עורך מדור המשפט של "גלובס" לשעבר, אבנר נאמני, תובע מהעיתון הכלכלי פיצויים בסך 3.65 מיליון שקל עקב פיטוריו. נאמני לא הסתפק בהגשת תביעה נגד העיתון; רשימת הנתבעים כוללת גם את המו"לית אלונה בר-און והעורכת נעמה סיקולר, שאותן הוא מאשים ב"טרפוד" תחקירים, פגיעה בעיתון ו"התעמרות והתעללות" שלטענתו הובילו להידרדרות קשה במצבו הנפשי והגופני. סיקולר ובר-און, מנגד, האשימו את נאמני בהתנהלות בלתי מקצועית שהזיקה לעיתון ולמוניטין שלו, כמו גם ליחסי העבודה במערכת.

בכתב התביעה, שהוגש אתמול (13.12) לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, מגולל נאמני מסכת של התנכלויות שלטענתו נועדו לגרום לו להתפטר מתפקידו. לתביעה צורפו גם מכתבים ששלחו לו העורכת סיקולר והמו"לית בר-און בחודשי עבודתו האחרונים, ואלו מציגים תמונת מראה – לגרסתן, נאמני התעמר בכתבים הכפופים לו, לא יישר קו עם הסטנדרטים המקצועיים והאתיים של העיתון והעמיד מדור משפטי ברמה ירודה.

נאמני, שהחל לעבוד ב"גלובס" בשנת 2000 ופוטר בדצמבר 2019, היה חלק מהגוורדיה הישנה שהתגבשה בשנים שבהן שלט בעיתון הטייקון אליעזר פישמן. כפי שתואר בתחקיר של "העין השביעית", בשנים שקדמו לקריסת עסקיו השתמש פישמן ב"גלובס" לקידום האינטרסים העסקיים שלו ותִחזק באמצעותו מעין מאזן אימה מול הבנקים, שבהם היה תלוי לשם קבלת ומִחזור הלוואות עתק. לאחר קריסתו איבד פישמן את השליטה ב"גלובס", וב-2017 כונסי הנכסים מכרו את העיתון לענת אגמון ולבעלת מניות המיעוט אלונה בר-און, בתו של המו"ל המנוח חיים בר-און.

כתב התביעה של העורך המפוטר הוגש על-ידי עו"ד אמיר טיטונוביץ, מכותבי הטורים הקבועים במדור המשפט של "גלובס" תחת נאמני. תום עידן פישמן מתואר בו כנקודת מפנה שלילית שבה חלה ירידה חדה באיכות העיתון ובשביעות הרצון של קוראיו. עם זאת, נאמני לא מספק נתונים שיתמכו בכך.

אליעזר פישמן (צילום: פלאש 90)

אליעזר פישמן (צילום: פלאש 90)

ההשחתה של "גלובס" בשירות האינטרסים העסקיים של פישמן לא מוזכרת במסמך המשפטי; במקום זה קובל נאמני על "הסיקור השלילי האובססיבי" סביב הסדרי הנושים של פישמן, שנעשה לדבריו תוך הפעלת לחץ עליו ועל הכתבים. כמו כן טוען נאמני שהכתבות על פישמן התפרסמו ללא גילוי נאות על כך של"גלובס" יש כיום "עניין אישי" בסוגיה. בפועל, לסיקור הליכי פשיטת הרגל של פישמן ב"גלובס" נלווית בדרך כלל הבהרה על כך שהטייקון לשעבר שרוי ב"סכסוך משפטי, עסקי ואישי מתמשך" עם בר-און.

את האצבע המאשימה מפנה נאמני לבר-און וסיקולר, שמכונות לכל אורך המסמך המשפטי "נעמה" ו"אלונה". כך הוא כותב עליהן בכתב התביעה: "אף שבסמוך לאחר מועד השינוי הכריזו אלונה, נעמה ו'גלובס', ברוב טקס והדר, על 'ערכי גלובס המתחדש'; אף שהן הנהיגו 'דו"חות אמון' ו'קוד אתי'; ואף שלאורך כל הדרך עוטה אלונה על עצמה את אצטלת אבירת האתיקה והמוסר, ועל שפתיה חיוך מקסים, ומציגה את עצמה כאדם פשוט, אשר רק טובת 'גלובס' ועובדיו לנגד עיניה, הרי היה מדובר בדברים שמן הפה אל החוץ; דברים שנועדו – ושבדרך כלל הצליחו – להסוות את עובדת היות 'גלובס' – ובראשו אלונה ונעמה – ארגון אכזרי, נטול אתיקה ונטול ערכי מוסר, יושר ויושרה".

