בשנים האחרונות הוחרפה מאוד מגמת האינפו-טיינמנט (שילוב של information ו-entertainment, מידע ובידור), בשל מאבק ההישרדות של הרשתות הגדולות על המשך הנגיסה בנתח הגון של העוגה המצטמקת. הכבלים, התחנות העצמאיות שחשיבותן גדלה והולכת וקלטות הווידיאו גרעו מקהל הצופים של הרשתות הגדולות, והיום הוא עומד על פחות ממחצית היקפו בעבר. מחלקות החדשות עברו מראש טבלת המפסידים, בימי, למרכזי רווח, וההנהלות של היום מעמידות את הרייטינג לפני היוקרה.

איני מקנא בעיתונאים-השדרים הרציניים הרבים משני צדי המיקרופון, הנאלצים לחיות בסביבה שכזאת. חוסר הכבוד של מנהלי הרשתות כלפיהם מודגש לעיניהם מדי יום ביומו, לנוכח תוכניות ה"חדשות" הצהובות והעלובות הכלל-ארציות שהתחנות הנתונות לשליטת הרשתות הגדולות מציבות במשבצת השידור של שעות הערב המוקדמות, שיועדו בעבר לתוכניות חדשות אמיתיות. זהו מסר מרפה ידיים ביותר שלשכות המנהלים משגרות לחדרי החדשות בכל הנוגע לטעם, לסדרי העדיפות ולתחושת האחריות של דרגי הניהול של הרשתות.

גם העיתונים, הנתונים ללחצים דומים של ירידה בתפוצה, נושאים היום באשמת הטריוויאליזציה של החדשות. סיפורי חדשות רבים מוצגים כסיפורי צבע, וחלק ניכר מהם מתומצתים במדורי "אירועי היום". באמצע שנות התשעים עוררה מגמה זו גל של ביקורת על העיתונות, אך זו הופנתה בטעות בעיקר אל עבר העיתונאים, בעוד שהבעיה היא ביסודה בשורה התחתונה.

למרבה הצער, עברו מרבית העיתונים שלנו, מטעמים מובנים (שאחד הבולטים בהם הוא בעיית מסי הירושה), מידיהם של מו"לים פרטיים לידי רשתות גדולות. תאגידי ענק אלה נאלצים, בידי בעלי המניות שלהם ותפיסות הקח-את-שלי של שנות התשעים, לחפש אחר אמצעים להגדלה בלתי פוסקת של רווחיהם. רווחים הולמים הם, כמובן, אמצעי חיוני להישרדותו של כל מוסד, אך תאוות הבצע של בעלי המניות דורשת היום רווחי-על, "מקסימיזציה" של רווחים.

מבחינת העיתונות, העיתונים ואמצעי השידור הם שירותי ציבור חיוניים לתפקוד מוצלח של הדמוקרטיה שלנו. אין להעלות על הדעת שהם יידרשו להניב רווחים ככל השקעה אחרת בבורסה. וכדי להוריד את עקומת ההוצאות, מונעים ההנהלות והמנהלים מראשי מחלקות החדשות שלהם את המימון ההולם לסיקור המינימלי הראוי לצרכניהם, הם מצמצמים את כמות שטח הדפוס היקר העומד לרשותם, עד כי אינם מותירים בידי העורכים די מקום לחדשות שברצונם לסקר. כתבים, כותבים ועורכים טובים נשחקים עד כדי כך, שאין בכוחם למצוא את הזמן הדרוש לטיפול נרחב בסיפורים שהקהל זקוק להם וראוי להם. עיתונות אחראית יותר אינה תלויה בעיתונאי היחיד, אלא במו"לים אחראים יותר. וזו השורה התחתונה האמיתית.

העתיד בתחום זה מעורפל. בעידן התקשורת החדש עשויים רווחי הרשתות והגורמים הגדולים האחרים המשחקים בזירה להיות מקוטעים ומפוזרים יותר. מה תהא מידת נכונותם ורצונם לממן את שידורי החדשות וענייני היום, שהקהל מצפה להם וזכאי להם, ואשר הם הכרחיים לרווחתה של המדינה?

ואשר למאות בעלי העניין, שיספקו בעתיד את התוכן לאינספור ערוצי לוויין וכבלים או אתרי חדשות באינטרנט – אין להניח שיהיו להם די משאבים או די רצון לספק את שירותי החדשות היקרים, המקיפים והכוללים הללו. השאלה הגדולה היא אם השחקנים הראשיים במערך החדש הזה – ענקי הבידור והתעשייה, שאין להם כל רקע בתחום החדשות ועיקר עניינם בעשיית רווחים ממקורות אחרים – ירצו לסבסד דיווחי חדשות רציניים, שהם בהכרח עסק המכביד על התקציב. האם הם ימשיכו לקיים ולו רק את הרמה המצומצמת של חדשות ותוכניות אקטואליה, שהרשתות שלהם מספקות היום?

