העולם הוא שטוח, כפי שהגדיר תומס פרידמן את חברת המידע שאנו חיים בה. שטוח מספיק כדי שדייריו יוכלו לדעת כמעט הכל האחד על האחר, אבל המרחקים הנפשיים נשארו כשהיו. אחד המקומות המעידים על כך הוא סיקור אסונות. חוקרי אסונות התעופה כבר פועלים בשטח, אבל עם צוותי החקירה המיומנים לעולם לא יימנה ולו חוקר תקשורת המונים אחד שיעסוק בהשתקפות האסון בעולם הרחב ויצייד את התקשורת בתובנות כלשהן באשר לאופן סיקורו ולמשמעותו.

מדי פעם קורה שבמהלך זפזופ משועמם, בתקווה למצוא פירור עניין טלוויזיוני או לפחות להימלט מהפרסומות, אני נעצר על ערוץ נשיונל-ג'יאוגרפיק, שם רצה סדרה ותיקה על תאונות מטוסים ופענוחן. צפייה מזדמנת בסדרה היא מעין תראפיה עבורי בסופו של יום ארוך. אני מתמסר להשתלשלות המעקב אחר חוקרי התאונות, העמלים במשך חודשים ושנים בנסיונם לפרוט את המסתורין הנורא לפירוריו ולאחותם למכלול שלם. למדידות, לשחזורים, לניסויים, להצלבת נתונים. לחיפוש הבורג שהתרופף במכונה או באדם שנהג בה.

ברור למה חקירות תאונות אוויר הן כאלה, אך אין בכך כדי להשיב לשאלה, למה דווקא החקירות הללו הפכו ללהיט טלוויזיוני – מסטיק למוח – ולמה דווקא בנשיונל-ג'יאוגרפיק?

בשליפה, אני מציע את התשובה הבאה: צפייה בשחזור תאונה אווירית דומה לצפייה בסצינת טריפה בסוואנה האפריקאית. אצלי זה מעורר אותה השתאות, אותה בעתה קדמונית הטבועה בכל היצורים החיים שניחנו בתבונה קיומית כלשהי. אולי פירוק הזוועה לגורמיה לנגד עיני כשאני מוגן בכורסתי הביתית הוא זה שלא מניח לי לזפזפ. נדמה כי את מקום הפחד הקמאי מנחשים או תנינים תופסת היום החרדה מהתרסקות מטוסים; המצב הבלתי נתפס, שבו הפסטורליות של חוויית הטיסה למרחקים משתבשת בהרף עין לכלל נפילה אל מוות ודאי, המוני, שקורבנותיו לכודים בקופסה סגורה הנופלת ללא שליטה אל קרקע עוינת או אל ים אפל. אולי באמת יותר נעים להיטרף על-ידי חבורת צבועים במישורי המסאי-מארה.

התרסקות מטוסים שאין בהם נספים מוכרים או קרובים היא סיפור מבעית, מרגש, אבל ריק. ללא המרכיב האנושי, יכולת ההזדהות שלנו עם האסון מעטה. צריכת סיפורי אסון רחוק תובעת אקטיביזם ויכולת הפשטה – שתי תכונות שהתקשורת אינה נוטה לדרוש מקהל היעד שלה. כדי שסיפור אסון רחוק ייגע בקוראיה, צריכה העיתונות להיות אקטיבית, כלומר לעבוד קשה במיוחד. ובעידן המשאבים המצומצמים, אין סיבה מיוחדת לעשות זאת.

אין כאן טענה לעיתונות בכלל, ולא לשלנו בפרט. אנשים קרובים אצל עצמם, וגם העיתונים כך. רוב עיתוני יום שלישי, בבוקר שלאחר התרסקות טיסה 447, עסקו בדיווח אינפורמטיבי על האסון, כאומרים: מבעית, אבל רחוק. זה היה יכול לקרות לנו, אבל זה קרה לאחרים. די היה בישראלי אחד על הטיסה כדי שהכיסוי התקשורתי שלו בישראל יקפוץ מדרגת אסון אנונימי לדרגה הנעלה בהרבה של "אסון שלנו". וככל שאנו מאוהבים באסונות שלנו, כך אנו אדישים לאסונות אחרים. הרי אין שוויון בחלוקת משאבי הנפש.

תאונה אווירית, תואנה מקומית

למוזיאון העיתונות הוושינגטוני, הניוזֵיאום, יש אתר נחמד המציג את סריקת עמודיהם הראשונים של 789 עיתונים יומיים מן העולם (ובהם, אגב, חמישה מישראל). מרפרוף בכותרות עיתוני יום שלישי, 2.6.09, הבוקר שאחר ליל האסון, עולה המסקנה המתבקשת כי ככל שמתקרבים למערב אירופה ולדרום אמריקה, הולך סיפור הטיסה וכובש את שטח העמודים הראשונים.

