עיתונאים ישראלים נקלעים בתקופה זו לדילמה לא פשוטה: הסתייגותם ממדיניות ממשלתם כה גדולה, שהם מוצאים את עצמם לא פעם מזדהים עם טענותיהם של בני הפלוגתא שלה, ובכללם אויביה המוצהרים של מדינתם. כך, למשל, תהו באחרונה כתבים ופרשנים אם טענותיה של ממשלתם נגד סוריה מוצדקות, וכך היו בהם לא מעטים שהשיגו על מהלכיה שהביאו להתלקחויות הקטלניות בשטחים.

ההתחבטות הזו עלולה להחריף. עיתונאים ישראלים מועדים למצוא את עצמם מזדהים עם האויב הפלסטיני, למשל, אם חילוקי הדעות בין ממשלתם לרשות הפלסטינית יסלימו עד כדי מלחמה. כך גם עלול לקרות אם לדעת אחדים מהעיתונאים, מדיניות ממשלתם היא שתוביל לעימות אלים עם מדינות ערביות.

למערכות עיתונים יש עמדות, והן מוצגות במאמרים ראשיים ובמאמרים חתומים. לא פעם קורא עיתון ללחץ דיפלומטי בינלאומי להנעת ממשלתו לכיוון רצוי בעיניו. במצב של התנגדות מוחלטת למדיניות הממשלה והכרה כי היא מובילה את המדינה למבוי סתום עלולים עיתונים או עיתונאים למצוא את עצמם מגלים הבנה להחלטת הצד השני לאחוז בנשק. לא תמיד כשרועמים התותחים המוזות שותקות.

זו תסבוכת שמדינות דמוקרטיות התנסו בה בעבר (ארה"ב בתקופת מלחמת וייטנם, למשל), וגם ישראל חוותה אותה בקטעים מסוימים של מלחמת לבנון. התגובה השגורה של השלטון במצבים כאלה היא להוקיע את העיתונאים הנוגעים בדבר אל עמוד הקלון ולהדביק להם תג של בוגדים.

הפטריוטיזם הוא, כידוע, מפלטו האחרון של הנבל. עיתונאים שחולקים במצפון נקי ולפי מיטב הכרתם על מדיניות ממשלתם בנושאים קריטיים של שלום ומלחמה אינם פטריוטים פחות גדולים מראשי ממשלה, שרים ופקידים המובילים את מדינתם אל להבות האש. חובת ההוכחה היא על ראשי המדינה, לא על העיתונות: עליהם לכלכל את צעדיהם כך שיזכו להסכמה לאומית בסיסית. אין זה מתפקידה של העיתונות להתייצב אוטומטית מאחורי מדיניות של ממשלה כאשר היא מוליכה למלחמה.

משהו מהדילמה הזו כבר מבצבץ בשבועות האחרונים: בכלי התקשורת נמתחת ביקורת נוקבת ביותר על עמדות הממשל ומהלכיה בתחום המדיני-בטחוני. דוברי הממשלה מגיבים בטענה שהעיתונות משרתת את אינטרס האויב. כל-כך צפוי.

גיליון 5, ספטמבר 1996