"הצור הוריד לנו יום קשה מצור", כותב ביאליק בשירי החורף, וממשיך: "אין זאת כי נתרופף העולם". אליהוא כ"ץ נפטר מן העולם ביום סגרירי, גשום וקר, בעיצומו של החורף, וקשים דברים להיאמר כי נתרופף העולם וקשה עלינו פרידתו של אליהוא. אבל מעבר לסגריר ולחושך, מבצבץ גם הרבה אור. כפי שמוצאים בספרות הקבלה, "כבר נודע שאפילו שהאור מסתלק, תמיד נשאר רישומו של האור במקום ההוא". רישומו של האור שאליהוא האיר נשאר ויישאר תמיד איתנו.

אליהוא היה אולי אומר שמוות והלוויה ביום סגריר מדגימים את העיקרון התקשורתי של supplementation (השלמה, תוספת): הניצול של אמצעים נוספים כדי לחזק ולהעצים את המסר התקשורתי. במקרה הנוכחי, הרוח והחושך והמים העצימו את המסר הקודר שנפל עלינו ביום שישי. על supplementation כתב אליהוא במאמר שהיה מאוד "אליהוא": מסודר ושיטתי, עם כפולה של 12 קטגוריות, ויחד עם זאת גם מלא הברקות ושעשוע בהבחנותיו ובניסוחיו.

אבל חוץ מזה, כמו רוב הדברים שיצר אליהוא, עצם המהלך היה בעצם הברקה. שם המאמר, supplementation, היה מחווה למורה שלו, הסוציולוג וחוקר התקשורת פול לזרספלד. ואליהוא תמיד הדגיש שמיכאלה פופסקו, כמסתבר סטודנטית שלמדה אצלו, היתה שותפה למחקר הזה. כי כן, מוריו, הוא, תלמידיו – כולם היו בעיניו מכלול אחד, מקשה אחת, של מסורת, רציפות והתפתחות, ובעיניו הם היו גם קהילה.

לפני שניגש להיבט הרצף וההמשכיות, המחווה הזו ללזרספלד ולפופסקו, למורה ולתלמידה, היתה מהותית. כי אליהוא היה ג'נטלמן – או במונח טוב יותר, שגם הוא לא בדיוק בעברית – הוא היה מענטש, ותמיד חילק קרדיט לכל מי שסבב אותו. למוריו, לחבריו, לתלמידיו (אגב, אם ייעשה ניתוח תוכן של המסרים שפורסמו בטוויטר ובפייסבוק על אליהוא לאורך סוף השבוע, נדמה לי שהמלה המנצחת בתדירותה תהיה מענטש).

אבל מתן הקרדיט לא היה אצל אליהוא רק מענטשליכקייט, או הצטנעות, או מחווה. אליהוא הבין בכנות את הפעילות המחקרית שלו כיצירה קהילתית וחברית, של משפחה מורחבת. אני לא בטוח שהוא הבין עד הסוף עד כמה זו היתה משפחה שהוא עצמו יצר ובנה, ועד כמה הוא היה אב המשפחה.

אליהוא בנה את הטלוויזיה הישראלית, את לימודי התקשורת בארץ, ופרדיגמות שכוחן עומד מאז ראשית הדיסציפלינה. אבל הוא התעקש לראות בכל אלה יצירות קולקטיביות – ולראות את כולנו כחלק מהן

כי כן, הוא בנה את הטלוויזיה הישראלית, והוא בנה את לימודי התקשורת בישראל, והוא בנה פרדיגמות בחקר התקשורת, שכוחן עומד מאז ראשית הופעת הדיסציפלינה התקשורתית. אבל הוא התעקש לראות בכל אלה יצירות קולקטיביות, ולראות את כולנו כחלק מהן.

אם לחזור לעניין הרצף וההמשכיות, אליהוא אהב את מושג תקשורת הזמן של איניס, ותמיד הדגיש בו את הרציפות, את העוצמה של העברת הידע מדור לדור. לא ייפלא על כן שבספר האחרון שהספיק להשלים טיוטה שלו, ספר על מגילת אסתר כתקשורת, עשינו שימוש במודל שלו על supplementation, שבמקורו התייחס לשידורי הטלוויזיה, דווקא להבהרת הדרך שבה עיצבו חכמי התורה שבעל-פה את המסגרות והמסורות ההלכתיות לקריאת מגילת אסתר במשך מאות שנים, כך שנסיבות הקריאה יעצימו את המסר של המגילה. ואת המגילה אליהוא אהב מאוד, בין השאר כי הוא ראה בה טקסט משעשע במיוחד, ואליהוא היה מוקסם מהומור. מיד נחזור לכך.

את המגילה אליהוא ידע פחות או יותר בעל פה. פעם הוא אמר לי בחצי חיוך, קצת מבויש וקצת שובב, שבכל שנה הוא מקווה שבעל הקורא איכשהו "ייתקע" באמצע קריאת המגילה ושהוא יתבקש להחליף אותו. ואת מסורת הקריאה המוטעמת הוא הרי המשיך, לילדיו ולנכדיו – בנסיעות עקשניות ללהבים ולבית של תני, ללמד את נכדיו את פרשת הבר מצווה, והוא היה כל-כך שמח כשביצעו את הקריאה במדויק.