בין 228 הנספים היו 12 אנשי צוות (צוות כפול, רובו צרפתי), ומבין הנוסעים היו 72 צרפתים, 58 ברזילאים, 26 גרמנים, 9 סינים, 9 איטלקים, 2 אמריקאים ו-27 ממדינות אחרות.

שער העיתון הברזילאי "א-נוטיסיה" מה-6.2

שער העיתון הברזילאי "א-נוטיסיה" מה-6.2

שער ה"ניו יורק טיימס" מה-2.6

שער ה"ניו יורק טיימס" מה-2.6

לא צריך להיות חוקר תאונות מוסמך כדי לנחש שבדרך כלל קיים יחס ישר בין הלאום של הנוסעים הנספים ובין מידת הסיקור בארצותיהם. "הדיילי קורייר", לדוגמה, הרואה אור בפרסקוט, אריזונה, מרשה לעצמו בבוקר ה-2 ביוני להתעלם לחלוטין מן ההתרסקות באטלנטי, וכותרתו הראשית היא "התנגשות בין שתי מכוניות שלחה ארבעה לבית-החולים". אכן מקומיות במיטבה, הגורסת כי אסונות עירך קודמים.

צילום השער ב"ניו-יורק טיימס" מראה אנשים מודאגים צופים במסכי מידע, אבל מתברר שאלה הם עובדי ג'נרל-מוטורס במישיגן העוקבים אחר החדשות הנוגעות לפשיטת הרגל של מעסיקם הגדול. לעומת זאת, "לוס-אנג'לס טיימס" מעניק להתרסקות סיקור מורחב ומקדיש לה מיקום בולט ושטח נרחב כידיעה הראשית בעמודו הראשון. האם זה בגלל הבדלי השעות בין חוף לחוף? או שהעיתון הניו-יורקי מרשה לעצמו להשקיף על האסון בריחוק מסוים?

כך עושים זאת הצרפתים

כך נראה סיקור התרסקות טיסה 447 במהדורה המרכזית של ערוץ 2 הצרפתי, שלישי בשמונה בערב: במושגים של איפוק האירופי, יצאה המהדורה מגדרה ועסקה באסון במשך חצי שעה תמימה. אבל גם אם זהו אסון התעופה האזרחית הגרוע שחוותה צרפת, וגם אם נסדק קשות מיתוס הבטיחות של חברת התעופה הלאומית, העיסוק בפרשה היה ענייני באופן שקשה לתפוס כאן. ועם זאת העביר המשדר בצילומים, בדיווח ובשיחות פרשנות מידע בעל עוצמה רבה, גם מן הבחינה הרגשית.

דויד פּיז'אדה, מגיש המהדורה, הכיל את הנושא לבדו וטיפל בו באופן ענייני ובטון רגיל. רוב המהדורה עסקה בניסיון לפענח את הלא נודע, לקדם את הצופים עד כמה שאפשר אל פתרון החידה. מעבר לדיווח על היקשים במציאת השברים ובזיהוים, עסקו רבות במטיאורולוגיה ובטכנולוגיה (מתברר כי בצרפת פועלת "משטרה מדעית", שעוסקת בפענוח מקרים שיש בהם היבטים מדעיים וטכנולוגיים).

בהיות צרפת מעצמת צלילת מעמקים, הוסבר בפירוט ובליווי המחשות הקושי שבשליית הקופסה השחורה, המונחת כנראה על קרקעית הים בעומק של יותר מ-6,000 מטר, מבצע שמעולם לא נערך כמותו. הפרשנים עמדו על הקושי שבסריקות ימיות בכלל ובזמן סערה בפרט. נערך דיון עם קברניט עמית במשמעותה של טיסה לתוך עננות טרופית בגובה של 12 ק"מ ובשאלה אם ניתן לתמרן בתוכה או לעקוף אותה בלי לסטות מהותית מן הנתיב. מתברר כי ענני הסערה מכילים בתוכם נפח אדיר של פתיתי קרח, שעלולים לכסות את כנפי המטוסים בטונות של חומר קפוא בתוך שניות. מכל זה עלתה תחושת אין אונים ששום טכנולוגיה לא תטשטש. הנה מטוס נעלם מן המסכים בעולם שכולו סרוק, נצפה ומאוכן, צולל לנקודה נידחת באוקיאנוס (מתברר שעדיין יש כאלה) ונעלם ללא עקבות וללא עדות על רגעיו האחרונים.

תוך סיקור דקת הדומייה שקיימו חברי הסנאט נשמעו דבריו של הנשיא סרקוזי, התוהה לפשר המקרה הנורא, ואיך הוא קרה דווקא למעצמה טכנולוגית כצרפת. לאחר מכן הובא רצף דיווחים משדה התעופה רואסי (שארל דה-גול). כתבת המהדורה קיבלה את פניהם של הנוחתים בטיסה היומית הבאה מריו, ושוחחה עם "ניצולי המזל" ההמומים, אלה שלא הצליחו להשיג מקום על הטיסה שהתרסקה. היא ליוותה את צוותי האוויר שהתכנסו כדי לעבד את סיפור התאונה ולקחיה, פגשה את משפחות הנספים ששוכנו במלון סמוך, שבאחד מאולמותיו נערכו עבורן תדריכים ומפגשי תמיכה.

