מחפשים אשמים

מי נושא באחריות לשריפה הגדולה שהתחוללה השבוע בהרי ירושלים? תלוי איזה עיתון קוראים. ב"הארץ" גורסים שמדובר בשריפות עונתיות שהתפשטו באופן חריג בגלל משבר האקלים, תנאי השטח וכשלים במערך כיבוי האש. "לרוב, אקולוגים ואנשי שמירת טבע מסרבים להתרגש משריפות עונתיות. הם מסבירים כי אש היא אחד המרכיבים הטבעיים של הנוף בארץ ישראל זה עשרות אלפי שנים", כותבים ניר חסון ואנשיל פפר.

"החורש הים תיכוני הוא מערכת קשוחה, שיודעת להתאושש מבצורות ארוכות ומשריפות. הזרעים ממתינים לגשם, העצים מחליפים את הענפים השרופים בענפים חדשים ובעלי החיים – מהחרקים ועד לצבאים – חוזרים לשטח בעקבות המזון", הם מוסיפים.

"אבל ייתכן שהעיקרון הזה היה נכון בתנאים של העולם הישן. כיום, האש מצטרפת ללחצים אחרים שמופעלים על השטחים הפתוחים, ובהם סלילת כבישים, בנייה ומינים פולשים. מעל כל אלה מרחפת ההתחממות הגלובלית: האש, שפעם היתה מגיעה כל 20 או 50 שנה, מגיעה פתאום בכל כמה שנים בשל היובש הקיצוני שאליו הגיע היער לאחר גלי חום כבדים. שריפה בנסיבות האלו יכולה להפר את האיזון ולגרום לפגיעה בלתי הפיכה בטבע".

ידיעה נלווית של ניר חסון מפנה אצבע מאשימה למערך הכיבוי, וספציפית לאופן השימוש במטוסים. "מקור שעקב מקרוב אחר ניהול פעולות הכיבוי בשריפה השבוע בהרי ירושלים טוען שביום השני לשריפה אכן הופעלו פחות מטוסי כיבוי, וזאת בשל סירוב לפרוץ את מסגרת התקציב", הוא כותב, ומציין כי "במערך הכבאות דוחים בתוקף את הטענה ואומרים כי המטוסים הופעלו במשך השריפה האחרונה מבלי להתחשב בעלות הפעלתם". בהמשך מובאים בהרחבה נימוקים משני הצדדים.

אם כך, משבר האקלים האיץ את הבעירה, והכבאים – לפי טענה של מקור אנונימי – לא הצליחו לעצור את האש במהירות המיטבית. אבל כיצד פרצה האש? בעמודי החדשות של "הארץ" כותבים היום על דרכי חיץ וחומרים מעכבי בעירה, על יחמורים וחוגלות, ואפילו על נימפית הקטלב, ש"נראתה מרחפת מעל למכסה המנוע בירידה מההר" – אבל אין שום התייחסות לסיבה לפריצת השריפה. לא כקביעה נחרצת, לא כטענה של גורם במשטרה או במערך הכיבוי, ואפילו לא כהצהרה חסרת כיסוי של פוליטיקאי, המלווה בקטילה חסרת רחמים שמפריכה אותה עד היסוד. דממה. השימוש במונח "שריפות עונתיות" מעלה את האפשרות שמדובר בעצם בתופעת טבע שמתרחשת מעצמה.

לפי דיווחים חדשותיים שפורסמו ביומיים האחרונים באתרי החדשות, החוקרים מעריכים שהשריפה פרצה כתוצאה מהצתה. "כלל האפשרויות נבדקות, כולל הצתה על רקע לאומני", סייג כתב "וואלה" אמיר בוחבוט. מי שיעיינו בדיווחים יבחינו שהמונח שחוזר על עצמו בהקשר זה הוא "הערכה". החוקרים עוד לא יודעים כיצד באמת פרצה השריפה, וטרם נודע אם עצרו חשודים כלשהם והאם מייחסים להם הצתה בשגגה או במזיד, מסיבות לאומניות או פירומניות.

בעלי טורים, כולם מהצד הימני של הזירה הפוליטית, כבר יודעים מי הצית את האש ומה צריך לעשות איתו. "שריפת היערות הפכה למכת מדינה, כשבמקרים רבים מדובר בהצתה מכוונת על רקע לאומני", נטען בשער "בשבע" על רקע תצלום של קו רקיע אדום, מעושן. העורך, עמנואל שילה כותב ש"הגורם האמיתי לרוב השריפות" הוא לא "התחממות כדור הארץ", אלא "הצתה מכוונת, פיגוע טרור ערבי על רקע לאומני".

