיקור הם האמפתיה למורים ולהורים: הם באים לידי ביטוי בהבלטת הציטוטים מפי נציגיהם, וב"ידיעות אחרונות" גם בטור של הכתבת הדר גיל-עד, שמסבירה שצריך "להחזיר את היוקרה למקצוע שכבר שנים בורחים ממנו, לשקם את המוניטין של המערכת כדי לשכנע מורים איכותיים להסכים לבוא לעבוד בה. [...] לתת חמצן לצוותים החינוכיים שנמצאים רגע לפני שייגמר להם האוויר, עם רגל אחת בחוץ. שמרגישים שקופים וחבוטים, שלא מסוגלים יותר להמשיך ולהתפשר על החיים שלהם. אסור לנו להסתכל על זה כמאבק שלהם – זה גם המאבק שלנו".

ובכל זאת, יש הבדל בין "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". ב"מעריב", העיתון בעל המערכת הרזה, הסיקור דל וכולל בעיקר ציטוטים של נציגי המורים וההורים – כמעט בלי עיבוד שיעשה סדר עבור הקוראים. ב"ידיעות אחרונות" מצרפים לניוז שני טורים אישיים, וגם טור שאלות-תשובות שמתמקד בפערים במשא-ומתן. אבל חוץ מההבדל בעושר המידע, ב"ידיעות אחרונות" בולט גם המטראז' שניתן לנציגי משרד האוצר, שבראשו עומד עדיין אביגדור ליברמן, מבעלי הברית הוותיקים של המו"ל נוני מוזס.

ציטוטים של נציג ממשרד האוצר תופסים את רוב הידיעה הראשית של "ידיעות אחרונות", זאת שמגישה לקוראים את ההתפתחויות האחרונות. במקום להדפיס את תמונתו של הנציג, סגן הממונה על השכר משה בכר, בידיעה שובץ תצלום של ליברמן. גם טור השאלות-תשובות מורכב מנתונים שסיפק משרד האוצר, תוך הבהרה שליברמן הוא זה שהחליט לחשוף את פרטי המתווה שהציג למורים, בזמן ש"בהסתדרות המורים שומרים את הקלפים קרוב לחזה ולא הציגו עד כה הצעת נגד". למרות ההתמסרות לנרטיב הזה, בזכות המסגור הזהיר "ידיעות אחרונות" לא נראה הבוקר כמו פמפלט של שר האוצר.

גם ב"הארץ" מדווחים בשער על המגעים. כאן, משרד האוצר נדחק למגננה. "במשרד החינוך אומרים שהמשא-ומתן עם האוצר אינו מתקדם, ואף נמצא בנסיגה", מוסר אור קשתי, ומגיש שלל ציטוטים של הצדדים מהיממה החולפת. אבל הכותרת הראשית של "הארץ" עוסקת בכלל בגיאו-פוליטיקה. הפרשן הצבאי עמוס הראל מודיע בה על "משבר ביחסים בין מצרים וישראל על רקע פעילות צה"ל בגדה".

היומון הרביעי, "ישראל היום", מתבלט היום כעיתון היחיד שלא מקדיש את הכותרת הראשית שלו לחדשות שנוגעות לרוב הישראלים. למעשה, הכותרת הראשית של "ישראל היום" בקושי ראויה להתקרא חדשות. "המזרח מתרחק? עומאן בולמת את פתיחת השמיים", נמסר בה. ההפניה מובילה לידיעה קצרה בעמוד 7 שבה מגישים הכתבים שמעון יעיש ותמיר מורג את המידע שמופיע בשער.

כדי להצדיק את הפרסום המוגזם של סוגיה כה שולית, שבסך הכל נוגעת לקיצור משך הטיסה למזרח, בחינמון מכריזים שמדובר ב"פרסום ראשון". בפועל, כבר לפני כמה שבועות דווח בעיתונות הכלכלית על גרירת הרגליים העומאנית, ובהמשך הובאו ההתפתחויות גם באתרי החדשות הפופולריים ynet ו-mako. כל ישראלי שמתעניין בסטטוס של הבקשה לטוס למזרח דרך חצי האי ערב יכול היה לגשת לגוגל ולגלות שבעומאן טרם אישרו זאת.

