חדשות כזב

השקר, גורסת המימרה הידועה, מספיק להקיף חצי עולם בשעה שהאמת עדיין טרודה בקשירת שרוכיה. טור שמתפרסם היום ב"ישראל היום" מדגים כיצד חדשות כזב שיצאו לדרך לפני שלושה שבועות מעל דפי "ידיעות אחרונות" ממשיכות להקיף את העולם גם הרבה אחרי שהפריכו אותן – עד שהן נובטות באגביות בעיתון המתחרה.

על הידיעה המקורית של "ידיעות אחרונות" היה חתום הכתב הצבאי של העיתון, יוסי יהושוע. הבסיס שלה לא היה כוזב: במהלך מבצע "שומר החומות" צץ מחסור בנהגי משאיות שאמורים היו להסיע חיילים לאזורי הלחימה ולשנע טנקים, נגמ"שים ואספקה. בידיעה הוסבר שהסיבה לכשל הזה היא ש"חלק גדול מהנהגים בחברות ההיסעים וממפעילי הציוד המכני הכבד תחת משק לשעת חירום הם ערבים-ישראלים, שלא התייצבו למשימות".

כפי שצוין בסקירת העיתונות שפורסמה באותו יום, בידיעה לא הוסבר מדוע לא התייצבו הנהגים הערבים לעבודתם – אך נרמז שהם פעלו ממניעים לאומניים. הלשון העמומה והתיאורים העקיפים הצביעו על כך שב"ידיעות אחרונות" לא רוצים להתחייב על העובדות, וסומכים על הקוראים שיבינו לבד.

כעבור יומיים התיישב יהושוע באולפן ynet כדי לחגוג את הסקופ. "זה היה אידיאולוגיה שהם לא באו, או עניין של פחד בגלל הפרעות שהיו במקביל?", שאל אותו המגיש, אטילה שומפלבי. "הנהגים הערבים, סביר להניח שזה אידיאולוגיה ולא חשש", השיב יהושוע בקיצור נמרץ, ולא הרחיב.

אחרי שבוע התברר מהיכן נובעת העמימות. יניב קובוביץ, הכתב הצבאי של "הארץ", שוחח עם שורה של גורמים צבאיים, עיין במסמכים רלבנטיים, ועל בסיס זה דיווח שהאמת הפוכה: למעשה, הנהגים לא התייצבו לעבודתם משום שבצה"ל אסרו על הקבלנים לשלוח עובדים ערבים לבסיסים במהלך המבצע. "נכפה עליהם להיעדר מעבודתם", הבהיר קובוביץ, "זאת בניגוד לטענה שנהגים ערבים סירבו להגיע לעבודה בעקבות העימותים בערים המעורבות בימי ההסלמה".

הידיעה המטעה של יוסי יהושוע. "ידיעות אחרונות", 16.7.2021 (לחצו להגדלה)

לפי הדיווח של "הארץ", הרקע לפרסום ב"ידיעות אחרונות" הוא ככל הנראה ציני להחריד: "מקורות המעורים בנושא טוענים כי בצבא אִפשרו את פרסום הטענות הללו מסיבות הקשורות למאבקים תקציביים שהוא מנהל מול משרד האוצר", כתב קובוביץ.

אבל השקר, בשלב הזה, כבר הקיף את הגלובוס מכל הכיוונים. היום הוא צץ כעובדה שאין עליה עוררין בטורו השבועי של אראל סג"ל. הטור, שנדפס במוסף הפוליטי של "ישראל היום", נפתח בתיאור ציורי של המאפיונר דון ג'ו מזריה, ש"מת שבֵע", כשהוא "מרוח על שולחן עגול עטוי מפת משבצות מוכתמת ברוטב הצדפות המהולל של ויטו סקרפאטו, דם ונתזי מוח".

רוב הטור של סג"ל מוקדש לתיאור צבעוני של האבולוציה של הפשע המאורגן באמריקה במחצית הראשונה של המאה ה-20. לקראת סופו מגיע הפאנץ': בעצם, מדובר בטור נגד תקציב המדינה שגיבשה "ממשלת השנאה והפייק", וספציפית נגד הזרמת 53 מיליארד שקל (גובה הסכום שנוי במחלוקת) לחברה הערבית.