יוני רוטנברג, שאל הטור שלו מובילה כותרת השער של "בשבע", מנסה ליישב בין הרצון לקבוע שמדובר בהצתה לאומנית לבין מצב הראיות בשלב זה (וליתר דיוק, בעת הורדת העיתון לדפוס לפני יומיים או שלושה). "צריך להמתין עד מיצוי חקירת המשטרה כדי לקבוע מסמרות", הוא כותב. "שריפות מתרחשות בכל העולם, ויש שלל נסיבות שעשויות לגרום לאסונות כאלו. אבל גם לטמון את הראש בחול אל מול תקדימי העבר ולהתעלם מריטואל שחוזר על עצמו כמעט בכל שנה בקיץ, זו טיפשות", הוא כותב.

בהמשך מציג רוטנברג כמה שריפות מהעשור החולף, ומציין שבמקרים רבים לא נתפסו האשמים – ובמקרים אחרים לאלו שהועמדו לדין לא יוחסו כוונות טרוריסטיות. האם זה אומר שההצתות הללו בעצם לא בוצעו ממניעים לאומניים? התשובה של רוטנברג שלילית. את המצב המתסכל הזה הוא מייחס ליד רכה מדי של רשויות החקירה. המסקנה שלו: "אם רוצים באמת למנוע את האסון הבא, צריך להישיר מבט למציאות שמלווה אותנו כבר למעלה מעשור, ובה אויבינו משתמשים בתנאים הטבעיים כדי להרוג בנו ולכלות את בתינו. אם היד הרכה של רשויות האכיפה תמשיך גם בשלב סגירת החשבונות אחרי גל השריפות הזה, מובטחים אנחנו שגל השריפות הבא הוא רק עניין של זמן".

כבאים בהרי ירושלים, בקרבת גבעת-יערים. 16.8.2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

כבאים בהרי ירושלים, השבוע (צילום: אוליבייה פיטוסי)

בעיתונים אחרים, יותר מיינסטרימיים, בעלי הטור לא מטריחים את עצמם בפערים שבין הממצאים למסקנות. ג'קי לוי עושה לעצמו הנחה וגורס שמדובר בעניין של אמונה. "אני ממש לא מסכים שכל הערבים רוצים ברעתנו, אבל אין לי ספק שרוב השריפות שאנחנו רואים הן מהלכים חבלניים שהיה עלינו לעצור כשעוד היו קטנים", הוא כותב בטורו הקבוע במוסף המגזיני של "ישראל היום".

"השריפות אינן מתלקחות בגלל רשלנות או מקרה", מצטרף אליו אברי גלעד, עמיתו למוסף. "פה אלה כוונה ותכנון של 'מחבלי האש', תנועת 'צעירים' שמצליח לה יותר מדי בזמן האחרון לשנות את הצבע של המדינה שלנו מירוק לשחור. זה הזמן להיערך בזריזות למציאות החדשה, הרותחת, המשלבת טרור לאומני עם מציאות אקלימית משתנה במהירות".

בניגוד לגלעד, שמסוגל להכיל תרחיש מורכב שבו שריפה פורצת בגלל גורם אנושי אך מתפשטת עקב גורמים אקלימיים, אצל יעקב ברדוגו הכל שחור או לבן. בטור שמתפרסם בעמודי החדשות של "ישראל היום" הוא מאשים את הממשלה ב"התעקשות לטשטש, לטאטא, להסוות כל חשד להצתה ולמסגר את הלהבות כ'משבר אקלימי'. טרור? מה פתאום. אלה שינויי מזג האוויר".

אריה אלדד, ב"מעריב", הולך אחרי ברדוגו. "כמו אלפי שריפות שפרצו ביו"ש בשנים האחרונות, ייתכן שגם שריפת הענק באזור ירושלים היא הצתה לאומנית. אבל הרבה יותר פשוט לדבר על שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית", נכתב בכותרת המשנה של טורו. מי שיקרא לעומק את הטור הדמגוגי של אלדד יבחין שהוא לא קובע כעובדה שמדובר בהצתה לאומנית. הוא רק כותב שייתכן שזאת הצתה לאומנית – אבל אז הוא מזכיר את הלינץ' ברמאללה, את הצתת מלון אפנדי בעכו ואת "עשרות הנרצחים הערבים, הנופלים מדי שנה מכדוריהם של בני עמם" ש"מוכיחים" לשיטתו ש"אנחנו נמנעים מלאבחן בקול רם את המחלה".

נדב העצני, גם הוא ב"מעריב", הולך עוד צעד – ובניסוח מניפולטיבי יוצר רושם שחקירת המשטרה כבר העלתה מעבר לכל ספק שמדובר בהצתה, ואפילו בהצתה לאומנית: "הממצאים של חוקרי האש ברורים וחד-משמעיים, השריפה האיומה שהתחוללה על סף ביתי בהרי ירושלים היא מעשה ידם של מציתים. המציתים, כמו ברוב שריפות היערות שהתחוללו בשנים האחרונות בארץ, הם ככל הנראה ערבים שרוצים להעלות אותנו באש. ובכל מקרה לעשות לנו שחור בעיניים ובלב".

