פועלים בירושלים בעת הפסקה, אתמול (צילום: רחל קרוטי)

יוצרים מציאות

בכפולת הזוועה של "מעריב", עמודים 6–7 בגליון הבוקר, מופיעים דיווחים על אזרח החשוד כי התחזה לשוטר ותקף מינית נער; אזרח אחר שפיתה קטינות להיפגש עימו ואז תקף אותן מינית; נער שחשוד כי תקף מינית ילד; תאומים שחשודים כי רצחו ילד; גבר שחשוד כי עמד בראש כת שהתעללה בילדים; ואדם נוסף שחשוד ברצח בתו התינוקת. איכשהו קרה שנעדר מכפולת העמודים הסיפור על הקומיקאי שחשוד כי ניצל מינית ילדים (לפרטים: ראו "ידיעות אחרונות"). מכל מקום, ברצועה דקה שנמתחת בראש הכפולה, לצד המלים "מכת מדינה", מופיע איור של יד האוחזת בסכין במטרה לפתוח למישהו את הגרון. האיור מוכר. נעשה בו שימוש בעבר, בתקופות קודמות שבהן "גל פשע" שטף את המדינה. אף שהטון הבולט בגל הנוכחי הוא ניצול מיני של ילדים, שבינו בין הנפת סכין אין הרבה מן המשותף, טוב עשו ב"מעריב" שבחרו להשתמש שוב באיור היד והסכין. יש משהו מנחם בהיכרות עם הסמליל שמלווה את סיקור מקרי האלימות האחרונים. זו אולי עיתונות סנסציונית החורגת מכל פרופורציה בכיסוי מקרי אלימות, אבל זוהי העיתונות הסנסציונית החורגת מכל פרופורציה בכיסוי מקרי אלימות שלנו.

הכותרת המרכזית בכפולת העמודים קוראת "אלימות בעיניים שלכם", ומפנה לסקר שנערך על-ידי חברת טלסקר עבור עיתון "מעריב", ובו התבקשו 500 איש המייצגים את האוכלוסייה היהודית בגילים 18 ומעלה לענות על שתי שאלות. השאלה השנייה היא "באילו סוגים של אלימות נתקלת?", ועליה משיבים 46.4% כי לא נתקלו באלימות כלפי ילדים, נשים, בין בני נוער וצעירים, כלפי בעלי חיים או קשישים, אך לעומת זאת 40.5% היו עדים לאלימות בין בני נוער ו-22% היו עדים לאלימות כלפי ילדים.

השאלה הראשונה בסקר מבקשת לבדוק "האם לדעתך האלימות כיום רבה יותר מבעבר?". זו שאלה מרתקת, ומרתקת במיוחד ההחלטה לשאול אותה. היא מלמדת על החשיבות הרבה המיוחסת למראית העין, עד כדי כך שהיא דוחקת הצדה את מה שאותה עין אמורה לראות. במלים אחרות, ב"מעריב" החליטו כי במקום להשקיע מאמצים בבדיקה אם חלה עליה במקרי האלימות בשנים האחרונות, יושקעו מאמצים בבדיקה אם נדמה לציבור כי חלה עלייה במקרי האלימות בשנים האחרונות. שאלה נוספת, שבדקה את מידת הרצון של משתתפי המדגם לקרוא בעיתונים עוד ועוד תיאורים פלסטיים מזעזעים על אנסים ופדופילים, רוצחים ומתעללים, לא נכללה בסקר, או לפחות תוצאותיה לא פורסמו.

במוסף "ישראל השבוע" מקדיש חמי שלו חלק מטורו למשימה שנזנחה על-ידי "מעריב", פרסום הנתונים על מקרי האלימות, ולא בדיקת הרושם שנוצר בציבור כתוצאה ממקרי האלימות. "אף שנדמה לנו ששבוע ממוצע ב-2009 הוא כמו שנה ממוצעת של עד-לא-מזמן", כותב שלו, "הרי שהסטטיסטיקה היבשה מורה אחרת, וגם המומחים חלוקים בדעתם. כי הנתונים אומרים שאין עלייה מיוחדת לאורך זמן בשיעורי הרצח בישראל בפרט ובשיעורי הפשיעה בכלל. בין 1958 ל-1988 היה שיעור מקרי הרצח שנרשמו על-ידי המשטרה ולוקטו על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כ-1.5 על כל 100 אלף תושבים, ומאז, עם עליות וירידות מתונות, השיעור קצת גבוה יותר, כ-2.3 ל-100 אלף, נתון המציב את ישראל פחות או יותר במקום טוב – או רע – באמצע המדינות המפותחות. נתוני המשטרה לשנת 2009 שיפורסמו בקרוב מצביעים על אותה המגמה על אף הכותרות בעיתונים".