כתב התביעה רצוף שמות תואר חריפים מסוג זה, אך כמעט לא מתוארות בו סיטואציות קונקרטיות שיוצקות בהם תוכן. בחלק שבו מאשים נאמני את סיקולר ובר-און ב"טרפוד" תחקירים, למשל, הוא מונה שלושה מקרים בלבד – וכלל לא מציין כיצד פעלו בעניינם העורכת והמו"לית, ומה היו מניעיהן. גם תוכן התחקירים מתואר בעמימות, באופן המקשה להשתכנע בכך שאכן מדובר בסיפורים בעלי חשיבות ציבורית.

התחקיר הגנוז הראשון שמוזכר בכתב התביעה עוסק לטענת נאמני ב"עורך-דין בכיר" שהתמודד על מקום בוועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי-הדין והוביל קמפיין למניעת הגשת תלונות סרק נגד עורכי-דין – בזמן שהוא עצמו היה נתון ב"הליך בירור תלונה שהוגשה נגדו בטענה לייצוג בניגוד עניינים". לטענת נאמני, הסיפור פורסם לבסוף ב"עיתון מתחרה", ולאחר מכן נודע לו שהסיבה לאי-פרסומו ב"גלובס" היא "מניעים מסחריים". לדבריו, כמה ימים לאחר הגניזה פורסמה ב"גלובס" מודעה מטעמו של אותו עורך-דין, כחלק מקמפיין הבחירות שלו.

התחקיר השני שנגנז לטענת נאמני אמור היה לחשוף "פרקטיקה בלתי שגרתית" ו"שנויה במחלוקת" של פרקליטות המדינה שבמסגרתה נערכים "מעקבים אחרי נאשמים המצויים במצב של חולי קשה ביותר", בהם "איש עסקים מוכר אשר הואשם בהעלמת הכנסות". המעקבים הללו, טוען נאמני, "בוצעו בסטנדרטים הלקוחים מעולמם המרתק של החוקרים הפרטיים – מעקב צפוף, תיעוד ויזואלי איכותי וכו'". לדבריו, החשיפה צפויה היתה לפתוח תיבת פנדורה סביב התופעה וגם לחשוף את זהותם של מבצעי המעקבים – "הישג כביר ל'גלובס', שהוחמץ".

התחקיר השלישי שכביכול נגנז תואר בקצרה ככזה שבו זוג יזמים הונו "עולים חדשים ואנשים מבוגרים" באמצעות הבטחות שווא לתשואות גבוהות במיזמי נדל"ן. כמו בשני המקרים הראשונים, גם כאן לא נקב נאמני בשמות או בתאריכים, השמיט את שמות הכתבים שכביכול עבדו על התחקיר ולא הרחיב על האופן שבו לכאורה סוכל הפרסום.

"פטיש ל'כלכליסט'"

חלק ניכר מכתב התביעה של נאמני מוקדש לנזקים שלטענתו נגרמו לו מעבודתו ב"גלובס" ומפיטוריו, ולאחריות שהוא מייחס לבר-און וסיקולר. את סיקולר הוא מאשים באימוץ "סגנון ניהולי" המתבטא ב"התעללות סדרתית בעובדים וב'השלטת טרור' במערכת, וזאת בשליחותה של אלונה וכעושת דברה", כהגדרתו.

"את זאת היא עשתה מתוך מודעות מלאה, תוך שהיא צורחת על עובדים (כן, צורחת) לאוזני כל, והתנהלותה כלפי עובדיה היתה גסה, קולנית, אימפולסיבית, אלימה, גחמתית ולעתים קרובות לא עניינית. [...] לאווירה הפמיליארית אשר נהגה במערכת 'גלובס' זה שנים רבות התווספו פחד ואימה של עובדים מתגובותיה הבלתי צפויות של נעמה", הוא מוסיף.

אלונה בר-און, מו"ל "גלובס" (צילום: איתמר ב"ז)

מו"לית "גלובס" אלונה בר-און (צילום: איתמר ב"ז)

הדוגמאות שמובאות בכתב התביעה הן פסילה של עמודים ערוכים דקות לפני הירידה לדפוס ודרישה להכניס בהם תיקונים גם כשכבר לא נותר זמן לעשות זאת – באופן שהוביל, כביכול, ל"טעויות חמורות" שנדפסו בעיתון. לכך מוסיף נאמני את החילופים התכופים במשבצת העורכת הראשית של "G", מוסף סוף השבוע של "גלובס", שאותם הוא מייחס ל"התנהגותה הגסה, הבוטה, המשפילה והבלתי עניינית" של סיקולר. כמו כן טוען נאמני שלסיקולר יש גם "מעין פטיש" למתחרה "כלכליסט" – העיתון שבו עבדה לפני בואה ל"גלובס", שהוא בעיניה "תנ"ך ממש" ו"אורים ותומים". עם זאת, בדומה לטענות על התחקירים הגנוזים גם כאן נאמני לא מרחיב מעבר לסיסמאות.

