רוח תזזית עוברת ב"תעשייה" בחודשים האחרונים, והיא רק תלך ותגבר לקראת חודש ינואר, מועד ההתמודדות במכרז על המשך הפעלתו של ערוץ 2 בעשר השנים הבאות. עד היום הפעילו את הערוץ שלוש חברות - אנומליה לפי כל קנה–מידה עולמי; מעתה יוכלו רק שתיים ליהנות מהחגיגה ולשלשל לכיסיהן מאות מיליוני דולרים על–פי ההערכות. אולי יחזרו למשחק "משלושה יוצא אחד", שבו המשתתפים נדרשים לחשוף את כף או גב היד ולנחש מה יעשו חבריהם. במשחק הזה מי שיוצא דופן - מפסיד ויוצא בחוץ, וסוד ההצלחה הוא בניסיון לעמוד על המתרחש במוחם של היריבים ולהתאים עצמך אליהם. ואולי דווקא התארגנויות חיצוניות חדשות יזכו בפיס הזה.
מעיון במכרז עולה שהרשות השנייה, שאמורה להגן על האינטרסים שלנו, הצופים, מול הגופים המשדרים שנושאים עיניהם אל הפרסומות, מבינה שהיא אינה שולטת למעשה במה שמוצג על המסך, והיא עושה מאמצים הרואיים להטביע חותם. השבועות האלה הם שעתה היפה, אולי האחרונה. מרבים לדבר על כך שהמדינה חייבת לפקח על המשודר בערוצים השונים, משום שמדובר במשאב שלה שמוענק לגופים פרטיים, ולציבור, באמצעות נציגיו, חייבת להיות אפשרות להתערב. אבל במדינה שבה הכל מופרט בקצב מסחרר, משאבי נדל"ן חיוניים לציבור בהר ועל חוף הים, חינוך ובריאות ומה לא, ואיש לא מקים עוד קול זעקה - דווקא בתכני השידור-בידור חשים צורך להתערב. מוזר.
איור: אפרת בלוססקי
הפעם, אנחנו למדים, למדו מנסחי המכרז את לקחי המכרז הראשון לערוץ 2 ואת לקחי ערוץ 10, ובדרישות יש דגש נרחב להתארגנות העסקית, כדי להבטיח שלא יישנה סיפורו העגום של הערוץ, שהתחיל בצלצולים רמים ובהבטחות מרשימות לטלוויזיה מסוג חדש, שונה, עד שהסתבך והמדינה נדרשה להושיט לו יד ולוותר על דרישות שנכללו במכרז, למורת רוחם של המתמודדים שהפסידו בו.
מי נעלם מהמכרז הפעם? זוכרים את רשימות הטאלנטים שמילאו את עמודי העיתונים ואת הצעות המכרז הראשון לערוץ 2? אנשים קיבלו סכומי עתק רק כדי ששמם יופיע ברשימת התוכניות, ביזאריות ככל שיהיו, ואיש לא התפלא כשלא יצא מהן דבר; אפילו לא הכוכבים שנשארו בבית עם המקדמות. הפעם הם אינם. דיברו אז ומדברים היום הרבה על ייצוג הפריפריה, על הפקות מקור של סוגה עילית, דרמה ותעודה - מיני מונחים שעולים על הפרק בכל פעם שמדברים על הערוצים המסחריים, עד שנוצר הרושם כאילו מישהו עדיין חש לא בנוח מקיומם של הערוצים הללו, גופים מסחריים לכל דבר, שכל תכליתם לעשות כסף. אך כשבוחנים את הנתונים מגלים, שמדובר בחובה לשדר 216 שעות כאלו בשנה תמימה, היינו פחות משעה ביום; וגם אותה אפשר לדחוק למיני פינות שלא מוכרחים לראות. גם הדרישות להשקעה כספית בתוכניות הללו לא יפילו אף אחד על הקרשים. בקיצור, לא צריך להתעלף, וה"תעשייה", שאין לה שפע של בימות להציג בהן את יצירותיה, לא תיוושע.
קשה לעקוב אחר ההכנות למכרז של ערוץ 2, והוא מעניין מן הסתם בעיקר את מי שמעורבים בו. ואמנם, אם אחת הזכייניות הנוכחיות, או יותר, יפסידו, פירוש הדבר יהיה שילוחם הביתה של עובדים רבים, בהם טובים ובעלי ניסיון ורזומה עשיר, והחמרת המצב העגום ממילא בענף. אבל קשה להשתחרר מן התחושה, שכמו שאומרים האנגלים, אין טעם לעצור את הנשימה. בסוף ינואר 2005 נפתח את ערוץ 2 ונגלה שכל התרגילים הקוסמטיים של התקופה האחרונה, כל עוד הזכייניות המתמודדות מנסות לצבור נקודות, נעלמו כלא היו, והכל חזר לקדמותו: הפריפריה שוב תיעלם מהמסך, היוצרים העצמאים של סרטי התעודה והדרמה המקורית שוב ישאירו הודעות אצל המזכירות של מנהלי התוכניות, והתוכניות ה"רציניות" יידחקו שוב לשבת בבוקר או לשתיים אחר חצות, במקרה הטוב.