▪ ▪ ▪

לרוע המזל, בעזרת איתור המכנה המשותף הנמוך ביותר בקרב הצופים והשאיפה להגיע אליו, המשדרים העלובים האלה מפתים את הקהל ועושים כסף. הרשתות ומנהלי התחנות המקומיות הדחוקים בכסף, שחלקם נכבד מתקציבם מיועד לאיסוף חדשות לגיטימי, מביטים בוודאי בגודל הקהל של הצהובונים בעיניים כלות, מלאות קנאה, ושואלים את עצמם אם לא זו הדרך שבה יש ללכת. הסכנה טמונה, כמובן, בכך שלרע הרווחי יש דרכים לסלק את הטוב הבלתי רווחי או זה שמניב רווחים שוליים בלבד.

הבעיה העיקרית נעוצה בכך שחדשות הטלוויזיה אינן תחליף הולם לעיתון טוב. לא נגזים אם נאמר שתלותו של הקהל בטלוויזיה לעיקר תצרוכת החדשות שלו מסכנת את השיטה הדמוקרטית שלנו. בעוד שהטלוויזיה מעמידה את כל שאר אמצעי התקשורת בצל, בשל יכולתה להציג בתמונות נעות את האנשים והמקומות שבחדשות, בה בעת היא אינה מסוגלת להגדיר ולהסביר את הנושאים הסבוכים יותר שעל הפרק.

עבור מי שאינם מסוגלים או אינם רוצים לקרוא – תופעה מבישה בה במידה בחברה מודרנית – מרימה הטלוויזיה את רצפת הידע וההבנה את העולם הסובב אותם. אך לאחרים היא מורידה את תקרת הידע, משום שהיא אינה מעמיקה לחקור את הנושאים הסבוכים הללו. כך מספקות חדשות הטלוויזיה מרווח אינטלקטואלי צר ביותר בין הרצפה לתקרה, והוא אף צר והולך.

עצם היקפן של חדשות הטלוויזיה קטן עד גיחוך. מספר המלים הנאמרות בשידור של חצי שעה מגיע בקושי למספר המלים בשני שלישים של עמוד עיתון אחד. אין די בכך לסקר את אירועי היום העיקריים מבית ומחוץ. דחיסת יתר של עובדות, טיעונים מקוצרים, מחיקת הסברים מקילים – כל אלה מוכתבים מכוח מסגרת הזמן המגבילה של הטלוויזיה, ומעוותים במידה ידועה את החדשות המובאות בה.

כתב הטלוויזיה, כמוהו כנושאי כתבותיו, הוא קורבן של מסגרת הזמן הזאת, כלשון המונח הידוע "עיתונות סאונד-בייט". שדר שאין לרשותו די זמן להציג דיווח מקיף וכולל נאלץ לטרוח להמציא משפט סיכום סבוך אחד, שיהיה בו להבהיר את כל הקשקוש שקדם לו. זו משימה קשה למי שמבקש להימנע מהבעת עמדה אחת בלבד – וכך נולד מאמר המערכת החד-משפטי. כך קורה שסיפור על פשעים לכאורה מסתיים לעתים קרובות במשפט הידוע: "הדובר מכחיש את כל הטענות", בלי כל הסבר נוסף.

הטלוויזיה נוהגת לא אחת למחזר ידיעות מהעיתונות הכתובה, המבוססות על "מקורות יודעי דבר". אך בעוד שהעיתון עשוי לסייג את הסיפור בזהירות, בכמה וכמה הגבלות והסתייגויות, השדר הדחוק בזמן אינו עושה זאת. עיוות נוסף.

הקורבן הגדול ביותר של המצב הנוכחי הוא ההליך הפוליטי שלנו, ולדעתי זהו אחד הכתמים הגדולים בתולדות חדשות הטלוויזיה בזמן האחרון. עיתונות הסאונד-בייט פשוט אינה מספקת לשרת את הציבור במערכות הבחירות שלנו. מחקרים מלמדים, שבשנת 1988 עמד משך הזמן שניתן למועמד לנשיאות בשידורי הרשתות הגדולות לומר את דברו באין מפריע על 9.8 שניות. תשע שניות ושמונה עשיריות! הרשתות הבטיחו נאמנה לשפר את דרכיהן לקראת 1992, אז עמד ממוצע הסאונד-בייט על 8.2 שניות. והרשתות מבטיחות לשפר את המצב לקראת 1996.
נזקקתי לכמעט שבע שניות רק כדי לקרוא את שני המשפטים האחרונים. מובן שבפרץ הדיבור הנדרש לפרק זמן כזה אין אפשרות לתת שום הסבר מניח את הדעת לשום סוגיה, ולא אחת משפט שכזה אינו כולל ולו שם עצם או פועל אחד. זאת ועוד, נתונים שאסף ד"ר קיקו אדאטו מהרווארד מראים שבשנת 1988 לא קיבל אף מועמד דקה תמימה לומר את דברו באין מפריע בחדשות הערב.