החידוש שכביכול מצדיק את מריחת הכותרת בשער הוא הטענה שהסרבנות העומאנית נעוצה ב"לחץ איראני". איך נראה הלחץ הזה, והאם הוא באמת קיים? כל מה שהכתבים אומרים הוא שמדובר ב"לחץ אינטנסיבי" ושעצם קיומו "נודע ל'ישראל היום'". וזהו. אין יותר פרטים. לחיזוק הטענה הם מצטטים חוקר ישראלי שאומר להם ש"שר החוץ האיראני שוחח אתמול עם מקבילו העומאני", וש"ניתן להניח בביטחון" שסוגיית הטיסות עלתה בשיחה.

ברית טראמפ-אדלסון

כל היומונים שאינם "ישראל היום" מקדישים נתח ממהדורת סוף השבוע שלהם להרחבה על החקירות הפליליות שבהן נתון נשיא ארצות-הברית לשעבר דונלד טראמפ. "הצרות המשפטיות של טראמפ רק התחילו עם צאתו מהבית הלבן, והן רבות. הפשיטה על אחוזת מאר א-לאגו בפלורידה ומציאת ארגזים של מסמכים מסווגים היא חלק מהחקירה הרצינית והמתקדמת ביותר", כותב נתנאל שלומוביץ בעמודי החדשות של "הארץ".

"חקירה נוספת של התובע הכללי, הגדולה והמקיפה בתולדות משרדו, עוסקת באירועי 6 בינואר 2021. כמעט 900 כתבי אישום הוגשו נגד מתפרעים בקפיטול, אך כלל לא ברור אם שובל הראיות יבשיל לכדי כתב אישום נגד טראמפ. חקירה אחרת של התובעת המחוזית, פאני ויליס, בג'ורג'יה, עוסקת במזימה למנות אלקטורים מזויפים. חקירה פעילה של התובעת הכללית של ניו-יורק, לטישיה ג'יימס, מתמקדת בעסקיו ובעבירות מס לכאורה".

ב"ידיעות אחרונות" כותבת על כך ציפי שמילוביץ בכתבת מגזין שמתפרסמת במוסף הפוליטי. כמו שלומוביץ, גם שמילוביץ מציינת שבקרב האלקטורט נראה שהחקירות עשו לטראמפ רק טוב. היא מצטטת את דייוויד פרום, "שהיה כותב הנאומים של ג'ורג' בוש האב ואחד ממתנגדיו הגדולים של טראמפ": "תורם בכיר ומקושר מאוד אמר לי ש'רוב הרפובליקנים שאני מכיר כבר עזבו את טראמפ, ועכשיו כולם חזרו'. אולי זה רק זמני, אבל באופן מזעזע אולי זה גם סוגר סופית את סיפור הפריימריז של 2024. אני לא רואה כרגע אף אחד שירוץ נגדו, ובוודאי שלא ינצח אותו".

"באופן באמת מדהים", מוסיפה כתבת "ידיעות אחרונות", "טראמפ ביסס סופית את המורשת שלו בתוך המפלגה הרפובליקנית דווקא אחרי שהפסיד בבחירות. שקר הבחירות הגדול שהוביל לאירועי 6 בינואר השתלט בשנתיים האחרונות על כל המפלגה. לפי בדיקה של ה'וושינגטון פוסט', יותר ממחצית מהמנצחים במירוצי בחירות פנימיים – כ-250 מועמדים ב-469 פריימריז – הפכו את השקר למרכז האג'נדה שלהם. זה כולל 54 מתוך 87 מועמדים רפובליקנים במדינות מתנדנדות".

לכתבתה נלווה צילום גדול של מפגין עוטה מדי אסיר כתומים ומסכה של טראמפ מחוץ למגדל טראמפ במנהטן. אותו מפגין מככב גם בטור של שלמה שמיר ב"מעריב". ב"ידיעות" הוא מניף בוהן, ב"מעריב" הוא מנופף לשלום. ב"הארץ" הלכו על האופציה השמרנית, ושיבצו תצלום של טראמפ המקורי מניף אגרוף לשמיים.

רק ב"ישראל היום" אי-אפשר למצוא היום עיסוק בצרות של טראמפ. העיתון של מרים אדלסון מתאמץ בחודשים האחרונים להרחיק את עצמו מהפוליטיקאי שעבורו הוקם, בנימין נתניהו – מהלך בלתי מוכחש אך לפי שעה גם בלתי מוסבר. אדלסון אמנם מינתה עורך חדש, עמר לחמנוביץ, ויחד איתו היא מנסה להעמיד פנים שפני העיתון מכוונים לעתיד – אבל אי-אפשר לצעוד לעתיד נקי בלי לערוך חשבון נפש אמיתי, נוקב ופומבי, על חטאי העבר.