אם כך, מי נושא באחריות לשריפה הגדולה שהתחוללה השבוע בהרי ירושלים? משבר האקלים? כשלי כבאים? הטרור הפלסטיני? התשובה, כצפוי, מורכבת: הזווית הלאומנית עוד נחקרת; בהתבסס על תקדימי העבר, ייתכן שלעולם לא יאמתו אותה. כשלי הכבאים הם כרגע טענה מוכחשת של גורמי מקצוע אנונימיים. הגורם היחיד שבשלב זה אין עליו עוררין הוא משבר האקלים.

ביביטורס

סימה קדמון, ב"ידיעות אחרונות", מקדישה כמה מלים בטורה לחופשה המשפחתית העכשווית של ראש הממשלה הקודם, בנימין נתניהו. "על-פי מקורות, היעד של משפחת נתניהו הוא לא החוף המערבי. הם היו אמורים לעלות על טיסת יונייטד להונולולו, ומשם על מטוס פרטי לאי לאנאי שבהוואי, שכמעט כולו נמצא בידיים פרטיות".

מה יש לנתניהו לחפש באי לאנאי שבהוואי? אם המקורות של קדמון מדייקים, נראה שבהחלט יש לו מה לחפש שם. "לאנאי הוא אי קטן עם כ-3,000 תושבים הנמצא בבעלות (98%) לארי אליסון, אחד מעדי התביעה במשפטו הפלילי של נתניהו", צייצה טל שניידר, כתבת "זמן ישראל", והזכירה: "לפי כתב התביעה, נתניהו בעודו מכהן כראש ממשלת ישראל ניסה לשכנע את אליסון לרכוש תאגיד פרטי, 'ידיעות אחרונות'. אליסון התעניין אך סירב". שניידר מוסיפה ש"דובר משפחת נתניהו, עופר גולן, לא מוסר פרטים בנוגע ליעד החופשה".

בני הזוג שרה ובנימין נתניהו עולים למטוס, דצמבר 2016 (צילום: חיים צח, לע"מ)

בני הזוג שרה ובנימין נתניהו עולים למטוס, דצמבר 2016 (צילום: חיים צח, לע"מ)

תודעה

ב"הארץ" ממשיכים לעסוק היום בחשיפה מעוררת עניין שפרסם הכתב הצבאי יניב קובוביץ מוקדם יותר השבוע. מתברר שאדם בשם ג' (שמו המלא אסור בפרסום בהוראת הצנזורה הצבאית) מייעץ בשכר לצה"ל בנושא "מלחמת התודעה" ברשתות החברתיות, ובמקביל מפעיל בטלגרם ערוץ סקופים פופולרי בשם "אבו-עלי אקספרס". הוא מפרסם שם חומרים בלעדיים בנושאי ביטחון והעולם הערבי ("שאיכשהו מסתדרים לרוב עם צורכי התעמולה של צה"ל", מעיר היום עמוס הראל) ואגב כך עולב בכתבים (ניר דבורי, אלמוג בוקר, אמיר בוחבוט, אליאור לוי) שחורגים מקו הסיקור הרצוי מבחינת צמרת הצבא.

קרולינה לנדסמן, במדור הדעות הקדמי של "הארץ", מאשימה את סוכן התודעה ג' ב"הפצת אינפורמציה או דיסאינפורמציה", ועוקצת את דובר צה"ל עקב התגובה המתחמקת שמסר: "את ההכחשה של דו"צ בנוגע לשימוש ההתקפי בערוץ של ג' אפשר למסגר ולתלות על הקיר, לצד שאר ערכי צה"ל, בבית הבושת למלים שיקום בעתיד ע"ש רב אלוף [אביב] כוכבי".

שוקי טאוסיג, עורך אתר "העין השביעית", פנה השבוע לצנזורה הצבאית בעניין הטלת החיסיון על שמו של ג', וציין ש"על פניו נראה כי מדובר בשימוש פסול ומפר חוק בכוח הצנזורה". בצנזורה, שבראשה עומד תת-אלוף דורון בן-ברק, אפילו לא טרחו להשיב.

"קהילת המודיעין הישראלית מובילה כבר עשורים רבים מאמצי תעמולה ותודעה כלפי הפלסטינים והציבור במדינות ערב, אבל לאורך שנים נטען שהיא דבקה בכלל שלפיו אין מפעילים ל"פ (לוחמה פסיכולוגית) על הציבור בארץ", מרחיב עמוס הראל בטורו. "הפרשה החדשה מעידה שכאשר מטשטשים במתכוון את הגבולות בין מודיעין, הסברה ותקשורת במגעים עם העולם הרחב, הדברים יזלגו לבסוף גם לזירה הביתית".