בהשוואה לנתוני 1968– הסאונד-בייט הממוצע עמד על 42.3 שניות, יותר מפי חמישה ממה שעמד לרשות המועמדים בשנת 1992, וכ-21 אחוז מהסאונד-בייטס של המועמדים עמדו על דקה לפחות...

▪ ▪ ▪

מטבע הדברים אין אפשרות לומר ולו דבר טעם אחד בשבע שניות, אך נדמה שהדבר פועל לטובתם של פוליטיקאים רבים. הם אינם נדרשים לומר דבר בעל משמעות, ויכולים לחמוק מנושאים במקום להתמודד איתם. יתרה מכך, הפוליטיקאים למדו זה מכבר שבימי הטלוויזיה, התמונות חשובות יותר ממלים. הדימוי הוא הכל. כך קורה שלצד סיפוק הסאונד-בייט, נוסף עוד גורם חיוני במערכת בחירות, לספק מדי יום ביומו מה שמכונה הזדמנות-צילום – הפוטו-בייט שיראה את המועמד באור החיובי ביותר וייתן לו גם הזדמנות להגיע לחדשות הערב.

בזירה הזאת, מסתבר, סיכוייה של הטלוויזיה לנצח את הפוליטיקאי אפסיים. ב-1984 הביאה לסלי שטאהל דיווח בסי.בי.אס ובו ביקשה להוכיח כי השימוש היעיל והמתוחכם שעשו אנשיו של רייגן בסאונד-בייט ובפוטו-בייטס היה בחזקת ניצול ציני של הטלוויזיה. היא הביאה אינספור דוגמאות של סיקור טלוויזיוני מן העבר. הבית הלבן אהב את הכתבה. וכפי שאמרו אנשיו ללסלי, שחזור תמונותיו של רייגן בימיו הטובים עלה במשקלו פי כמה על דברי הביקורת שלה שליוו אותן.

פרט לחדשות הערב, יש עוד כמה נקודות חיבור חשובות בין מערכות הבחירות לטלוויזיה: העימותים ותשדירי התעמולה המסחריים. הפוליטיקאים ניגשים לפורומים הללו במידה של ציניות בזויה, וזו מסבה, לעניות דעתי, נזק חמור גדל והולך לאמינותם בעיני הציבור.

יש להימנע ככל האפשר מעימותים, ואם לא ניתן להימנע מהם, יש לצמצמם. יש להימנע ככל האפשר מתוכן. יש להגדיל את חלקו של הדימוי. העימותים הם חלק מהתרמית שלה הפכו מערכות הבחירות שלנו, ולמרבה הפלא, הרשתות הגדולות ממשיכות לשתף פעולה בהצגתן. מאחר שהרשתות זקוקות כמובן לאישורם של המועמדים, הן חייבות להסכים לנוסחת עימות על-פי תנאים שהמועמדים מכתיבים. בקרב קבוצות נותני חסות ורשתות השידור התגבשה הדעה שאין לבחול בשום פשרה עם המועמדים על מנת להביא אותם בכלל לשידור. זה מפוקפק ביותר.

בשנת 1992 נרשם שיפור ניכר כאשר המועמדים ורשתות השידור הסכימו על מנחה אחד במקום שורת העיתונאים שהיתה מקובלת בעבר. השיפור הזה עורר תקווה שבעתיד נזכה לוויכוח משמעותי באמת, וכי הטלוויזיה תשמש מה שהיא אמורה לשמש – בימה למידע ולחינוך האזרח.

רעה דומה למכת העימותים היא תשדירי התעמולה בני עשרים-שלושים שניות או דקה לכל היותר. הם משמשים למכירת המועמדים בעזרת סיסמאות ריקות, ומה שחמור יותר, מתירים לתקוף בחרפות ובגידופים את היריב, ובה בעת חוסכים את התפקיד הבלתי נעים הזה מהמועמד שלהם עצמם.

