איור: רותו מודן
אין מה לקנא בעיתונאים של העיתונות הכתובה. עובדי "מעריב" מגלים שהבוס שלהם חשוד בהוצאת חוזים לחיסול יריבים, לא סתם בנוסח "הלוואי שמישהו היה מסלק את האיש הזה מהחיים שלי ומשחרר אותי ממנו", אלא משהו יותר ממשי, כנראה. אחר-כך הם צופים בבוס שלהם לא רק אוכל אותה, אלא אוכל גם חומר מזיק לחקירתו, ושותה מים כדי להקל על הבליעה, ואינם יודעים איפה לשים את עצמם מרוב בושה. כבר בסיבוב הראשון של ההסתבכות, שבו טען נמרודי כי עשה את מה שעשה מתוך רצון להוסיף לקיים את העיתון – ואת מקום עבודתם – בשוק הפרוע מסביב, לא היה קל לעיתונאים הטובים ואנשי המצפון שם. רק מעטים העזו לצאת מהארון ולהביע את מצוקתם בפומבי, אחרים יצאו בגלוי למלחמה בשירות הבוס בנימוק, שקשה כל-כך לגנות, שזה מקום העבודה שלהם, ואין להם מקום אחר. הפעם, בסיבוב השני, לפחות הופקו הלקחים, וסיקור הפרשה, לפחות בשלביה הראשוניים מאוד, נעשה במקצועיות ובהגינות. כמה זיעה נשפכה שם על כל מלה אנחנו יכולים רק לנחש, וכמה חיבוטי נפש הם עוברים מאז התפוצצה הפרשה אנחנו יכולים לשמוע מהם ולהשלים את החסר בדמיון.
הודעתו של נמרודי על השעיית עצמו מניהול "מעריב" הוציאה לעיתונאים את הערמונים מהאש. אבל גם כך, כשהם מביטים ימינה ושמאלה, הם יודעים היטב שדרכי המחאה העומדות לרשותם מוגבלות מאוד. הם יכולים להתכנס, לדבר, לצעוק, להביע גועל נפש, וזהו. אם יבקשו להתפטר, הם יודעים שאין להם לאן ללכת. בשום מקום לא מחכים להם. ובכלל, גם במקומות האחרים המצב לא מעורר קנאה.
הנה למשל, "הארץ". העיתונאים שם קראו את דברי ההתקפה החריפים של המו"ל שלהם, עמוס שוקן, על המו"ל של "מעריב", עופר נמרודי, בפרשת האזנות הסתר, והשתבחו בעמדה המוסרית, העקרונית והמצפונית שלו אל מול השיקולים המסחריים הבוטים, ונדו בראשם לעמיתיהם ב"מעריב" בחמלה מהולה במשהו נוסח "אצלנו זה לא יכול לקרות". עד שהם גילו שזה יכול גם יכול לקרות גם אצלם. הם שמעו על החלטתו של שוקן להניח בצד את דעותיו האישיות והעקרוניות על נמרודי ולהסתפק בכך שהאיש בא על עונשו ופרע את חובו ההוא לחברה, במידה רבה הודות למאבק הציבורי שהוא, שוקן, הוביל, ועכשיו שוב אין לפסול אפילו כניסה לשותפות עסקית איתו – והזדעזעו. היו בהם גם כאלה שגויסו בשעתו למערכה של שוקן נגד נמרודי, והיו מוכנים להרחיק לכת בהתגייסות הזאת. עכשיו הם חשים עצמם מרומים, נבגדים. זה לא מה שהם חשבו על מקום העבודה שלהם.
הזעזוע אמיתי, ואין ספק לפקפק בו. וגם הם שאלו, מה עושים. הם, שכל ימיהם חושפים עוולות, מתריעים על דא ועל הא, אינם יכולים לעשות דבר כאשר מדובר בביתם פנימה. לכל היותר הם יכולים להתכנס, לדבר, להביע זעם, לחתום על עצומה – וזהו. הבוס הבהיר להם בצורה חד-משמעית שהוא מוכן להקשיב, כי הרי הוא איש של כבוד, אבל הוא לא חייב להם דבר, וכאשר מדובר בביזנס ובהישרדות, כל האמצעים כשרים, במסגרת החוק כמובן.