בהמשך הוא מצטט דברים שאמר לו "קצין מילואים שעסק בסוגיות דומות בעבר": "שורש הבעיה הוא בבלבול המתמשך בהבנת תפקידו של דובר צה"ל ובנסיונות לשלבו במערכות לעיצוב התודעה. המשימה האמיתית של דו"צ היא לספק מידע אמין על עשיית הצבא לבעלי המניות, כלומר לאזרחי המדינה המממנים מכספי המסים שלהם את צה"ל ושולחים את ילדיהם לשרת בו ולא פעם להסתכן בשורותיו. מה שנחשף כאן הוא קצה קרחון של טירוף מערכות, כשקצינים – כולל אנשי הדרג הלוחם – תופסים את תפקידם כמניפולטורים של תודעה, לא רק של האויב אלא גם של אזרחי המדינה. הכל נעשה, כרגיל, ללא הסדרה אתית-נורמטיבית, ללא פיקוח וכמובן ללא ביקורת פנימית".

הראל, והקצין שמתראיין אצלו, עוצרים סנטימטר אחד לפני הכרה מפורשת במסקנה המתבקשת: אם אכן מדובר בקצה הקרחון של תופעה רחבה ועמוקה, המשמעות היא שבצה"ל התחילו להתייחס לציבור הישראלי כאל אוכלוסייה של מדינת אויב.

גיאו-פוליטיקה

בועז ביסמוט, מלך העיתונאים המצטלמים מסביב לעולם, מפרסם היום בכפולת העמודים הפותחת של "ישראל היום" מאמר שנושא את הכותרת האירונית "לא העיתוי הנכון לתמונה בבית הלבן". ביסמוט מתכוון לומר שראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, צריך לבטל את פגישתו המתקרבת עם הנשיא ג'ו ביידן, שעליה הוכרז שלשום.

עצת האחיתופל של ביסמוט נתלית בנסיגה מאפגניסטן ונפילתו המהירה של השלטון המקומי הרעוע שהצבא האמריקאי תִחזק שם. "פגישת בנט עם ביידן היא טעות: אסור לרה"מ להתייצב לצד אדם שבגללו אמריקה הגישה על מגש של כסף את המזרח התיכון לטהרן ולטליבאן", מוסבר בכותרת המשנה של מאמרו.

שורה של פרשנים, לא רק בביביתון, הצביעו על כך ש"הפיאסקו של ביידן" (זו כותרת השער של "ישראל השבוע") מעלה חשש לגבי תוקף מחויבותה של ארצות-הברית לשאר מדינות החסות שלה באזור, שאחת מהן היא ישראל. ביסמוט, שבשבת צינית שעד לפני פחות משנה הפיצה ניתוחי כזב ותחזיות מטופשות בשירותו של הנשיא טראמפ, סבור שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם החשש הזה היא ליצור תקרית דיפלומטית עם הבית הלבן.

בועז ביסמוט ודונלד טראמפ בחדר הסגלגל, פברואר 2017 (צילום: הבית הלבן)

בועז ביסמוט ודונלד טראמפ בחדר הסגלגל, פברואר 2017 (צילום: הבית הלבן)

"תו ההכשר שייתן לו בנט כשיישב לצדו בחדר הסגלגל יהיה אות הפתיחה למאמץ של ביידן להראות שהנשיא לא מפקיר את בעלות בריתו", נכתב בתמצית מאמרו של ביסמוט, המשובצת בשער החינמון. "ביידן צריך להתמודד עם בעיותיו לבד. בנט, היה עדיף לדחות את הנסיעה", הוא מבהיר.

"אם בנט יהיה הדמות שתתייצב לימינו של ביידן דווקא ברגעים הללו, הוא ייתפס כמי שנותן לו הכשר ומחילה, ובכך ייגרר בעל כורחו למוקד הסערה הפוליטית האמריקאית", מסביר ביסמוט. "אם בנט מעוניין שטהרן וחמאס יפסיקו לחייך, עליו להראות לביידן שהוא לא מוכן לשתף פעולה עם הגישה הזאת. הרי בנט יישאל במהלך ביקורו אם הוא סומך על ביידן, וייאלץ להגיד שהוא אכן סומך. בכך יתייצב עם ממשל שאפילו הניצים הדמוקרטים בקונגרס כבר לא מאמינים ביכולתו לשקם את מעמדה של אמריקה".

במלים אחרות, לפי ההיגיון המוזר של ביסמוט דווקא משבר דיפלומטי עם בעלת הברית הגדולה של ישראל יחזק את מעמדה של ישראל מול אותה בעלת ברית גדולה.