שלו מביא מדברי הקרימינולוג פרופ' גיורא רהב, שטוען כי "אין שום דבר חדש", אך מיד אחר-כך מצטט מדברי ראש המכון לחקר ביטחון בקהילה במכללה למינהל, ד"ר דני גימשי, הטוען כי נתוני המשטרה חלקיים בלבד, וממילא "מה שקובע הוא תחושת הציבור". מה זאת אומרת "מה שקובע הוא תחושת הציבור"? בטקסט של שלו אין פירוט, אבל נראה כי הכוונה היא שככל שהציבור יחוש פחות בטוח, כך גם תרד בפועל מידת הביטחון שלו. הפדופילים והאנסים, כך מסתבר, מריחים פחד. המחשבה, יודע כל מי שנחשף לתיאוריות ניו-אייג' מקושקשות, יוצרת מציאות. פרסום הסקר של "מעריב" על האלימות בעיני הציבור עוד יואשם בהחרפת האלימות כלפי הציבור.

אגב, התשובות בסקר "מעריב" לשאלה "האם לדעתך האלימות כיום רבה יותר מבעבר?" מעורבות. 53.9% מהנשאלים השיבו בחיוב, 2.6% השיבו שאינם יודעים. היתר התחלקו בין שתי תשובות שליליות לשאלה, המנוסחות כהסבר. 27.7% השיבו כי "בעבר אנשים פחות התלוננו במשטרה" ואילו 15.8% השיבו כי "בעבר התקשורת דיווחה פחות על אלימות".

הכותרות הראשיות

למעט "הארץ", כל העיתונים מקדישים את הכותרת הראשית שלהם למסר שהועבר אתמול לחמאס מלשכת ראש הממשלה, מסר שמרחיק את ביצוע העסקה שבמסגרתה ישוחרר החייל הישראלי השבוי גלעד שליט. העורכים ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ניסחו אותה כותרת בדיוק – "נתניהו: אין יותר ויתורים". ב"ישראל היום", שבשבועות האחרונים סקר באור חיובי את ההתקדמות במשא-ומתן לשחרור שליט, נתניהו נעדר מהכותרת הראשית. את מקומו תופסת הישות שעליה הוא מושל – "ישראל: לא נתגמש עוד בעסקת שליט". ב"הארץ" הכותרת הראשית מוענקת לח"כ אופיר פינס, שהכריז אתמול על פרישתו מהחיים הפוליטיים.

ובינתיים, בבת-ים

שלומי לחיאני, ראש עיריית בת-ים, נאם אתמול בפני כמה מאות מתושבי עירו. ב"הארץ" [נועה קושרק ותומר זרחין] מתפרסם הדיווח הקורקטי ביותר על לחיאני, דיווח שמתמקד בעיקר בהתפתחויות החקירה המשטרתית והדיונים המשפטיים ופחות בתיאורי הצבע מהאמפיתיאטרון שבו נאם. ב"מעריב", לעומת זאת, מתפרסם הדיווח הביקורתי ביותר כלפי לחיאני. אילן מציק מדווח כי "כ-600 בלבד מתושבי בת-ים טרחו להגיע אמש לאמפיתיאטרון העירוני כדי לשמוע את ראש העיר מודה להם על תמיכתם בו לאחר מעצרו בשבוע שעבר בחשד לעבירות מרמה, גניבה והפרת אמונים. על-פי ההערכות, כמחצית מהנוכחים היו קרובים של לחיאני עצמו וכן עובדי עירייה ובני משפחותיהם. אולם הנוכחות הדלילה בעצרת לא ריפתה את ידיו של לחיאני [...] השתתפותם של כל-כך הרבה עובדי עירייה בכירים באירוע אמש העמידה באור בעייתי את צו ההרחקה מבניין העירייה שתלוי ועומד נגד לחיאני". לדיווח זה נלווה טור מאת גיא מרוז, המדמה את לחיאני לזמר שלמה ארצי ומסכם בתפילה: "הלוואי שהוא זכאי כי אני באמת מת עליו".