כתב אחר יצא לכפר ליד בורדו, לכסות משפחה המייצגת את הטרגדיה הקבוצתית: חברה להפצת מוצרי חשמל תעשייתיים שיגרה עשרה מאנשי המכירות שלה לחופשת בונוס זוגית בת ארבעה ימים בריו, שממנה חזרו בטיסה שהתרסקה. הכתב הביא את סיפורו של זוג אחד שנספה בהותירו את שני ילדיו בבית. אחיה של האם הנעדרת, בת 27, תיאר את הנסיבות המרות, לא בלי שהתלונן על העדר תמיכה ראויה מצד חברת אייר-פראנס. שיחה אחרת נערכה עם משפחה שכולה ותיקה, ששכלה לא פחות מ-11 מיקיריה בהתרסקות הבואינג 737 המצרי מעל שארם א-שיח' ב-2004, מטוס שרוב נוסעיו היו צרפתים. אחיו של הנספה באסון תיאר את הכאב שבבשורת מוות ללא גופה ואת טקסי האזכרה שבהם מושלכים זרים אל המים.

בין כל אלה, מתברר כי ממש אתמול נחתה ברואסי הטיסה המסחרית הראשונה של סינגפור איירליינס לפריז במטוס האיירבוס הענק A380 – מטוס שיכול להוביל בין 500 ל-800 נוסעים, תלוי בסידור הפנימי – ועל ביטול הטקס החגיגי שנועד לקבל את פניו, בגלל האבל על אסון טיסת 447, שגם היא טיסת איירבוס.

החוליה החסרה

בישראל אסון אייר-פראנס הוא סיפור חדשותי בסדר גודל בינוני. מרגע שהתברר כי אין נוסעים ישראלים על המטוס, פחת העניין בו במהירות ונראה שתוחלת חייו במהדורות תהיה קצרה.

בחדשות ערוץ 10 הגיעו לעסוק בהתרסקות טיסה 447 רק אחרי חצי שעת שידור, וסיפור גילוי השברים קיבל פחות משלוש דקות. ערוץ 2 העלה את הדיווח מעט אחריו ובהיקף סיקור דומה. לערוץ 10 יש כתב באירופה, אראל מרגלית, שמדווח על-פי הצורך מן השטח, כלומר משדה התעופה ברואסי, כשהוא מלווה בחומר מצולם שהופץ בסוכנויות. לרשות ערוץ 2 עומדת טטיאנה הופמן, עורכת חדשות חוץ, שתופרת את הסיפור על-פי מידע שזורם בסוכנויות וברשת, ובסך-הכל אותו חומר מצולם.

העיתונים, בין דודו טופז ללחץ הנשיאותי האמריקאי, לא גילו בפרשה עניין מיוחד. "מעריב" של יום שלישי נתן הפניה בתחתית העמוד ובתוכו העמיד כפולה שגרתית, דלה למדי, בעמודים 6–7. "ידיעות אחרונות" נתן ביטוי להעלמות טיסה 447 בהפניה על שטח נכבד והוסיף כפולת אמצע דרמטית, אינפו-גרפית מושקעת יחסית, שכותרתה: "אבודים". "ידיעות" הצליח למצוא צילום סוכנויות ובו נראה בן משפחה ממתין לבשורות כשהוא בלבוש חרדי. יש אפוא קשר יהודי בסיפור. "הארץ" נתן הפניה גדולה ובולטת בשער עם המשך אינפורמטיבי סביר, מושקע יחסית, ופרשנות בסיסית.

היום, רביעי, נעלם הסיקור כליל מהעמודים הראשונים, ומציאת השברים קיבלה כיסוי סביר בעמודים פנימיים. ב"מעריב" וב"הארץ" המקור הוא סוכנויות הידיעות, ועל הכיסוי ב"ידיעות" חתומה הכתבת בפריז, שעיבדה למעשה אותו מידע מאותם מקורות. גם "הארץ" חיפש את הזווית היהודית, ובעקבות הצילום ב"ידיעות", עשו עורכיו את המתבקש וחיפשו מידע ב"לובאביץ דוט קום". ואכן, בינגו, נמצא נספה משלנו: שלמה (סרז') אניג'ר, איש עסקים וחבר בקהילה היהודית בולון-ביאנקור.

הנה נחשפת כאן החוליה החסרה בסיפור טיסה 447, כמשתקף מן ההיבט הישראלי: זהו אסון ללא סיפורים אישיים. אין כתבים שנשלחים לבתי הנספים, אין סיפורים אנושיים קורעי לב, אין הלוויות ונאומים וכתבות דיוקן. ובעצם, כשכל זה לא קורה, קורה בעיתונים מעט מאוד.