דונלד טראמפ מעניק את מדליית החירות למרים אדלסון. הבית הלבן, 16.11.2018 (צילום: איימי רוזטי, הבית הלבן)

במשך יותר מעשור, "ישראל היום" תִפקד כשופר בוטה של נתניהו. הכלי המרכזי שבאמצעותו קיווה לעקם את מפת התקשורת ולהשיג אחיזה טובה יותר בתודעת האזרחים. מכשיר פוליטי שסיפק לו שירותים שערכם הכלכלי עולה על כל התרומות החוקיות שאי פעם גייס. התמיכה הזאת לא נפסקה כשהחקירה העלתה שנתניהו היה מוכן לספסר ב"ישראל היום" בשביל כמה ג'סטות מנוני מוזס, המו"ל המתחרה. אדלסון לא נטשה אותו גם כשהחקירות נשאו פרי והובילו להעמדתו לדין. היא נשארה עם נתניהו גם כשבעלה שלדון – מייסד העיתון והאיש שהביא את הכסף – הלך לעולמו. הברית בין מרים אדלסון לנתניהו הסתיימה רק אחרי שנתניהו איבד את השלטון.

כמו נתניהו, גם טראמפ קיבל מהאדלסונים סיוע חסר תקדים, וגם הוא הסתבך בפלילים ואיבד את השלטון. אלא שבניגוד לנתניהו, ב"ישראל היום" טראמפ הוא עדיין חיה מוגנת.

איש לא מצפה מהחינמון המזרח תיכוני של אדלסון לצאת לתחקירים חוצי גבולות שיחשפו את מה שהנשיא לשעבר מנסה להסתיר. במרדף להפללת טראמפ, התקשורת הישראלית היא לא פקטור. אבל דווקא משום שהמידע על טראמפ כה זמין ונפוץ – כל משכתב בדסק החוץ יכול היה לתפור כתבה או פרשנות בלי להרים טלפון אחד, על בסיס החומר הגלוי, כדי שיהיה מה לפרסם בגליון סוף השבוע – הזהירות היתרה של "ישראל היום" נחשפת כבחירה חריגה, חסרת הצדקה.

מו"ל מתוחכם כמו נוני מוזס, לו היה כרוך בברית עם טראמפ, היה דואג אישית לפרסם כתבה או טור ביקורת ומוודא שיעברו סטריליזציה וייקברו אחר כבוד בירכתי הגיליון. פשוט, כדי שלא יוכלו לומר עליו שהוא מאתרג.

אבל אדלסון היא לא מו"לית מתוחכמת. כפי שלא ידעה לשרת בתחכום את נתניהו, ולכן מעולם לא הפכה את "ישראל היום" לכלי תקשורת משפיע, אדלסון לא יודעת לחולל תמרוני כסת"ח שימחישו לקוראים שלמרות שהיא התורמת הנדיבה ביותר של טראמפ, בעיתון שלה לא עושים לו הנחות. יהיה מעניין לראות עד כמה יצטרך טראמפ לשקוע בבוץ לפני שתנטוש גם אותו.

צנזורה

שלושת הטבלואידים מדווחים היום שהרמטכ"ל, אביב כוכבי, סיפר בנאום שבמהלך מבצע "עלות השחר" צה"ל תקף גם ב"מדינה שלישית" שבשמה לא נקב. ב"ישראל היום" לא מגדילים ראש; הכתב נועם (דבול) דביר מותיר את הציטוט בעמימותו. ב"מעריב", באופן מתעתע, הכתבים טל לב-רם וגדעון קוץ מדביקים לציטוט כמה עובדות נטולות הקשר על המצב בלבנון. הקורא הישראלי, שהתרגל לחפש סודות בין השורות, עשוי להסיק שמספרים לו על חיזבאללה והמתיחות סביב מאגר הגז כריש כדי לרמוז לו שהמדינה השלישית היא בעצם לבנון.

ב"ידיעות אחרונות" לא משחקים את המשחק וכותבים במפורש את מה שכולם יודעים. הכתבים קורין אלבז-אלוש ויואב זיתון מציינים שכוכבי "ככל הנראה" התכוון לומר שישראל תקפה בסוריה, ומזכירים שורה של דיווחים זרים שמצביעים על תקיפות ישראליות בשטחה בזמן המבצע בעזה.