אראל סג"ל (צילום מסך)

סג"ל טוען שהעבריינות הגואה אצל הערבים משגשגת "בזכות כסף ציבורי", ומתריע שהזרמת המיליארדים רק תחמיר את המצב ותייצר "תשתית לארגונים עברייניים מפלצתיים". הוא כמובן לא מתאר כיצד בדיוק זולג הכסף מבתי-הספר ותחנות המשטרה לידי ארגוני הפשע – בשביל זה צריכים כנראה עיתונאי אמיתי – ומציין שהוא מתבסס על תחושה אישית. ואז מגיעה הקפיצה הלוגית.

לפי סג"ל, כסף ממשלתי מתדלק פשיעה ערבית. אבל לציבור היהודי, כידוע, לא מאוד אכפת מפשיעה ערבית. איך בכל זאת משכנעים את ציבור קוראי "ישראל היום" שחייבים לסכל את המזימה? "המעבר בין פשע עברייני רגיל ללאומני הוא טבעי", מפטיר סג"ל. ויש לו גם הוכחה: "במאורעות תשפ"א סיפרו לנו שעבריינים הובילו את המהומות, ולמדנו בדיעבד שנהגים ערבים סירבו לנהוג את מובילי הטנקים".

אם כך, מה היה לנו? דיסאינפורמציה שנבטה ב"ידיעות אחרונות" ניגנה על רגשות לאומניים של יהודים כדי לסייע למערכת הביטחון במאבקה לשדרוג תקציבה. גורמים בעלי מצפון במערכת הביטחון מסרו ל"הארץ", העיתון השמאלני, שמדובר בפייק ניוז – אבל בעילום שם, ובלי להודות בכך באופן רשמי ("צה"ל לא יתייחס לממצאי התחקיר עד הצגתו", מסרו בדובר צה"ל).

בחסות העמימות שנוצרה, אראל סג"ל חש בנוח ליטול את הכזב ולבסס עליו טור מפותל על האופן שבו כספי ציבור שנועדו לטפל בבעיות תשתית ולתקן נזקים של מדיניות מפלה ארוכת שנים יובילו למעשה להעמקת המשבר בחברה הערבית – ולכן, עד שהערבים ילמדו להיות בני אדם, עדיף להשתמש במיליארדים האלה לדברים אחרים. פרט חשוב, לתשומת לבו של הקורא סג"ל: חלק לא מבוטל מהכסף נועד לממן את המלחמה בפשיעה.

הראש והמגפה

כל הכותרות הראשיות עוסקות הבוקר במגפת הקורונה ובסימני הכישלון שמגלה ממשלת בנט-לפיד בהשתלטות על הגל הנוכחי. הכותרות של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", צמד העיתונים הנפוצים במדינה, מדגימות את המהפך השלטוני. "תו ירוק בדרך לסגר", מוסרת הכותרת העילגת של "ישראל היום", ובתחתיתה מובהר לקוראים מה עליהם לחשוב על כך: "מעט מדי, מאוחר מדי".

ב"ידיעות אחרונות", שלאורך השבוע התריע מפני הטלת סגר, מדפיסים בכותרת הראשית הצהרה שמנסה לרכך את רוחם של המחמירים: "צריך להיות ריאליים – יהיו וריאנטים חדשים, יהיו גלי תחלואה נוספים ויהיו עוד חיסונים". הדובר הוא פרויקטור הקורונה הנוכחי, פרופ' סלמאן זרקא, שהתיישב לראיון רחב יריעה עם כתבת הבריאות שרית רוזנבלום.

ב"הארץ" מנסים לתת תמונת רוחב של מצב המערכת. "העלייה במספר החולים הקשים תופסת את בתי-החולים עמוסים ושחוקים", מסכמת הכותרת הראשית, שנדפסת מעל הרחבה מאת כתב הבריאות עידו אפרתי. ב"ג'רוזלם פוסט" וב"מעריב", צמד העיתונים היומיים של אלי עזור, מדווחים על המגפה דרך הצהרות מקוונות שהפיץ ראש הממשלה, נפתלי בנט.

ראש הממשלה נפתלי בנט ושר החוץ יאיר לפיד במליאת הכנסת, בשבוע שעבר (צילום: יונתן זינדל)

חגי סגל, עורך "מקור ראשון", כותב בטורו השבועי ש"ראש ממשלת החילופים השנייה מתמסר בהדרגה לחנופה המביכה משמאל, ולנופת הצופים שמחרפי נתניהו המושבעים מ'הארץ' ומ'ידיעות אחרונות' מרעיפים עליו כעת בשפע. לפי הימין הכל רע פה, כמעט שואה, לפי השמאל – גן עדן".