אמנון לורד, במוסף הפוליטי, מפתח את המחשבה הזאת. כדרכו, הוא לוקח את הדברים לכיוון יצירתי: "ישראל צריכה למצוא את דרכה חזרה לדוקטרינת נתניהו. שותפות בין המעצמה הגדולה למעצמה הקטנה – כן. אבל לא חסות, לא כפיפות", הוא כותב. אבל מה אפשר לעשות בפועל, מעבר לסיסמאות? לורד מציע לחזק את הקשרים עם פוטין. "אין מקום לעיקום אף", הוא נוזף.

ארה"ב היום

"סקר בארה"ב: טראמפ היה מנצח בבחירות היום", מודיעה כותרת שמתפרסמת בעמודי החדשות של "ישראל היום". הכתב שחתום על הידיעה, ארז לין, מעיר באותיות הקטנות שמדובר בסקר פופולריות שלא לקח בחשבון את שיטת האלקטורים, ושהוא נערך בקרב אלף איש בלבד. שבריר של שבריר באומה שבבחירות האחרונות קרוב ל-160 מיליון מאזרחיה בחרו לממש את זכות ההצבעה שלהם.

בכותרת אחרת, שנדפסת בהמשך הגיליון, מובא ציטוט שבו דונלד טראמפ מצהיר מה היה עושה לטליבאן לו רק היה יכול: "הייתי מפציץ אותם".

שחיתות ויחצנות

"אנחנו לא מדינה מושחתת אבל אנחנו מדינה שיש בה שחיתות. איים של שחיתות", אומר ראש אגף החקירות במשטרה, יגאל בן-שלום, למראיין אלי סניור. "אם אנחנו לא נתעשת מהר, נמצא את עצמנו במקום שבו איש לא רוצה להיות: השתלטות של כל מיני גורמים עברייניים, לא דווקא ארגוני פשיעה, על מוקדי שלטון. [...] עבריין זה לא רק מי שסוחר בסמים. עבריין זה גם אחד שלוקח שוחד ואחד שנותן שוחד. אלה שני עבריינים".

דבריו של החוקר הבכיר מתפרסמים בכתבת השער של "7 ימים", מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות", העיתון שהמו"ל, הבעלים והעורך האחראי שלו הוא ארנון (נוני) מוזס, שבימים אלה עומד לדין על ניסיון לשחד את ראש הממשלה הקודם. כפי שקורה לא פעם ב"ידיעות אחרונות" מאז חשיפת "תיק 2000", שמו של מוזס אמנם מוזכר בהמשך הכתבה בהקשר של העמדתו לדין – אבל במערכת לא מצאו לנכון להזכיר לקוראים שיש קשר כלשהו בין האזרח שמכונה שם "נוני מוזס" לבין העיתון שהם אוחזים בידם.

שי פירון ב"7 ימים", 20.8.2021

שי פירון ב"7 ימים", היום

בהמשך גליון "7 ימים" מופיע ראיון גדול עם הרב שי פירון, שר החינוך לשעבר, שבזמן שעמד בראש משרד החינוך הזרים ל"ידיעות אחרונות" מיליוני שקלים וקיבל בתמורה כתבות מפרגנות והבלטה יתרה וחיובית של מהלכים שקידם בכובעו המיניסטריאלי.

פירון, ראוי להזכיר, הכחיש שהכתבות הללו נרכשו בכסף, וכך גם עורך "ידיעות אחרונות" דאז, רון ירון. בקשת חופש מידע של "העין השביעית" הוכיחה ששניהם שיקרו, ושהכתבות פורסמו בתמורה לכסף ממשלתי, כלומר כספם של אזרחי המדינה. גם כן סוג של שוחד, אם כי במקרה זה שוחד חוקי (העבירה במקרה זה, על-פי חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, מסתכמת בהסתרת העסקה מהקוראים). היום, כשהשפעת הכסף כבר התפוגגה, המראיינת גבי בר-חיים מורשית לתאר את הקדנציה של פירון כבלגן אחד גדול עם "הרבה יחצנות ומעט מעשים". אזכור מפורש של הכסף שעמד מאחורי היחצנות הזאת וכלי התקשורת שנהנו ממנו אין בנמצא. בכל זאת, יש גבול.

פירון הנוכחי, זה שניבט מהתמונה הגדולה שנדפסת בראיון של "7 ימים", הוא אדם צנום עם מבט נטול חיים. התמונה (גבריאל בהרליה) לא מחמיאה בעליל, וברור מדוע. התימה של הראיון היא דיכאון. "אחרי הפיטורים ממשרד החינוך עולמי חרב עלי. התמוטטתי נפשית. לקח לי שנה להתאושש מהאירוע", נכתב בגדול בכותרת. בהמשך מובא פירוט חלקי: "אירוע הלב אחרי השיחה עם נתניהו. הנסיונות לחדש את הקשר עם יאיר לפיד שהפסיק לענות לו להודעות. והדיכאון אחרי שעזב את הפוליטיקה".