ב"הארץ", עמוס הראל מרחיב על הסוגיה בלי להתייחס להתבטאות הספציפית של הרמטכ"ל. "רוב הסיקור התקשורתי של המב"מ ['המערכה בין המלחמות'] בישראל מתמקד בתקיפות האוויריות בסוריה, ועדיין כבול תחת מגבלות צנזורה, שבמרבית המקרים – על-פי תכתיבי הדרג המדיני וקהילת המודיעין – מתירה בעיקר ציטוט של מקורות זרים", הוא כותב.

"בפועל, זירת המערכה כוללת מקומות רבים יותר במזרח התיכון, וגם שיטות פעולה מגוונות. לצד טילים ופצצות, ישראל מפעילה לא מעט פעמים 'כוח רך'. היא מנהלת מערכות השפעה הנשענות על איומים, איתותים ופרסומים בתקשורת הבינלאומית כדי להשיג את מטרותיה".

הראל חולק דוגמה: "ישראל היתה מעורבת, מאחורי הקלעים, גם בהשתלשלות האירועים שהובילה אשתקד לפיטוריו של ג'וואד רפארי, מפקדם של אנשי קודס בסוריה ומי שנחשב ליד ימינו של סולימאני. [...] באמ"ן אספו עליו מודיעין וגילו שהוא פעיל בשני תחומים שעשויים להכעיס את המשטר הסורי המארח. רפארי ניצל היתרי מעבר ברחבי סוריה כדי להבריח סחורות ולמכור אותן בשוק השחור, תוך גריפת רווחים כספיים וערעור הכלכלה הסורית. והוא הרחיב את פעילותם של בסיסים ומיליציות שיעיות מעבר למה שסוכם עם נשיא סוריה, בשאר אל-אסד.

"לצד הדלפת המידע, הופצצו בנובמבר 2020 מפקדות איראניות שהסורים כנראה לא ממש ידעו על קיומן והיקף פעילותן. בהמשך תקפה ישראל חוליות הקשורות באיראן ובחיזבאללה סמוך לגבול בגולן הסורי, וגם בכך חשפה פעילות שהאיראנים היו מעדיפים לשמור בפרופיל נמוך. כעבור שנה, בנובמבר 2021, נאלץ מפקד משמרות המהפכה איסמאיל רעאני להעביר את רפארי מתפקידו. ככל הידוע, הדבר נעשה בתגובה לדרישה מפורשת של אסד".

מה חדש אצל שטרסלר

פרשן "הארץ" נחמיה שטרסלר חולק היום עם קוראיו תיאור שהוא אחד משניים: תרחיש לא הגיוני שהצליח להשתחל אל הדף מבעד למנגנוני הסינון המשוכללים של מדור הדעות, או לחלופין עדות נדירה ומעוררת שאט נפש על מאגר מידע סודי שמתעד את דפוסי ההצבעה של כל אחד ואחת מחברי מפלגת העבודה.

הרקע הוא הפריימריז במפלגה ודחיקתם של השרים נחמן שי ועמר בר-לב לתחתית הרשימה. שטרסלר כבר כתב על זה טור חריף שבו התריע על "השתלטות עוינת" של מועמדים שרוצים להפוך את העבודה מ"מפלגת שמאל-מרכז של המעמד הבינוני, שעוסקת בנושאים מדיניים-בטחוניים (שתי מדינות לשני עמים) ומצדדת בכלכלת שוק עם דאגה לחלש, לחולה ולעני" – ל"מפלגה סוציאל-פופוליסטית שקיפלה לחלוטין את הדגל המדיני-בטחוני ורוצה להנהיג כאן כלכלה מרקסיסטית".

כעת, לטענת שטרסלר, נמצא האקדח המעשן. "מתברר שקבוצה של צעירים רדיקלים השפיעה מאוד על תוצאות הפריימריז במפלגה, ובכירים בעבודה חוששים שהיא תשנה גם את אופיה", הוא כותב בטור הנוכחי. "מדובר בכ-1,500 צעירים ששייכים לקבוצה המרקסיסטית 'עומדים ביחד', שבראשה עומד אלון לי גרין. הם התפקדו למפלגת העבודה והצביעו כאיש אחד בעבור נעמה לזימי, וזו הסיבה המרכזית לניצחון שלה בפריימריז ולדחיקת עמר בר-לב ונחמן שי מהמקומות הריאליים".