מי שיעיין הבוקר בצמד העיתונים שסגל ניסה לעקוץ יקבל רושם שונה. "שום וריאנט לא יכול לתרץ את מחדל הסגר הזה, שהוא כל כולו, כהגדרתו הקולעת של ראש הממשלה נפתלי בנט, כישלון צורב של המדיניות הממשלתית", כותב סבר פלוצקר בפתח טורו במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". ההמשך חריף במיוחד: "בנט אמנם התכוון בביקורתו לממשלה הקודמת בראשות נתניהו, אבל דבריו מתארים במדויק את האימפוטנציה, את האין-אונות, המאפיינת בנושא גם את ממשלתו שלו".

"נפתלי בנט הוא, למרבה הצער, פחדן", חובט בו רוגל אלפר בשער האחורי של "הארץ". "בניהול הקורונה מתגלה הפגם המנהיגותי של בנט, עקב האכילס. אני מאמין שהוא מבין את הנזקים העצומים שיסב כעת סגר נוסף – לבריאות הנפשית והפיזית של הציבור בכלל, ושל בני נוער וילדים בפרט, ולמצב הכלכלי של מאות אלפי ישראלים שיאבדו שוב את מטה לחמם".

בזמן שפלוצקר יוצא נגד מה שהוא מזהה כתת-טיפול במגפה, אלפר תוקף את בנט מהכיוון ההפוך: הוא סבור שהצעדים שראש הממשלה עומד לבצע חריפים מדי, ומתעלמים מכך שהתחלואה הנוכחית, בגלל החיסונים, פחות חמורה מזו של הגלים הקודמים. "בנט לא מצטייר כמי שמוביל את המהלך, אלא כמי שמחליק אחוז אימה במדרון חלקלק", הוא מציין.

גם בן כספית, פובליציסט שאין מתאים ממנו להיכלל בקבוצה שחגי סגל מכנה "מחרפי נתניהו המושבעים", מנצל את טורו כדי למתוח ביקורת על בנט. "טיפול הממשלה בנושא הקורונה עד כה מקבל את הציון 'נכשל'", הוא כותב ב"מעריב", בטור שתמציתו משובצת לצד הכותרת הראשית.

"איפה בנט של האופוזיציה? איפה בנט של הממשלה?", תוהה כספית. "שר חינוך יצירתי ובלתי נלאה, לוחם תקיף בקבינט הבטחוני נגד הגנרלים, נגד השרים, נגד ראש הממשלה. שר כלכלה, שר ביטחון, יו"ר מפלגה. בנט עשה כמה דברים בחייו, ותמיד הפגין בהם יצירתיות ואומץ. אני שואל את עצמי לאן נעלם האומץ הזה. איפה ההעזה. [...] אין לי מושג למה האיש לא עונה לשאלות עיתונאים בהופעותיו הציבוריות. ממה וממי הוא מפחד?".

עמוס הראל, בטורו הבטחוני ב"הארץ", ממשיך לעסוק גם בהיבטי המאקרו של המגפה. אצלו בנט לא עומד במרכז. "מספרם של המומחים הממליצים על סגר, כנראה מתחילת ספטמבר, הולך וגדל. כמו קודמתה, ממשלת נתניהו-גנץ, נדמה שגם פניה של ממשלת בנט-לפיד לסגר ממושך, שיהיה הרביעי במספר", מעריך הראל. "ההיענות הנמוכה של הציבור העייף והרצוץ להנחיות תקשה על שינוי המגמה".

אגב כך, הראל מוצא לנכון למתוח ביקורת על הנחרצות שמאפיינת את שיח הקורונה. "מהדיון כולו נשמטה הפעם קטיעת שרשראות ההדבקה, שרק לפני שנה הוצגה לנו בידי מומחים רבים – אמיתיים או מדומים – כאמצעי אפקטיבי ביותר נגד התפשטות הנגיף", הוא כותב. "כרגע, המדינה אינה אוכפת בידוד על מחוסנים שנחשפו לחולה (אף שידוע שזן דלתא מדביק חלק מהמחוסנים); שב"כ חדל (בצדק) מאיכון הטלפונים הסלולריים של האזרחים וחזר לעסוק בעניינים שלשמם הוקם; ואפילו מפקדת אלון של צה"ל, ששבה וקיבלה מאות תקנים השבוע, משקיעה רק מאמץ מוגבל בחקירות האפידמיולוגיות שנועדו לשחזר את תנועת החולים והאנשים שנחשפו אליהם.