פירון מספר לבר-חיים שהנתק עם לפיד אירע אחרי שקרא לו "ידידי" במאמר שבו מתח ביקורת על יש-עתיד. לטענת פירון, לפיד השיב לו בהודעת ווטסאפ בת ארבע מלים: "אל תקרא לי ידידי". פירון מספר שאחרי זה הוא שלח ללפיד הודעות במשך חודשים, אך לא קיבל תשובה. "מאז לא דיברנו", הוא אומר למראיינת, ומוסיף: "אחת הסיבות שבגללן אני לא נמצא בפוליטיקה היא שבפוליטיקה אין חברים. ואני לא יודע לחיות בלי חברים".

מה שבטוח, ב"ידיעות אחרונות" עדיין יש לפירון חברים. הראיון הגדול והאמפתי, מז'אנר ה"קרו לי דברים נוראיים אבל שרדתי כדי לדבר על הכל בכתבת קידום מכירות", מתקיים לרגל צאת ספרו החדש. כמצופה, הספר רואה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות".

מחולל הפרשנויות

בן כספית, בכיר כותבי "מעריב", ידוע כפובליציסט הפכפך שמחליף את דעתו הלוך ושוב, לפעמים אפילו כמה פעמים באותו הטור. מי שישאל אותו מדוע זה כך אולי ישמע שרק חמור לא משנה את דעתו, ושהמציאות משתנה ולכן ראוי לאתגר כל הזמן את מסקנות האתמול.

אבל יותר מתקבל על הדעת שהתופעה לא קשורה לזואולוגיה, ולא לספקנות בריאה, אלא לכך שמדי שבוע מתדרכים את כספית גורמים מתחלפים מהזירה הפוליטית – ואלו, מטבעם, נוטים לסתור זה את זה. וזכורה הסצנה הידועה מהסרט "כל אנשי הקמפיין", שם תועד כספית פולט מפיו אוטומטית פרשנות שנמסרה לו ישירות מגדעון סער ומציג אותה כאילו זו דעתו האישית.

החודש, במסגרת עיסוקו בבנט ותפקודו מול מגפת הקורונה, קוראי "מעריב" קיבלו הזדמנות לחזות בהתהפכות של כספית בהילוך איטי, בשלושה שלבים. הריהם לפניכם.

א. בנט פחדן, איפה האומץ? "טיפול הממשלה בנושא הקורונה עד כה מקבל את הציון 'נכשל'. [...] [בנט] מפגין הססנות. איפה בנט של האופוזיציה? איפה בנט של הממשלה? שר חינוך יצירתי ובלתי נלאה, לוחם תקיף בקבינט הבטחוני נגד הגנרלים, נגד השרים, נגד ראש הממשלה. שר כלכלה, שר ביטחון, יו"ר מפלגה. בנט עשה כמה דברים בחייו ותמיד הפגין בהם יצירתיות ואומץ. אני שואל את עצמי לאן נעלם האומץ הזה. איפה ההעזה" (בן כספית, "מעריב", 6.8).

ב. בנט אמיץ, אך תוכניתו מאתגרת. "ראש הממשלה בנט עובד כמו משוגע. בניגוד למה שמצטייר כלפי חוץ, יש לו תוכנית סדורה, מורכבת, אמיצה. אולי קצת אמיצה מדי [...] התוכנית של בנט וקבינט הקורונה מפורטת, מורכבת, בנויה על הערכות ותקוות, אבל אמיצה מאוד. [...] בנט רוצה לתת ל-R הזה כמה שיותר מכות, להוריד לו את הראש ולהדביר את המגפה. הוא יודע שבסוף מי שעלול לאבד את הראש זה הוא עצמו. זה לא מרפה את ידיו, לפחות עכשיו" (בן כספית, "מעריב", 13.8).

ג. בנט יצא מההלם, הצבע חזר ללחייו. "בפעם הראשונה מאז הושבע לתפקידו נראה השבוע נפתלי בנט כמו ראש ממשלה. בז'רגון המקצועי, הוא סוף-סוף 'מילא את חליפת ראש הממשלה'. [...] מסיבת העיתונאים של בנט בנושא הקורונה היתה טובה, המסרים מדויקים, ובנט עצמו הרבה פחות הססן ומפוחד מכפי שהיה עד עכשיו. בקיצור: האיש כנראה יצא מההלם. [...] הצבע חזר ללחייו של בנט, ולא בכדי. [...] אני עוד לא יודע אם בנט יצליח לשבור את גרף התחלואה בקורונה, אבל דומה שהשבוע הוא התחיל להפוך את גרף הצלילה של עצמו" (בן כספית, "מעריב", היום).