עם בר-און יש לנאמני היכרות ארוכה. לדבריו, כשהמו"לית הנוכחית של "גלובס" שירתה בצה"ל, בביטאון "במחנה", הוא היה המפקד שלה – ומאז שררו ביניהם "יחסים מיוחדים". ואולם, גורס נאמני בכתב התביעה, בר-און ניצלה את היחסים המיוחדים הללו כדי "לכזב, להוליך את התובע שולל, לרמותו ולהביא אותו לבצע פעולות אשר הוא לא היה מבצע אלמלא כן".

נאמני פוטר בגיל 54, אחרי קרוב לשני עשורים בעיתון. בכתב התביעה הוא טוען שהמניע לכך היה "שנאת מבוגרים" משולבת ב"תאוות בצע", שבאו לידי ביטוי באפליה על בסיס גיל. העורך המפוטר מציין שהסכם שנחתם בין "גלובס" לוועד העיתונאים מנע לפרק זמן מסוים פיטורי עובדים במסגרת צמצומים תקציביים. ואולם, טוען נאמני, בר-און וסיקולר בכל זאת ניסו להיפטר מעובדים ותיקים באמצעות עידודם להתפטר.

"אלונה ונעמה 'טיהרו את השטח' – כך ממש – מעובדים מבוגרים רבים עד מאוד. באמצעות גורם כלשהו הן ערכו מיפוי של משכורות העובדים, ולאחר מכן התקדמו ב'סיכולים ממוקדים' של העובדים המבוגרים והוותיקים אשר משכורותיהם היו, באופן טבעי, גבוהות מאלה של העובדים הצעירים. תחילה הן נקטו בדרך של סגירת מחלקות ב'גלובס', באופן מלאכותי, וזאת על מנת לדחוק בעובדים המבוגרים לפרוש מרצון", הוא טוען.

"אלונה ונעמה", מוסיף נאמני, "היו כה להוטות להשלים את מלאכתן עד שאפילו אחד העובדים המבוגרים פוטר – 'מעכשיו לעכשיו' – באכזריות ובבושת פנים זמן לא ארוך טרם הגיעו לגיל פרישה. עובדים מבוגרים שסירבו לסיים, מרצונם, את עבודתם ב'גלובס', זכו ליחס מתעמר ובלתי ראוי בעליל, עד שלבסוף לא היה להם אלא לסיים את עבודתם 'מרצונם'. כך נוצר מצב שבמסגרתו, 'באורח פלא', מרבית העובדים המבוגרים והוותיקים לא היו טובים מספיק כדי להמשיך לעבוד ב'גלובס'. רק אלה נפלטו החוצה, כמו היו 'סרח עודף', 'גיבנת' שיש להיפטר ממנה, ובהקדם. 'טיהור גילני' לעילא ולעילא".

העורכת: נאמני לא עמד בסטנדרטים החדשים

במקרה שלו, טוען נאמני, דחיקת הרגליים באה לידי ביטוי בשלילת תפקידו כעורך מדור הדעות, שעליו הופקד לצד עריכת המדור המשפטי. לאחר מכן החל מה שהוא מתאר כמסע של התעמרויות שבסופו פוטר "בבושת פנים ותוך הוצאת דיבתו רעה" בטענה שלא מילא את תפקידו כראוי. לטענתו, אם חל פגם כלשהו בעבודתו יש להאשים בכך את המערכת. לטענת נאמני, סיקולר ובר-און הטילו עליו כמות בלתי סבירה של משימות ולא סיפקו לו מספיק כתבים כדי לעמוד בהן. לטענתו, המטרה שלהן היתה לגרום לו להיכשל בתפקידו וכך לייצר עילה לפיטורים.