"אם לשפוט על סמך טענותיהן של ממשלות אחרות, קטיעת השרשראות הצליחה במדינות טוטליטריות (סין) או במדינות דמוקרטיות שנקטו צעדים דרקוניים בשאיפה להגיע ל'אפס קורונה' (ניו-זילנד, אוסטרליה, דרום-קוריאה, סינגפור). הצלחות כאלה, שלעולם יהיו חלקיות, כרוכות בצלקות קשות בנפשה של האוכלוסייה. גם מדינות שנחשבו לפאר הדמוקרטיה המערבית הותירו משקעים כבדים אצל אזרחיהן, בשל הגבלת זכויות האדם והפלישה לפרטיות.

"בישראל העלו כל הנתונים שנאספו לאורך המגפה כי חולים רבים משקרים בחקירות, וכי הבידודים זכו רק לתוצאות מוגבלות. באחרונה, בלי הרבה הצהרות, חשיבותו של המרכיב הזה במערכה פחתה. בקצב התחלואה הנוכחי – עם יותר מ-3,000 מקרים מזוהים ליום – המאמץ כולו כבר פחות רלבנטי. הנגיף, שצפוי כנראה ללוות אותנו עוד זמן רב, ממשיך לנפץ רבות מן ההנחות המוקדמות לגביו. זו עוד הוכחה שגם לעיתונאים לא תזיק מידה רבה יותר של ספקנות לנוכח פתרונות קסם שמציעים מומחים, המבטיחים שמצאו לכאורה את השיטות והאמצעים היעילים ביותר לבלימת המגפה".

מצב הביבי

"בנט: מי שלא מתחסן כאילו מחזיק תת-מקלע שמרסס נגיף דלתא", מוסרת הכותרת הראשית של "מקור ראשון", המהדהדת דברים שאמר אתמול ראש הממשלה בהצהרה לתקשורת. באופן טבעי, דבריו מתפרסמים גם ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות". גם ב"ישראל היום" מצטטים את בנט, אבל רק בעיתון זה בנויה הידיעה כעימות ראש-בראש בינו לבין קודמו, בנימין נתניהו.

"במקום להילחם על ג'ובים, תילחמו בנגיף", אומר נתניהו בכותרת המשנה של הידיעה (אריאל כהנא). במערכת "ישראל היום" שיבצו זה לצד זה תצלומים של נתניהו ושל בנט, והקפידו שהם יהיו זהים בגודלם. לשם השוואה, בכל שאר העיתונים דבריו של ראש הממשלה לשעבר כלל לא מתפרסמים.

ובכל זאת, ב"ישראל היום" לא מתכחשים למציאות. נתניהו אמנם מקבל אזכור בולט בכותרת המשנה, אבל דבריו של בנט מובאים בכותרת שמתנוססת ממעל. נתניהו, יו"ר האופוזיציה והאיש שעבורו הוקם "ישראל היום", צריך כיום להתאמץ יותר מבעבר כדי להדיח את בנט ולכבוש את הכותרת.

"ישראל היום", היום

מצב התדרוכים

שלוש רקטות נורו אתמול מלבנון לשטח ישראל, במטח שצה"ל והדיווחים העיתונאיים ייחסו לטרוריסטים פלסטינים שניצלו את הכאוס הלבנוני ועצימת עין מצד חיזבאללה. בצה"ל, בתגובה, הזניקו מטוסי קרב שהפציצו בשטח לבנון, וחיזקו בירי ארטילרי. הבוקר, חלק מהעיתונאים חולקים עם הקוראים את מה שנאמר להם אתמול בתדרוכים.

"ההערכה הישראלית היא שחיזבאללה, המנסה למצב את עצמו במשך שנים כ'מגן לבנון', אינו מעוניין בעימות עם ישראל במצב העניינים הנוכחי של לבנון", כותבים לילך שובל ושמעון יעיש ב"ישראל היום" (ומוסיפים סייג: "עם זאת, בישראל נערכים גם לאפשרות הפחות סבירה של ירי תגובה"). הערכה דומה הוצגה היום גם בדיווח של טל לב-רם ב"מעריב".

היום נורה מטח נוסף מלבנון. חרף התדרוכים הצה"ליים, חיזבאללה נטל אחריות על הירי. "השיגורים כוונו לשטחים פתוחים", נמסר מדובר צה"ל.