ואז מגיע הקטע שמוכיח ששטרסלר מקשקש – או לחלופין חושף אמת מזעזעת: "בעבודה מתכוונים לעשות בדיקה כדי לקבוע אם חלק מהמצטרפים החדשים היו חברים במפלגה אחרת בעת שהתפקדו לעבודה. אם כן, זה פוסל את הצבעתם".

השרה מרב מיכאלי מציגה אסמכתה להצבעתה בפריימריז במפלגת העבודה. תל-אביב, 18.7.2022 (צילום: תומר נויברג)

החוק בישראל אוסר על אזרחים להיות חברים ביותר ממפלגה אחת במקביל, ובדיוק מהסיבה ששטרסלר מציין במאמרו. לפיכך, מפלגות שחושדות שיש בהן מתפקדים כפולים רשאיות לפנות לרשם המפלגות ולבקש ממנו להצליב את השמות ולבדוק אם אכן כצעקתה. בכך אין חדש. אבל שטרסלר כתב עוד משהו. מטורו עולה שאם אכן ישנם מתפקדים כאלה, "זה פוסל את הצבעתם".

בבחירות חשאיות, המנגנון לא אמור לדעת מי הצביע למי. ואולם, במקרה של הבחירות בעבודה ההצבעה התבצעה באמצעים דיגיטליים (דרך האינטרנט ובקלפיות ממוחשבות). כדי להצביע, חברי המפלגה נדרשו להזדהות בפני המערכת. האם ייתכן שמישהו במפלגה תיעד ושמר את הבחירות של כל מצביע ומצביעה כך שכעת ניתן לבטל בדיעבד את קולם?

שטרסלר, פובליציסט עם ותק, ודאי היה מזהה שתרחיש שערורייתי כזה שווה יותר מאזכור אגבי בטור שרובו עוסק בכלל בנושאים אחרים (ואם לא היה מזהה לבד, הוא יכול היה לקרוא על זה ב"הארץ"). הגיוני יותר שמישהו האכיל אותו לוקשים, והוא פשוט לא שם לב למופרכוּת התרחיש. ייתכן כמובן שאיפשהו במשרדי המפלגה, או בחברה שסיפקה לה את פלטפורמת ההצבעה, שמורים נתוני ההצבעה האישיים של חבריה. אבל קשה להאמין שמישהו בהנהגת העבודה יחשוף מידע כה רגיש כדי להציל את הקריירה הפוליטית של השרים שי ובר-לב.

מורשת שי

השר נחמן שי, שמתראיין ל"מעריב" בעקבות הכישלון בפריימריז, חולק עם המראיינת שרי מקובר-בליקוב סיפור ישן מתקופתו כמפקד התחנה הצבאית: "באתי בבוקר והשמיעו לי הקלטה משידור שבו נפתלי יניב מנסה להגיש מבזק לילה ומישהו לידו כל הזמן משתעל ומפריע לו. בדקנו מי משתעל, והתברר שזו מרב מיכאלי. הזמנתי אותה לבירור והשעיתי אותה או עיכבתי את הקידום שלה. עד היום היא לא סולחת לי על זה וטוענת שהיא לא השתעלה אלא השמיעה הקלטה של שיעול".

שי לא מציין כיצד הסבירה מיכאלי את ההחלטה לשבץ במבזק קולות שיעול, ובאופן נוח למדי מטשטש את זהותו של המשתעל. אולי הוא שכח, ואולי פשוט לא רצה להתחיל להסביר שהענישה אולי היתה מוצדקת – אבל היה לה גם רקע פוליטי. "הגשתי את 'לא רוצים לישון' במוצאי שבת. באולפן מצאנו, הטכנאית מיכל תדמור ואני, קלטת עם לופ של שיעולים של השר [אריה] נחמקין", סיפרה מיכאלי ל-ynet ב-2010.

"שידרנו שיעול בין שתי ידיעות במבזק, ואחרי שזה הצחיק את המבזקן, המילואימניק נפתלי יניב, שיבצנו עוד שיעולים והוא התחיל לומר דברים כמו 'שיעול בבקשה' ו'עוד ידיעות ושיעולים במבזק הבא', וזה הצחיק את כולנו. בחמש בבוקר הלכתי הביתה. למחרת התקשר אלי רוני רחמני מהעיתון 'כל העיר' ושאל מה קרה אתמול בשידור. נלחצתי מאוד, הלכתי לארז טל, ראש מחלקת הקריינים, שהיה בהלם, ורק אז הבנתי שאני בצרות ושעשיתי משהו לא בסדר.