הפוטו-אופ, ניצול הסאונד-בייט, השליטה בעימותים-כביכול, מבול תשדירי הניגוח היקרים – כל אלה הם אמצעים בהפיכת מערכות הבחירות לתיאטרון פוליטי, המוצג על גבי מסכי הטלוויזיה הביתיים. בתפקידי המפיקים, הבמאים ומנהלי הבימה במחזה הזה משמשים מנהלי ענייניהם של המועמדים, סוכניהם והיועצים הפוליטיים. רבים הפכו עם הזמן לחשובים כל-כך וליהירים כל-כך, עד כי הם עצמם עלו על הבימה בלי בושה. הם הפכו לדמויות טלוויזיוניות בזכות עצמם, ומרבים להופיע ולהתפאר בתרומתם, עד כי לא אחת הם נוטלים לעצמם את זכות האבהות על כמה מהאלתורים המוצלחים ביותר שמשמיע המועמד. הם מסוגלים לעוות כל עובדה במהירות ובמיומנות שכזו, עד כי מודבק להם הכינוי "רופאי spin".

האם המצביע הפוטנציאלי מסוגל להתייחס למערכת בחירות ברצינות, לאחר שהוא או היא מתלווים אל מאחורי הקלעים של הטלוויזיה ומגלים כיצד מנהלי מערכות בחירות הופכים את המועמדים שלהם לשחקנים? הרי ברור שאם זו הדרך שבה מתקיים המשחק הפוליטי, מוטב שאנו, האזרחים, נדע זאת. אך מידה של ספקנות בריאה כלפי אופן הסיקור הטלוויזיוני עלולה להביא רבים לציניות בלתי בריאה ואף קטלנית-בכוח כלפי הממשל.

בהתחשב באופי התחרות השוררת כיום בחדשות הטלוויזיה, אין העורכים שלהן מסוגלים להתעלם מתיאטרון שכזה. לכן הם עושים את המיטב. לטובת היושר העיתונאי שלהם, הם מבטיחים שהקהל יידע שהם יודעים שהם נתונים לניצול. במשך הזמן שיכללו עורכי החדשות והביאו את הדבר לכלל אמנות. במערכות הבחירות האחרונות ציינו כתבים שנלוו למועמדים את שיטות הניהול המדוקדקות והפרטניות של האירועים השונים – את צוותי החלוץ, את המגויסים ואת ההכנות לקהל ה"ספונטני", את הדאגה למועמדים ואת ההזנה שלהם. מושגים כמו "סאונס-בייט" ו"פוטו-אופ" הוזכרו בריש גלי. "בדיקות מציאות" בחנו באורח סדיר את תשדירי התעמולה של המועמדים לעומת העובדות הידועות והבדוקות, זה היה מאמץ מעורר הערכה, אך הוא לקה בחסר. כדי לשמש מבקרים יעילים של התיאטרון הפוליטי הזה, נאלצו כתבי טלוויזיה לא אחת להשתמש בחומר פוגעני ישן, ובכך העניקו לו יתר חשיפה ושימת לב מכפי שהוא היה ראוי לו.

▪ ▪ ▪

חופש העיתונות חיוני לדמוקרטיה שלנו, אך אסור לעיתונות לנצל לרעה את החירות הזאת. אנו חייבים לנהוג זהירות בעוצמה שניתנה בידינו. אנו חייבים להימנע במידת האפשר מקרקסי פרסומת, ההופכים את הזכות למשפט הוגן לזכות שקשה לקיימה. אנו חייבים להימנע מחדירות שלא לצורך לחיי הפרט של בני-אדם. חירות, ובמידה לא פחותה גם מוניטין של אדם בקהילה, הם דברים יקרים מפז, ואסור לנהוג בהם בקלות דעת או לסכנם בטענות קפריזיות בדבר זכות יתר כלשהי.

ומעל לכל, העיתונות חייבת לשמור בלא סייג על ההגנות על העיתונות החופשית, הכלולות בתיקון הראשון לחוקה. אחרי ככלות הכל, עיתונות חופשית היא מערכת העצבים המרכזית של כל חברה דמוקרטית. שום דמוקרטיה אמיתית, כפי שאנו מבינים את המושג, אינה יכולה להתקיים בלעדיה. העיתונות עלולה להיות חסרת אחריות, קולנית, יהירה ואפילו אכזרית, בכל פעם שבני-אדם חפים מפשע נקלעים לגלי הפרסום הפוגע. אך עיתונות חופשית מכל פחד ומכל פיקוח היא מערכת האזעקה המוקדמת של הדמוקרטיה מפני סכנת הניצול לרעה של כוחה של הדמוקרטיה עצמה ומפני נטייתה לעריצות. בסופו של דבר, אחד הסימנים הראשונים של נטייה זו לעריצות הוא הצעדים הכבדים שהדמוקרטיה עושה אל ספו של חופש העיתונות.

מתוך: Walter Cronkite, A Reporter's Life; Knopf, New York, 1996

גיליון 9, יוני 1997