וכאן יש מקום להוסיף כמובטח בעניין ההומור. אליהוא לקח את ההומור ברצינות מופלגת, וגם ניסה לפענח אותו, בין השאר בעבודה אינטנסיבית עם לימור שיפמן. היתה לאליהוא יכולת נדירה לנתח וללטש בדיחות בלי להרוג אותן במהלך הניתוח. רבים מאיתנו זוכרים את עשרות הגרסאות שלו בתשובה לשאלה כמה אנשים צריך כדי להחליף נורה. אבל הוא גם ידע להמציא בדיחות. אספר אחת, שלמרבה הצער מתאימה כאן ועכשיו: נסענו להלוויה של עמית יקר וקרוב בבית קברות קיבוצי. היה קשה למצוא את המקום בין הבתים והשדות, אז אליהוא שאל בנימוס חבר קיבוץ: סלח לי, איך מגיעים לבית הקברות שלכם, אבל בלי למות קודם?

פעם נסענו להלוויה של עמית יקר בבית קברות קיבוצי, והתקשינו למצוא את המקום בין הבתים והשדות. אליהוא שאל בנימוס חבר קיבוץ: סלח לי, איך מגיעים לבית הקברות שלכם, אבל בלי למות קודם?

על supplementation אזכיר לסיום עוד היבט אחרון. יסוד התיאוריה היה תפיסתו של אליהוא שהמתקשר צריך הרבה מאוד אמצעים וכוחות כדי לשכנע את הזולת ולהביא אותו להפנים את המסר שלו. זה נדרש, אליהוא הבין בטבעיות, כי הנמען, הפרט, הוא עולם שלם שיש לו עמידה ויש לו כבוד. אליהוא גם גרס שעל האפקטים של תקשורת ההמונים צריך לחשוב לא במסגרת האנונימית והמאיימת של חברת ההמונים, אלא כתהליך דו-שלבי שלוקחים בו חלק אנשים שלמים, בתוך משפחות וקהילות דינמיות ותוססות, על מובילי הדעה שלהן. הוא פשוט לא יכול היה לשוות בנפשו אנשים אנונימיים, מחוקים, חסרי פנים, הנתונים בקלות לשכנוע ולהסתה. כולם היו בני מלכים.

באותה מגמה הלך אליהוא ופיתח את השדה של מחקרי דיפוזיה, שבו הציבור הוא הנמען אך גם המוען – מהלך שבו האיש הקטן הוא גורם פעיל שעל החלטותיו מתבסס כל התהליך, כולל ה-tipping point שיכריע את מהלך הדיפוזיה. ומשם עוד הפליג אליהוא לתחום של חקר הקהלים ולדרכים שבהן הם מפענחים טקסטים משודרים ונותנים בהם משמעות. כך התייחס אליהוא לאנשים שבהם עסקו מחקריו, וכך הוא התייחס לכל מי שעמד מולו. הוא לא היה אידיאולוג של הומניזם, הוא פשוט כיבד ואהד בני אדם.

ובעניין זה אוסיף אנקדוטה אחרונה, שהזכירה לי אתמול לימור שיפמן כשניסינו להבין במה בעצם היה האיש חסר הגינונים הזה, שהרגשנו קרובים אליו כל-כך, רחוק מאיתנו. לפני כמה שנים התקיים הכנס של האגודה הישראלית לתקשורת במכללת נתניה. רוב המציגים בכנס הזה הם דוקטורנטים וחוקרים מתחילים. אליהוא התכוון להצטרף אלי לנסיעה, אבל כשהתברר לו שאני מתכוון לצאת לכנס בסביבות 9:00 הוא החליט לנסוע באוטובוס: הכנס הרי התחיל ב-8:30, והוא לא יכול היה להפסיד את המושב הראשון.

* * *

אליהוא מת מיתה שאין בה כאב, פחד וייסורים, לאחר בוקר פעיל של עבודה עם יונתן פיאלקוב, שהיה קרוב לו מאוד, וביקור של מתיה. הוא נפטר לצדה של רות הנפלאה, לקראת יום המנוחה שתהיה לו מעתה מנוחת עולם. היתה זו יציאת נשמה כמו נימה מחלב, ועל-פי המדרש, הראשון שמת כך היה אהרון הכהן.

אליהוא, שתמיד הקפיד על הגרשיים בשם משפחתו, ושהיה לנו "הכהן הגדול מאחיו", היה מתלמידיו של אהרון: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – ולחוכמה. הוא מת כמו אהרון. וכך מת גם אחיו של אהרון, משה נותן התורה. ואליהוא, שנתן לנו תורה וחוכמה, ושהיה, כמו משה, "איש עניו מאד", מת כמוהו.

ראוי היה האיש הזה, שרבים כל-כך כאן אהבו, ושהיה ראוי כל-כך לאהבתנו, למות מיתת נשיקה.

פרופ' מנחם בלונדהיים הוא חוקר והיסטוריון של המדיה בחוגים לתקשורת ולהיסטוריה באוניברסיטה העברית, ועמד בעבר בראש המחלקה לתקשורת ולעיתונות באוניברסיטה