"מתברר שרחמני הקליט את כל השיעולים והשמיע למפקד התחנה, נחמן שי. ארז סיפר לי שרצו להעיף אותנו מהתחנה ובסוף, אחרי שחיכיתי שעות לגזר הדין, נענשתי בכך שנאסר עלי להגיש, נלקח ממני הקרדיט ועשיתי במשך שלושה חודשים וחצי עבודת קריינות פקידותית משעממת, שהרסה לי מלא שבתות".

הנדסת תודעה

במוסף "G" של "גלובס" מפרסמים שלומית לן ונבו טרבלסי כתבת מגזין גדולה על בוטים פוליטיים ומניפולציות מקוונות לרגל הבחירות המתקרבות. הכתבה לא מציעה גילויים כלשהם, ולמעשה מורכבת מסיכום יבש של פרסומים קודמים וציטוטים של מומחים. גודל הפספוס מתחוור כשמתברר שאחת המומחיות, ד"ר לירז מרגלית, מתפרנסת מייעוץ למבצעי השפעה סמויים בזירה הפוליטית.

נראה שנידבה את המידע ביוזמתה. "אני אישית מכירה שלושה גורמים מרכזיים המייעצים למפלגות", אומרת מרגלית. "הם מקבלים מהן את רשימת המתנדנדים, ויוצרים להם השפעה אישית מותאמת. אני מכירה אותם כי הם מבקשים ממני את הידע הפסיכולוגי".

במקום לדובב אותה ואולי לחשוף מבצעי תודעה שעד כה נותרו בצללים – או לפחות להטיח בה ביקורת ולבדוק כיצד היא מסבירה את עצמה – הכתבים פשוט ממשיכים הלאה ושואלים אותה אם שיטות העבודה שלה מספקות את הסחורה. הדוקטורית משיבה בחיוב, כמובן.

עולמו של לורד

מדוע בוטל מינויו של יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל ב-2010? קוראי עיתונים עם ותק וזיכרון תקין יודעים שהקטליזטור לאירוע החדשותי הנשכח הזה היה סדרת תחקירים של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" שחשפה כיצד פלש גלנט לשטח ציבורי, ביצע עבירות בנייה וכשנדרש להסביר את עצמו מסר מידע כוזב. מי שהחליטו על ביטול המינוי, כזכור, היו שר הביטחון דאז אהוד ברק וראש הממשלה נתניהו.

ואולם, קוראים שיעיינו היום בטור השבועי של אמנון לורד ב"ישראל היום" יגלו שיש סיבה אחרת לעובדה שגלנט הליכודניק (בדיעבד) איבד את המשרה הרמה והוחלף ברגע האחרון בבני גנץ הרל"ביסט. והסיבה הזאת היא ש"רשת הדיפ-סטייט הצליחה, בעזרת מבקר המדינה לינדנשטראוס ויועץ משפטי שהתגלה לפתע כפושר ולא החלטי, וינשטיין, להפיל את האלוף יואב גלנט".

האם הדיפ-סטייט הגיעה עד לנתניהו, המשיח הקבוע בטוריו של לורד, שממשיכים לככב בכפולה הפותחת של המוסף הפוליטי חרף ההתרחקות השקטה של המו"לית אדלסון מראש הממשלה לשעבר? אי-אפשר לדעת, משום שהפעם לורד לא מרחיב על כך. אבל קוראים קבועים יזכרו שבעיניו מדינת העומק היא גורם כה חזק ואימתני, שאפילו נתניהו לעתים נאלץ להתכופף בפניה.

אמנון לורד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של אתר nrg)

העיסוק של לורד בתיאוריה על גלנט ומדינת העומק צץ כמעין הערת שוליים בקטע שעוסק בכלל במני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה ושופט העליון לשעבר שהתמנה לאחרונה לראשות הוועדה המייעצת לממשלה בעניין מינויים בכירים – למגינת לבו של לורד ושל קבוצה של בעלי דעה מהימין הביביסטי.