על כל אלה השקיפו עיתונאי "ידיעות אחרונות" ודיברו בזכות סגנון הניהול של המו"ל שלהם, ארנון מוזס. הם אמנם קראו בעיתונים (האחרים) על המלחמות נוסח "דאלאס" במשפחת הבעלים שלהם, אבל אלה לא הגיעו אל שולחנם. הם יכלו להמשיך לעבוד, וכל עוד שכך, חשו בנוח. עד שגם הם גילו יום אחד שזה לא בדיוק כך. המו"ל החליט להחליף את העורך, אלון שליו, בעורך הקודם, משה ורדי, שהורשע גם הוא, אם כי בעבירה פחותה מזו של נמרודי, ולא הוטל בו קלון, ואין סיבה שלא יחזור למקומו. על נסיבות ההחלטה נכתב כבר הרבה, אבל גם כאן מצאו עצמם העיתונאים בבעיה. הם לא עירערו על סמכות הבעלים לעשות ברכושו כאוות נפשו, אך שאלו, מה קרה? למה? איך עושים דבר כזה? למישהו אכפת בכלל מה אנחנו, העובדים תחת העורך, חושבים או מרגישים? הם, שרגילים לשאול שאלות ולדרוש – ולקבל – תשובות, גילו שבבית זה לא עובד. הם יכולים לצעוק עד לב השמים, להתכנס, לקטר, וזהו. מי שניסה להגיב גילה שהכלבים יכולים לנבוח, והרכבת ממשיכה לדהור. אפילו התפוצה לא נגרעה בגלל המהומה הפנימית. הרי בכלל, לקוראי "ידיעות אחרונות" לא חשוב מי עורך מה ולמה.
המצוקות הללו של עיתונאי העיתונים הפרטיים שונות באופיין ובסגנונן. לא הרי החלפת עורך לא אלגנטית כהרי מו"ל שנשלח לכלא פעם אחת ועלול לחזור אליו, או מו"ל שמוכן לעשות עסקים עם מו"ל שנשלח לכלא ועלול לחזור לשם. אבל בכל זאת יש קו משותף לכולם, והוא נוגע למעמדם של העיתונאים, גם החשובים שבהם. אולי יש ביניהם מי שנזכר בימים הטובים ההם, של החוזים הקיבוציים, הוועדים החזקים והיכולת להתארגן יחד ולהגיב. אבל היום איש-איש לנפשו, וזה לא ממש הרבה.
את השורה התחתונה הם יכלו לנחש מראש, כבר לאחר מלחמתם האבודה של עיתונאי ה"ג'רוזלם פוסט". כאשר העיתון נמכר למו"ל פרטי, יהודה לוי, הם התלוננו שהוא מכתיב להם מה לכתוב ומה לא. בצר להם פנו לבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים, שפסק בזכות חופש הביטוי של העיתונאים ונגד הצנזורה של המו"ל – כמו כל צנזורה אחרת – אבל קבע גם את החופש של המו"ל לבחור לפטר עורך ועיתונאים כרצונו. אלה יהיו זכאים לפיצויי פיטורים. המו"ל של ה"פוסט" עירער לבית-המשפט הארצי, שהפך את הפסיקה וקבע שהבעלים של העיתון הם הבעלים של העיתונאים, והם רשאים להכתיב להם לא רק איך לכתוב, אלא גם מה. סירוב של עיתון לפרסם מאמר של עובד אינו מהווה פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי. הפסיקה הזאת קיימת ועומדת עד היום.