הון ועיתון

הנשיא שמעון פרס מחזיק צ'ק של בנק לאומי, אתמול (צילום: מרק ניימן)

בעיתון "ישראל היום" מופיעה הבוקר הכותרת "פרס: תגלית – מהרעיונות המבריקים של העם היהודי". מתחת לכותרת תצלום של פרס בחליפה שחורה ועניבה אדומה ודיווח מאת יורי ילון, שלפיו פרס נשא דברים באירוע שהתקיים אתמול במלאת עשור ל"תגלית". המיזם "תגלית", נזכיר, משגר לישראל צעירים יהודים מרחבי העולם ונתמך ביד נדיבה על-ידי המממן של "ישראל היום", שלדון אדלסון. גם עיתון "ישראל היום" מזכיר קשר זה כשהוא מצרף גילוי נאות בסיום הידיעה. גילוי נאות, נזכיר, אינו יכול להוות חותמת הכשר אוטומטית הטובה לשימוש רב-פעמי.

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מופיעה ידיעת תצלום [איתמר אייכנר] שגם בה נראה נשיא המדינה שמעון פרס בחליפה שחורה ועניבה אדומה, כשהוא מחזיק צ'ק ענק של בנק לאומי. לצד פרס נראים בתצלום, בין היתר, יו"ר דירקטוריון הבנק והמנכ"לית שלו. אין כל גילוי נאות או לא נאות שיסביר מדוע עיתון "ידיעות אחרונות" מפרסם דרך קבע תצלומי יחסי-ציבור בהשתתפות ראשי בנקים ואנשי עסקים בכירים.

הון ושלטון

נראה כי חלה הפוגה במלחמת "מעריב" ב"ישראל היום". עמודי גליונות יום שישי נטולי האשמות הדדיות, ועמודי החדשות בימי חול נעדרים הסברים מלומדים מדוע החוק למניעת שליטה זרה בעיתון טוב או רע, ומדוע "ישראל היום" מסוכן לדמוקרטיה או לא.

בינתיים החצים משוגרים באופן מעודן יותר, ודווקא מצד "ידיעות אחרונות". בטורו השבועי ב"המוסף לשבת" כותב נחום ברנע על אלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בניו-יורק ומי שהיה מיועד לשמש שגריר באו"ם, ואגב כך גם על קשריו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, עם המיליארדרים רון לאודר ושלדון אדלסון. "הקדנציה השנייה של נתניהו יוצאת דופן. כאשר מדובר בשניים האלה", כותב ברנע על לאודר ואלדסון, "היא מציגה מפגש לא בריא בין הון תאב שלטון לשלטון סוגד הון". בהמשך כותב ברנע, "בישראל של 2010 בעלי המאה הם בעלי הדעה. מגוחך להתעסק בהשפעתם האפשרית של בעלי הון כמו לאודר ואדלסון על מינוי של ראש לשכה או שגריר באו"ם, כאשר אחד מהם משקיע יום-יום סכומי כסף אדירים בהרצתו של ראש ממשלה, בטיפוח פולחן האישיות שלו, בבחירתו מחדש".

אופטימיות מדבקת

בסיום טורו השבועי שבמוסף "ממון שישי" של "ידיעות אחרונות", משיב סבר פלוצקר על הביקורת המרומזת שהפנה (גם) לעברו השבוע מעל דפי "דה-מרקר" העיתונאי נחמיה שטרסלר. שטרסלר טען כי "אותם פרשנים וכלכלנים שניבאו את סוף הקפיטליזם ומשבר גרוע יותר מזה של 1929 שכחו לגמרי את מה שאמרו רק לפני כמה חודשים. אז הם יצאו בשצף קצף נגד האוצר ש'לא עשה כלום' ו'לא מותח רשת ביטחון מלאה לחסכונות הציבור', והנה עכשיו הם מהללים את מדיניות האיפוק והאחריות שנקט אותו אוצר רשע".