האם בנט יצליח להישאר בתוך החליפה או שמא ייחשף במערומיו? האם גרף התחלואה ידביק את גרף האומץ? ומי ינצח בקרב המכות הגדול – ראש הממשלה או מקדם ההדבקה? התשובות בשבוע הבא, העירבון מוגבל.

פרשת גבריאלי

"סערה רודפת סערה בתנובה: בעוד נגד בכירים בחברה מתנהלת חקירה במשטרה בחשד למתן שוחד לבכירים במשרד הבריאות, צצה באחרונה טענה שלפיה יו"ר תנובה חיים גבריאלי קיים יחסים עם עובדת בחברה תוך ניצול מרות לכאורה", מדווחת נוית זומר בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", ומציינת שהפרשה נחשפה אתמול ב"כלכליסט" (על-ידי הכתב גולן חזני).

חיים גבריאלי, 2013 (צילום: רוני שיצר)

חיים גבריאלי (צילום: רוני שיצר)

גבריאלי זכור כמנכ"ל קונצרן IDB בתקופה שבה נשלט על-ידי הטייקון דאז נוחי דנקנר, וכפונקציונר במלאכת ההשחתה של העיתון "מעריב" אחרי שדנקנר רכש אותו ורתם את המערכת לצרכיו העסקיים. "הפרשה החלה כאשר סמנכ"ל בתנובה טען כי במהלך סיור עסקי בחו"ל נצפה גבריאלי ב'התנהגות לא הולמת' לכאורה עם עובדת ישראלית שהצטרפה לנסיעה", מוסיפה זומר, ומציינת שגבריאלי והעובדת "הכחישו בתוקף" וש"שופטת שבדקה את הפרשה לא קבעה כי בוצעה עבירה".

"אמש נודע כי היועצת המשפטית שהתבקשה לטפל בנושא פורשת מתנובה לחברת הייטק וכי סמנכ"ל החטיבה הבינלאומית בחברה עוזב גם הוא", מרחיבה זומר. "הפרשה מתרחשת סביב מחלוקת בין הקיבוצים, המחזיקים 23% ממניות תנובה, לבין חברת ברייטפוד הסינית, שהיא בעלת השליטה. הסינים רוצים להנפיק את תנובה בבורסה בתל-אביב לפי שווי של למעלה מ-10 מיליון שקלים [כך במקור]. הקיבוצים דורשים לאפשר להם למכור בהנפקה את כל חלקם ולהתנתק מתנובה, או לרכוש את חלקם של הסינים. הסינים, שמינו את גבריאלי לתפקידו, טוענים כי נציגי הקיבוצים אחראים ל'עלילה'".

תנובה היא מפרסם גדול, אפילו גדול מאוד, והסיפור כאמור נחשף כבר אתמול בכלי תקשורת אחר של קבוצת "ידיעות אחרונות". ב"ידיעות אחרונות" לא היו חייבים לדווח עליו שוב במהדורת סוף השבוע של העיתון, ובכל זאת בחרו שם למסור את המידע גם לקוראים שאינם צורכים עיתונות כלכלית. חוץ מ"כלכליסט" ו"ידיעות אחרונות", רק באתר "דה-מרקר" פורסמו כתבות המשך (אחת אתמול ואחת הבוקר, אם כי ללא קרדיט לעיתון המתחרה). בכל שאר העיתונים והאתרים בחרו לא לדווח על הפרשה.

סימנייה

כתבת השער של "דה-מרקר" היא תחקיר שחושף חלק ממפת עסקי הנדל"ן של שלמה דרעי, אחיו של אריה דרעי ויו"ר עמית בקק"ל. "בקרוב צפוי היועץ המשפטי לממשלה להחליט אם להעמיד את אריה ושלמה דרעי לדין בשורת עבירות מס, שרובן נוגעות לעירוב בין ענייניהם הכספיים של שני האחים", מציין הכתב, גור מגידו. שלמה דרעי, בתגובתו, טוען שפרסום המידע על עסקיו אינו חוקי.

ענייני תקשורת

אנא, פוליטיזציה. ב"שישבת", מוסף סוף השבוע של "ישראל היום", מתפרסם מאמר קצר של כתב התקשורת והבידור ערן סויסה. הנושא: מהדורות החדשות הטלוויזיוניות בערוצים המסחריים. סויסה יוצא נגד אורכן של המהדורות ("שעה וחצי של חדשות מדי ערב. מי צריך את זה?"), מסביר שהכל כסף ("עולה הרבה פחות מכל תוכנית פריים טיים") ומציין שהרגולטור נגד זה ("הרשות השנייה קבעה שמהדורות החדשות של קשת ורשת צריכות להסתיים ב-21:00").