ועם מי נישאר אנחנו, הצופים? מן הסתם עם עוד נינט טייב ושרון איילון כדוגמה ומופת לשידורי מקור. ואולי זה בעצם העניין. אולי הגיע הזמן להפסיק לבלף ולהסתתר מאחורי מיני סיסמאות, שגם אם הן חשובות וראויות, מקומן לא יכירן בערוץ 2. מדובר בערוץ בידור לשמו, זו תכליתו ואת זה הוא יודע לעשות טוב יותר מכל אחד אחר בשטח. וגם המאמצים ההרואיים להכניס פה ושם נימה של רצינות ולעשות מבצעים מיוחדים ומיני מרתונים לטובת הציבור, רק מדגישים את התמונה הכללית. כשכבר קשה לדעת מה פרסומת ברישיון, ומה פרסומת עצמית לתוכנית הבאה או זו של השבוע הבא - תהא "רצינית" ו"חשובה" ככל שתהיה - והיכן נכנסת התוכנית עצמה, עד שרק השבלול שבפינה העליונה מימין מבדיל ביניהן - מוטב להפסיק להתאמץ כל–כך.
גם היוצרים הטובים בערוץ, ויש כאלה לא מעטים, יכולים לספר על אינספור פשרות שהם נדרשים להן כדי להבטיח את הזכות להגיע לבתיהם של רבים. גם הנושאים ה"רציניים" וה"חשובים" ביותר חייבים שם בעטיפה מלבבת, מרוככת או צהובה ומלודרמטית, עד שבקושי אפשר להבחין בשרידי הרעיון החשוב והרציני, כי "זה מה שהעם רוצה". ועובדה, סקרי הצפייה לא משקרים. כך לפחות גורסים שם, והם כנראה יודעים מה הם עושים. זה לא עושה טוב - לא לנושא, לא ליוצרים שהמוצר שהם מוציאים מתחת ידיהם יקר להם, ולא למסגרת שבה הוא מועלה, בבליל של שעשועונים, תוכניות ריאליטי - מוזר איך הפכה המלה להיפוכה, הרי קשה לחשוב על משהו רחוק יותר מן המציאות מאשר בתוכניות המציאות האלה - והמוני פרסומות. המחשבה, שכך לפחות נותנים לקהל הצופים השבוי משהו טוב ומועיל, ממילא מופרכת ומעידה על כוונות טובות במקרה הטוב, או על התנשאות במקרה הפחות טוב.
היה היתה פעם מדורת שבט. קראו לה הטלוויזיה הישראלית, או סתם "הטלוויזיה". מדי יום דיברו על מה ששידרו בה אתמול, על הכתבות ב"מבט" ועל הסרט האחרון או על הבדיחה האחרונה ב"ניקוי ראש". הטלוויזיה התגאתה אז ביכולתה לקבוע את מה שמכונה סדר–היום הציבורי, לא רק את מה שנכלל בו, אלא גם את היחס אליו. אז פחדו מפני הטלוויזיה השמאלנית, שמנסה לכפות את דעותיה החתרניות, אף על פי שהיא מעולם לא עמדה לבחירה ולביקורת. מין דיקטטורה שכזו, חשבו ולא חסכו מאמצים להגביל אותה. עד שבאה ההיסטוריה הפוליטית והוכיחה שזה אפילו לא היה נמר של נייר. סתם נמר של זמן אוויר, לכל היותר.
זה היה מזמן. אחר–כך עבר השרביט לידי ערוץ 2 והוא בלע הכל. כל מי ששמץ כישרון בו רצה להיקלט, ומי שלא נקלט, לא נחשב. ערוץ 2 קבע, וקובע עד היום, את קנה–המידה, אם לא לאיכות, הרי להצלחה. וההצלחה היא הרי חזות הכל, והיא הקובעת היום מהי איכות, וחוזר חלילה.
הגיע הזמן להודות: כבר מזמן אין שבט אחד גדול וחובק–כל, לכן אין מקום להעמיד פנים שיש לו מדורה, ושיש מישהו שיודע מאיזה בולי עץ היא אמורה להיות מורכבת, אילו תפוחי–אדמה או מרשמלו אמורים להגיש ליושבים סביבה, ואילו שירים הם אמורים לשיר. אולי הטלוויזיה הרב–ערוצית תרמה לתהליך ההתפוררות הזה; אולי זו אשמה כבדה מדי להטיל על גוף בידורי. הפוסט–מורטם הזה לא יתקיים כנראה בערוץ 2. הוא כבד ומדכא מדי. ומי שרוצה לעסוק בנושא חשוב ורציני, עם מרכאות או בלעדיהן, תמיד יכול לעבור לערוצי נישה קטנים, דלי תקציבים ומעוטי צפייה, או לכבות את הטלוויזיה ולחפש אותם במקום אחר.
גיליון 53, נובמבר 2004