פלוצקר, בתגובה, מצטט מכמה מאמרים שפירסם ב"ממון" בין נובמבר 2008 לינואר 2009 ובהם העריך הערכות אופטימיות. "אני מביא את הציטוטים הנבחרים", כותב פלוצקר, "כדי לפזר את האגדה השקרית והמתפשטת בתקשורת כאילו היתה העיתונות הישראלית לפני שנה בפאניקה ממשבר כלכלי קיצוני, כאילו דרשה מהממשלה להזרים תקציבים אינסופיים, וכאילו רק נחישות הלב של שרי האוצר מנעה את מימוש המזימה. אנחנו ב'ידיעות אחרונות', העיתון של המדינה, היינו דווקא שקולים, זהירים ומעל לכל, לא איבדנו את האופטימיות שלנו".

ענייני תקשורת

אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי הנהלת רשות השידור שוקלת להשבית את שידורי הרדיו, כשביתת מגן, וזאת לקראת כוונה של ועדי הטכנאים לנקוט צעדי השבתה ומחאה החל מה-17.1.10.

לי-אור אברבך כותב ב"גלובס" על הפרסום הסמוי בטלוויזיה הישראלית. בין היתר מצוטט בכתבה רפי בארי, סמנכ"ל השיווק של מלונות דן, חברה המשלמת עבור פרסום סמוי בתוכנית "הרווק". "לדברי בארי", כותב אברבך, "לחברה לא היתה מעורבות ישירה בתוכן, אבל הוא לא יכול להכחיש כי 'ייעץ' לתוכנית בבחירת הלוקיישנים. המתמודדים סעדו, רקדו ובילו במקומות שהתאימו לעלילה שהגתה הפקת התוכנית, אבל גם לשאיפות של המפרסם". סמנכ"ל השיווק של בזק, רן גוראון, מספר לאברבך כי "כ-30% מתקציב הפרסום ב-2009 הלך על ניו-מדיה, ובכלל זה גם תוכן שיווקי [...] גם 40% מתקציב השקת ה-NGN הלך על פעילות שהיא לא פרסום קלאסי מסורתי".

שמעון אלקבץ, המנכ"ל החדש של רדיו תל-אביב, מעניק ראיון לוחמני לחן שליטא במוסף "G" של "גלובס". בין היתר חושף אלקבץ את תנאי ההעסקה של כמה מהשדרנים שפרשו מהתחנה מאז מונה למנכ"ל ומצהיר: "אני מדבר על עקרון 'ידיעות אחרונות'. אמנון רבי ואני הקמנו את ידיעות-תקשורת לפי תמהיל 'ידיעות אחרונות'. יש נוסחה כזאת, ואני רוצה אותה ברדיו. אני רוצה שהטייס מעמק יזרעאל, נהג המונית, איש ההייטק מרמת-החייל ופועל הבניין – כולם יקשיבו לי". בהמשך מבשר אלקבץ כי בקרוב יקים חברת חדשות עצמאית במסגרת תחנת הרדיו רדיו"ש, הרדיו באזור יהודה ושומרון. "זה יהיה רדיו ישראלי. יהודי", מבטיח אלקבץ.

בן כספית מקדיש חלק מטורו השבועי ב"מוספשבת" של "מעריב" לפרשת אילנה דיין וסרן ר'. הוא ממליץ לקוראיו לקרוא את כתבת עמיתו קלמן ליבסקינד, המתפרסמת במוסף "סופשבוע" של העיתון, ומנצל את ההזדמנות כדי לכנות את כתבתה של דיין "פשע עיתונאי בוטה" ולהתנצל בשם התקשורת כולה בפני סרן ר'.

רונית כפיר מתראיינת במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" [רונה קופרבוים] ואומרת על מקום עבודתה הקודם, גלי-צה"ל, כך: "זה מקום מוזנח ודוחה עם ריחות טחב ומזגנים מרעישים".