מילא, חשבו החברים העיתונאים, זה ה"ג'רוזלם פוסט", עיתון לא ממש במרכז הזירה. אנחנו, בעלי המעמד הלאומי, החשובים, מעל לכל אלה. לנו יש דיבור עם ראש הממשלה ועם העורך שלנו. בנו נועצים, מבקשים לשמוע את דעתנו, מתחשבים בנו. אצלנו זה לא יכול לקרות.
האירועים האחרונים בשלושת העיתונים הגדולים הנחיתו מכה קשה על מעמדם של העיתונאים בעיתונות. גם מושאי הכתיבה שלהם וקהל הקוראים לומדים עכשיו שיעור חדש בכוחם. "אתם יכולים להטיף לנו מוסר", הם אומרים, "אבל כשאתם חיים בעולם של מאפיה, דיבורים על חיסולים, האזנות סתר, השמדת ראיות, שקרים, אלימות וכל השאר, ואתם ממשיכים לחיות בו גם לאחר שאתם יודעים מה קורה, מי אתם שתטיפו לנו מוסר?". ובאמת, הממשל במישוריו השונים יכול להירגע. כשהעיתונות מסובכת כל-כך בעצמה, והדימוי הציבורי שלה נמוך מאי-פעם, היא תחשוב פעמיים לפני שתיטפל אליו.
העיתונאים, שמתקשים כל-כך להכיר בחוסר האונים שלהם, מחפשים סעד במקומות אחרים. הם מבקשים להזכיר שאמנם העיתונים הם עסקים פרטיים לכל דבר, אבל חלק נכבד של כוחם הכלכלי בא מן הממשל, ובייחוד מן הנתחים שהעניק להם – כמעט לכולם – במכונות להדפסת כסף הנמצאות בערוץ 2 ובכבלים. לא מעטים בתקשורת מזכירים את ערבוב התחומים הזה ואומרים שמן הראוי שהעיתונים יפעלו על-פי כללי התנהגות של גופים ציבוריים. אלא שפנייה לציבור ולנציגיו שיעשו את העבודה היא מסוכנת וחסרת שחר. מי נשאר? אולי המשטרה ובית-המשפט יאמרו את דברם? אולי הממונה על ההגבלים העסקיים יאסור את ההסדר המדובר בין עמוס שוקן לעופר נמרודי? קשה להניח שהם יתגייסו להוציא למישהו את הערמונים האלה מהאש. גם הציפייה שהקוראים יגיבו ויימנעו, למשל, מלקרוא עיתון ששייך לגורם מפוקפק היא נטולת סיכוי ונטולת טעם. בעיניהם, אלה סתם שערוריות ברנז'איות פנימיות, שלא משפיעות על המוצר שהם מקבלים.
מה שלא משאיר הרבה לעיתונאים המבקשים תשובה אמיתית וכנה למצוקתם. הם מסתכלים סביב, והתמונה מוכרת. מספר העיתונים זעום, ואולי גם בתהליך הזה של צמצום מספרם לא נאמרה עדיין המלה האחרונה. הסיכויים להרחבת התקשורת האלקטרונית רחוקים, וככל שאפשר ללמוד מהרעיונות הפורחים באוויר, לא נראה שגם הערוצים הייעודיים החדשים יהיו כר פעולה נרחב מדי לעיתונאים המתייחסים לעבודתם ברצינות.
מה לעשות? לבלוע וללמוד להסתדר עם מה שיש. הרי גם אנחנו בעלי משפחות, ולא היינו שמחים להצטרף לסטטיסטיקות האבטלה שאנחנו נוהגים לפרסם מדי חודש. נעשה את העבודה ונחזור הביתה בשלום. נקטין את הראש, ונחכה לטוב. זה נכון. זה אנושי מאוד. בל יגונה. אך אם חושבים המו"לים של העיתונים שהעמדת הכוכבים במקומם והקטנת מידת המעורבות שלהם במתרחש בעיתון היא בבחינת ניצחון עבורם, הם עלולים לחטוף את הבומרנג בראש, ומהר יותר מכפי שהם חושבים. לנהל מערכת של "ראשים קטנים" זה אולי מחמיא לשעה-שעתיים, אבל לאורך זמן זה לא עובד. אלא אם הם סומכים על המצפון המקצועי ועל היצרים המוכרים כל-כך של העיתונאים, שלא יהיו מוכנים להפקיר את הזירה לעמיתיהם מהעיתון המתחרה – שגם הוא בצרות, כידוע – ואחרי זמן-מה ישובו לעבוד במלוא הקיטור והאחריות, פשוט משום שהם לא יכולים אחרת.