מה הקשר בין מזוז, גלנט ומדינת העומק? מבחינת לורד, מזוז הוא חלק מהקונספירציה. כפי שיודע כל סוחר קונספירציות, קשה יותר לטוות תיאוריות קשר מסיטואציות עכשוויות, שנידונות לעומק בתקשורת ברגע זה ממש ולפיכך פרטיהן עדיין טריים במוחות האזרחים. הרבה יותר נוח ליטול סיפורים ישנים, שהזיכרון כולל רק הד עמום שלהם, ולהלביש עליהם את שמלת השקרים.

לכן, כנראה, לורד לא כותב במישרין שמזוז הוא חלק ממדינת העומק, או מהקונספירציה הגדולה. הוא מצא עבורו מונח אחר: האוליגרכיה.

איך קשור מזוז, יליד ג'רבה ובן למשפחה מרובת ילדים מנתיבות, לאוליגרכיה? זה פשוט מאוד. מזוז, מציין לורד, הוא חלק מ"הרשת האוליגרכית" ש"הפכה לתקנית בישראל", ועל כך "תעיד העובדה שאשתו של מזוז, אלינער, היתה המשנה ליועץ המשפטי של המשטרה בעת שהוא עצמו היה היועמ"ש, ואחותו ימימה היתה היועצת המשפטית במשרד האוצר". מה הקשר לאוליגרכיה, והאם כל משפחת מזוז נוטלת חלק בקנוניה? לורד ודאי היה רוצה להסביר, אבל בדיוק נגמר לו המקום. כאן מסתיים הטקסט.

קהל יעד (1)

בן שלו משוחח ב"הארץ" עם קוואמי על "תולדות האינדי", סדרת תוכניות הרדיו שלו בגלגל"צ על מקורות המוזיקה העצמאית, שהחלק הראשון שלה מגיע כעת לסיומו. לקראת סוף הטור שואל שלו על הבחירה לשדר את התוכנית דווקא בתחנה הצבאית ולא בתחנה האלטרנטיבית (והאינטרנטית) "הקצה". "זאת חוכמה גדולה יותר לשדר חומרים כאלה בגלגל"צ", אומר לו קוואמי, "כי ב'קצה' אני יודע מראש שהקהל יתעניין בזה, ובגלגל"צ זה ייפול על אנשים משומקום.

"על הילדים האלה אני חושב. קהל שהוא פוטנציאל. ראית Buffy the Vampire Slayer? יש שם הרבה קוטלות ערפדים שהן מה שנקרא Potentials. הן לא יודעות שהן כאלה. מישהו צריך לתת להן את הפוטנציאל. אני לא מתכוון להפוך את כולם לקוטלי ערפדים, אבל אני חושב שהדבר הכי גדול שאני יכול לעשות זה לשדר את הדברים האלה בתקווה שהילדים שצריכים לשמוע אותם ישמעו".

קהל יעד (2)

על השער האחורי של "7 ימים", מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות", נדפסת מודעה לרשת בית בכפר. בתוך הגיליון אפשר למצוא פרסומת של משען. בשער האחורי של קונטרס החדשות צצה דמותו של שלמה בראבא בפרסומת למגדלי הים התיכון, עוד רשת דיור מוגן. במשרדי הפרסום יודעים כבר מזמן שקהל הקוראים של העיתונות המודפסת הולך ומזדקן יחד עם הפורמט, ומתאימים את עצמם לשינויים. לכן העיתונים כה עשירים בפרסומות לבתי זקנים.

ב"מוסף לשבת" מכרו את השער האחורי לזרוע בתי האבות של קבוצת עזריאלי, שעבורה נרכש ונהרס לפני שנים אחדות בית "ידיעות אחרונות" בתל-אביב – פעם סמל לעוצמה של משפחת מוזס, המוציאים לאור, וכיום שטח ריק שמחכה למבנה שיוקם עליו. בשער העיתון נדפסת מודעה עצמית: בספטמבר תקיים קבוצת מוזס ועידה שנועדה "לעשות כבוד" לגיל הזהב. ובתרגום מצינית: להחניף לקליינטורה.

ענייני תקשורת

מירוץ הסוסים. במדור הספרות של "ידיעות אחרונות", מבקר הטלוויזיה עינב שיף קוטל את ספרה של דפנה ליאל, "עושים פוליטיקה", המבוסס על הפודקאסט שלה. שיף לועג באופן מיוחד לנוהג של ליאל, כתבת פוליטית בגוף החדשות החזק בישראל, להלין על הקושי להשתחרר מסדר היום שמתרכז בספינים ותככים. למשל, כשבזמן משבר קואליציוני שכבר נשכח מהתודעה הקולקטיבית מצאה לנכון להתלונן ששלחו אותה לסקר את "התקציב, שזה הנושא הכי משמים וכבד בעולם".