הניתוח מדויק, אבל הפתרון רקוב כמו העיתון שבו הוא נדפס: סויסה פנה לשר התקשורת, יועז הנדל, וביקש ממנו לומר האם הוא מתכוון לפעול בעניין ("לא קיבלתי שום התייחסות או תגובה, וההתעלמות הזאת אולי מעידה על כוונותיו"). כעת דמיינו מצב שבו שר בממשלה נעתר לבקשה כזאת – ומורה לשני גופי חדשות מרכזיים לחתוך בשליש את המשדר המרכזי שלהם. אפשר היה לדמיין מאה דרכים אחרות, סבירות יותר, לטפל בתחלואי המהדורות.

"הארץ". פינות הקרדיטים של "גלריה" ו"ספרים", שניים מתוך שלושת מוספי התרבות של "הארץ", עדיין נושאות את שמה של העורכת, ליסה פרץ. השבוע פורסם באתר "זמן ישראל" תחקיר מהדהד שבו נחשפה שגרת ההתעמרויות של פרץ בעובדים שעברו תחתיה לאורך השנים. כשהתחקיר פורסם, התגובות שנמסרו לכתב אבנר הופשטיין (חבר הוועד המנהל של עמותת "העין השביעית") היו מתפתלות וזהירות, והעלו חשש שב"הארץ" מקווים שהעננה תחלוף מהר וניתן יהיה להמשיך כרגיל.

בארבעת הימים שחלפו מאז החלו לצוץ ברשתות החברתיות עוד ועוד עדויות ואשרורים על התנהגותה של פרץ, וגם בקרב עובדי "הארץ" צצה דרישה להעביר אותה מתפקידה. בהמשך הודיעו העורך אלוף בן והמנכ"ל רמי גז שפרץ תצא לחופשה (לא נמסר מתי היא תסתיים, ואם בתומה היא תשוב לתפקידיה הקודמים), ושבעיתון מגבשים "קוד התנהגות פנימי" שיגדיר את "המותר והאסור" בסביבת העבודה.

מכתבם של אלוף בן ורמי גז לעובדי "הארץ" (לחצו להגדלה)

מכתבם של אלוף בן ורמי גז לעובדי "הארץ" (לחצו להגדלה)

בעיתון "הארץ", וגם באתר, עדיין לא התייחסו לפרשה. הבחירה הזאת הגיונית אם יוצאים מנקודת הנחה שהקורבנות של פרץ היו רק עובדי העיתון, ולא קוראיו. אבל הגישה הזאת מתעלמת מהתמונה הרחבה, שבה ההתנהלות של פרץ נוגעת באופן ישיר גם לאיכות המוספים שהוגשו לקוראים וליושרה המקצועית שלה – החל מהרחקה של כותבים שבחרו או נאלצו לנתק מגע מהעורכת הבכירה, ועד האפשרות שהמגלומניה של פרץ באה לידי ביטוי גם ביחסיה עם מושאי הסיקור.

אוריאל קון, מוציא לאור של הוצאה קטנה ועצמאית, פרסם בימים האחרונים בפייסבוק כמה פוסטים קוצפים על פרץ ו"הארץ" ודרש את פיטוריה. אגב כך סיפר על מקרה שבו, לדבריו, פרץ ביקשה לערוך אנתולוגיה (שבדיעבד לא התממשה) בשם "סקס", לכלול בה את "חבריה" ו"לפסול את אויביה". במקרה אחר, טען קון, הוא התבקש לשלוח אליה ספרים כדי שהיא תוכל "לתת אותם במתנה לחבריה באיזו מסעדה". וישנם עוד דברים, "חמורים יותר", שלדבריו הוא נמנע מלפרסם. אם העדות של קון מהימנה, קשה להאמין שההשלכות של מערכות היחסים האלה נעצרו על מפתן בית "הארץ".

עושים לביתם. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מכריזים על "פרויקט חדש" של העיתון ושל ynet, מפעל הפיס ועמותת שווים – החוליה העדכנית במסע הבלתי נגמר למכירת סיקור לגופים חיצוניים, שבמקרה זה מוצג כמיזם לשילוב אנשים עם מוגבלויות בשוק התעסוקה. המטרה נעלה, האמצעי פסול: גניבת דעת. אבל ב"ידיעות אחרונות" זה כבר טבע שני. במוסף הכלכלה של העיתון, "ממון", מתפרסם גם השבוע מדור שנרכש על-ידי בנק הפועלים. הפעם מקדמים שם את מנהל סניף הבנק בכפר תבור.

חצי-חצי. כפולת העמודים הפותחת של "המוסף לשבת" מבית "ידיעות אחרונות", שבדרך כלל מוקדשת באופן בלעדי לטור של נחום ברנע, נחלקת היום לשניים. בצד ימין ברנע, בצד שמאל נדב איל – הרכש הכבר-לא-כל-כך-חדש, שמוזכר כמחליף העתידי של ברנע ביום שבו יניח את הפנקס וייצא לגמלאות.