נעמה סיקולר, עורכת "גלובס" (צילום: יונתן זינדל)

עורכת "גלובס" נעמה סיקולר (צילום: יונתן זינדל)

לדברי נאמני, הוא ניסה להחזיר לעיתון את הכתב המוערך גור מגידו, אך בר-און וסיקולר מנעו זאת בנימוק ש"אסור להתעסק איתו". הסיבה לכך, לטענתו, היתה שכאשר מגידו עבד ב"גלובס" הוא היה "חבר פעיל ודומיננטי" בוועד העובדים. משלא התקבל ל"גלובס", ציין נאמני, עבר מגידו ל"דה-מרקר", ושם "הפך ל'כוכב' לאחר שערך ופרסם תחקירים מצוינים רבים". במקרה אחר, טוען נאמני, גויס למדור המשפטי כתב אחר בעקבות "החלטה בלתי מקצועית אשר נסמכה על שיקולים זרים ופסולים, לרבות כאלה שנגעו ליחסיה האישיים של אלונה עם גורם כזה או אחר". נאמני לא נוקב בשם הכתב, וגם לא בשמו של הגורם הקשור למו"לית.

בר-און וסיקולר, מנגד, מייחסות את כשלי המדור לנאמני. כתב ההגנה שלהן ושל "גלובס" אמנם טרם הוגש, אך לכתב התביעה של נאמני צורפו המכתבים ששלחו לו השתיים במסגרת תהליך פיטוריו, ובהם תיאור ארוך ומפורט של הסיבות לחוסר שביעות הרצון מתפקודו.

במכתב הזימון לשימוע לפני פיטוריו, למשל, נטען שנאמני "חתר" תחת ההנהלה. לפי אחד ממכתביה של סיקולר, נאמני האשים אותה ב"תפירת תיקים" נגדו בניסיון לדחוק את רגליו מהעיתון. סיקולר, מצדה, האשימה את נאמני ב"פגיעה רוחבית בעבודת המערכת" וב"מוניטין של העיתון ובמיצוב שלו", וטענה שהוא והמדור המשפטי לא עומדים ב"סטנדרטים הנדרשים ב'גלובס' המתחדש". לדבריה, נאמני גם נהג לאחר לישיבות מערכת, וכשהגיע אליהן היה עסוק במכשיר הטלפון הנייד שלו – ופעם אחת אף התפרץ וגרם לפיצוץ של ישיבה.

במכתב הפיטורים, שעליו חתומה המו"לית בר-און, נטען שבעיית כוח האדם של המדור המשפטי נובעת מהתנהלותו של נאמני. מתוך ארבעה עיתונאים שעזבו, כך נטען, שניים פוטרו על-ידי נאמני והשניים הנותרים "הבהירו במפורש שעזיבתם נעשתה עקב היחס השלילי ואופן הניהול הבעייתי" שלו. בר-און גם דחתה את הטענות על אפליה גילנית, וציינה שכ-45% מעובדי "גלובס" הם בני 45 ומעלה, ו-10% מעובדי העיתון הם בני 61 ומעלה.

בחלק אחר של מכתב הפיטורים טענה בר-און שנאמני הכניס מידע שגוי ובלתי בדוק לכתבה של מתן ברניר, אחד הכתבים שעבדו תחתיו במדור המשפטי. במקרה אחר, טענה בר-און, נאמני כפה על הכתב לשעבר מנחם שטאובר לחבר כתבה על סוגיה שבה היה לו ניגוד עניינים אישי, ולכן היה מנוע מלטפל בה. הפתרון של נאמני, לדברי בר-און, היה להחתים על הכתבה עיתונאית אחרת, שכלל לא היתה מעורבת בסיקור. בסעיף אחר במכתב נטען שנאמני הפר הנחיה מפורשת כשפרסם פרטים מזהים בטקסטים עיתונאיים על תיקים שנידונו בבתי-משפט לענייני משפחה.

נאמני, מצדו, מצהיר בכתב התביעה שהוא נכנס למאבק המשפטי נגד "גלובס" לא רק למען עצמו אלא גם למען הקולגות שלו. לדבריו, "קיים צורך ציבורי-חברתי-תעסוקתי מן המדרגה הראשונה לשגר מסר חד ובהיר בנוגע למעלליהן של אלונה ושל נעמה ולשים להם קץ. ככל שנעמה מזרת האימה והפחד תודר מכל תפקיד ניהולי – בוודאי תפקיד ניהולי-עריכתי בעולם התקשורת, שבו מוטלות חובות אמון ומוסר מוגברות – שבו היא תוכל לתת פורקן ליצריה השליליים, כן ייטב. גם את אלונה, 'אבירת האתיקה והמוסר' כביכול, יש להרחיק מתפקידים שכאלה, שכן כל המתואר בכתב התביעה התרחש בהתאם להוראותיה, בעידודה הנמרץ ובאישורה".

27649-12-21