"כמה אכזר הוא הגורל", עוקץ שיף. "עיתונאית בכירה בגוף תקשורת די חזק מציגה עצמה בחזקת אסקופה נדרסת, ממש ללא אפשרות בחירה ('נגזר עלינו'), ללא אפשרות להפריד בין עיקר וטפל, והכי גרוע – עוסקים בנושא 'הכי משמים וכבד בעולם'. באמת באסה שהתקציב מעצב את חיי התושבים במדינה, אבל הוא לא סקסי".

את "עושים פוליטיקה", הוא כותב, ליאל מציגה כבמה שבה היא יכולה לתת ערך מוסף מעבר לסיקור המיידי בפלטפורמות הממוסדות של חדשות 12. "אלא ש'עושים פוליטיקה' הוא יותר פסאדה של ערך מוסף מאשר הדבר האמיתי", קובע שיף. "'עושים פוליטיקה' הוא תוצר מובהק של הנוסח הגל"צניקי, מין מדפסת תלת-ממד שתכליתה לקדש את הרהיטות על פני המקוריות ואת סימון המשבצות על פני הבלטת השונה והמיוחד".

כתבת חדשות 12 דפנה ליאל. ירושלים, 2019 (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

חסון. כתבת השער של "גלריה" עוסקת באילה חסון. "עם שתי מהדורות סופ"ש בניצוחה וקהל הולך וגדל של צופים, אילה חסון מיצבה את עצמה כגלגל ההצלה של חדשות 13. האם הביביזם הוא נוסחת הרייטינג שלה?", נכתב שם.

המחברים, איתי שטרן וכתב התקשורת החדש עידו דוד כהן, שוחחו עם מקורות וריכזו שורה של מקרים שבהם שירתה חסון באופן ישיר או עקיף את נתניהו, וגם כמה מקרים שבהם פשוט פישלה. חסון הכינה את עצמה לפרסום, ולפני שלושה שבועות גם שלחה ל"הארץ" מכתב התרעה לפני תביעה בטענה שהכתבה המתוכננת נועדה להכפישה באמצעות שקרים. הקריאה מומלצת.

חצי סגל. המדור הקבוע של עמית סגל במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" מופיע היום בגרסה מקוצצת. במקום ארבעה אייטמים הנפרשים על פני כפולת עמודים, רק שני אייטמים על דף אחד. בעמוד שמנגד, היכן שאמור היה להופיע המשך המדור, שובצה ברשלנות מודעה מפוקסלת ודלת פרטים לספר ילדים של הוצאת "ידיעות אחרונות".

השידור הצבאי. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מדווחים שהיועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, אסרה על הממשלה למנות מפקד חדש לגלי-צה"ל (אור צלקובניק, מנכ"ל 103FM) עקב הכניסה לתקופת בחירות.

רגרסיה. מי שלא עקבו אחר תהליך ההתרופפות של אבישי בן-חיים ומעוניינים בהמחשה זריזה מוזמנים לסור לשיחה שקיים עמו ניר גונטז' ב"מוסף הארץ". הדיאלוג נפתח בכמה קביעות הגיוניות עד בנאליה, אבל עד מהרה מסלים לכדי תצוגת תכלית של טרלול רגרסיבי.

עונג שבת. מאיר שלו, בטורו הקבוע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", חולק עם קוראיו רוטינה אישית שהוא מכניס לפעולה כשבתקשורת עולה קולם של "מראיינים ומרואיינים – משני המינים – מהסוג הצעקני". ברדיו, הוא כותב, אין מנוס מלכבות את המכשיר או לעבור תחנה. אבל בטלוויזיה יש עוד אופציה.

"אני מכבה רק את הקול, ומסתכל בתמונה. נעים ומאלף להתבונן רק בהבעות הפנים, בתנועות הידיים, בקמטי הזעם, בנפנופי הגבות, בחשיפת המלתעות של האנשים האלה, בלי לשמוע מה הם צועקים. המראה האילם מדגיש את כל מה שאתה חושב עליהם. עונג צרוף".