על כל אלה משקיפים העיתונאים בשידור הציבורי, ומגלים להפתעתם שהתהפכו היוצרות. שנים ארוכות אנחנו סופגים התקפות, ושולחים מבטי עצב וקנאה בעמיתינו בעיתונות הפרטית הכתובה. כמה טוב להם, אנחנו חושבים, הם לא תלויים בממשלה זו או אחרת, או בהרכב מזדמן של ועדת כספים. הם יכולים לומר את כל מה שהם יודעים וחושבים בלא להתחשב בכללי מסמך נקדי. כל מה שראש הממשלה יכול לעשות זה לזעוק חמס, אבל גם לזעקות הללו איש כבר לא מתייחס ברצינות. הם האדונים האמיתיים בשטח. הם ממליכים מלכים ומדיחים אותם. בעוד שאנחנו, העיתונאים בעיתונות הממלכתית, מחויבים במיני מגבלות, איננו יכולים להביע את דעתנו, ואנחנו נדרשים למיני התפתלויות וקולרים כדי לטפל בנושאים ראויים, לדעתנו. אנחנו יכולים לדבר גבוהה-גבוהה על העצמאות המקצועית שלנו, על כושר העמידה בלחצים, אבל בסתר לבנו אנחנו יודעים היטב שטלפונים חוזרים ונשנים של צעקות מהנציג התורן של לשכת ראש הממשלה או מנהיג האופוזיציה התורן שוחקים בעקביות את יכולתנו להמשיך להיצמד לאמות המידה המקצועיות הטהורות. מעמד הקורבן חביב מאוד, אבל גם הקסם שלו מוגבל. בסופו של דבר נחשוב פעמיים – גם אם חלילה לא נודה בכך בפומבי – לפני שנסתבך בדיווח לא סימפטי ולא פופולרי, יהיה צודק וחשוב ככל שיהיה. ועדיין לא אמרנו כלום על תנאי העבודה, הדד-ליין פעם אחת ביום בלבד, וכמובן, המשכורות, ההטבות והתגמולים למיניהם. כמה טוב להם, בעיתונות הכתובה, הפרטית.
עכשיו אנחנו יכולים ללמד את חברינו שיעור. ובכן, כבעלי ניסיון ביציאה לגלות נפשית פנימית, בהתחפרות ובהמתנה לימים טובים יותר, אנחנו יכולים לספר למצטרפים החדשים לגלות שזה מאוד לא נחמד. ההחלטות הגדולות "לעשות את העבודה ולברוח הביתה ולשכוח מכל הבלגן" לא מחזיקות מעמד לאורך זמן. בסופו של דבר המצפון המקצועי והבושה גוברים על כל הצפרדעים. כמעט.
ואולי בכלל מצבנו לא כל-כך רע. אמנם אנחנו בתחתית סולם ההכנסות, אנחנו טרף לכל מי שאין לו משהו טוב יותר לעשות. אבל לפחות אנחנו יודעים היכן אנחנו עומדים. איש לא רשאי לכנות אותנו עבדים נרצעים, שמצפים שיאמרו "אהבתי את אדוני". לנו מותר לא לאהוב את אדונינו. זאת אפילו חובתנו. כללי המשחק מוכרים לנו. אנחנו יודעים מי הטובים ומי הרעים, ואיך להתמודד איתם. וזה לא כל-כך רע. ומעל לכל, הסיפור העגום הזה יכול ללמד את כולנו שיעור במגבלות הכוח של כו-לם. גם שלנו.
גיליון 23, נובמבר 1999