קורס בדמגוגיה

איך משכנעים את הקוראים שמידע שמהימנותו שנויה במחלוקת הוא בעצם עובדה שאין עליה עוררין? הדרך הקשה היא לחקור, למצוא ראיות ועדויות, להביא אותן לדפוס – וכך להוכיח שמה שעד כה היה רק בגדר תיאוריה הוא למעשה המציאות. דמגוגים מנוסים מכירים דרך קיצור: נוטלים את התיאוריה, ומבליעים אותה כבדרך אגב בין עובדות או טענות אחרות, בלי להסביר, כאילו מדובר במידע שכולם מסכימים על מהימנותו.

שני טורים שמתפרסמים היום ב"ישראל היום" מדגימים את השימוש בטריק המניפולטיבי הזה, ובמקרה עושים זאת כדי לתחזק תיאוריות קונספירציה שמבעבעות במעגלים המקיפים את ראש הממשלה לשעבר נתניהו.

הדוגמה הראשונה מופיעה במאמר של יעקב ברדוגו שמתפרסם בכפולת העמודים הפותחת של החינמון. המאמר של ברדוגו עוסק בכמה מענייני השעה, שהרלבנטי מביניהם הוא מינויו הצפוי של ד"ר גיל לימון, עוזרו הבכיר של אביחי מנדלבליט, לתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. לברדוגו יש ביקורת על המהלך, שנובעת מהמניעים שהוא מייחס למנדלבליט ומהקִרבה הידועה בין מנדלבליט ללימון. בתוך הביקורת הסטנדרטית הזאת, שבהחלט יש לה מקום בשיח על מערכת המשפט, ברדוגו דוחף את הקונספירציה.

המשפט של ברדוגו מחולק לשני חלקים. החלק הראשון נפתח בציון עובדה בצירוף דברי ביקורת בסיסיים: "עם אישור מינויו של גיל לימון לתפקיד המשנה ליועמ"ש (לא מדויק: ועדת האיתור אמנם המליצה על לימון, אך המינוי טרם אושר בממשלה; א"ב), השלימה חבורת סלאח א-דין את ההשתלטות שלה על המבצר". ואז, אחרי שברדוגו כותב את המלה "המבצר", מגיע המסר המובלע: "זה שבחדריו הפנימיים שמורות הכספות שבהן אצור כל הזיכרון הארגוני של ד"ר אביחי מנדלבליט".

עבור מי שלא הבינו, ברדוגו מסביר מה כולל "הזיכרון הארגוני" הזה: הוא כולל את "כל מארג הקשרים של בכירי המדינה, כל אחיזות הגרון". ברדוגו קובע למעשה שהיועץ המשפטי לממשלה ועוזריו סוחטים את צמרת המדינה בדרכים מאפיוזיות. אין לו הוכחות, אז הוא זורק את זה כבדרך אגב בקטע שסיפור הכיסוי שלו הוא ביקורת נקודתית על מינוי של אדם מסוים למשרה מסוימת.

יעקב ברדוגו (מימין) ואמנון לורד (צילומים: אוליבייה פיטוסי ומשה שי)

המופע השני מגיע, כצפוי, בטורו של אמנון לורד. "קשה לדעת", כותב לורד, "איזה סוג של תיאום קיים בין מובילי הטרור הפלשתיני לצורותיו, לבין השמאל הישראלי". קיצור הדרך של לורד מחוספס ובולט לעין: הוא פוטר את עצמו מהצורך להוכיח שיש תיאום בין טרור אסלאמי לשמאל הישראלי, ופשוט תוהה "איזה סוג" של תיאום יש ביניהם. האם הם נפגשים בסמטאות אפלות? מתכתבים בווטסאפ? משלחים יוני דואר? מבחינת לורד, עצם הבגידה של השמאל היא עובדה שכבר לא צריך להוכיח. נותר רק לגלות איך היא מתבצעת.

לורד הוא דמגוג פחות מתוחכם מברדוגו. לא ברור למה, אולי מתוך צורך פנימי לשמור על יושרה של כותבים, הוא נוטה לפרט כיצד הוא מגיע למסקנות הקונספירטיביות שלו – וזה בדרך כלל המקום שבו הן קורסות. היום, ההוכחות שלו הן "קמפיין נגד אלימות של מתנחלים" שלטענתו צץ במקביל במאמר של שאול אריאלי ב"הארץ" (לורד מקפיד לציין שאריאלי הוא אלוף משנה במילואים), בשלטים של "שוברים שתיקה" ובדו"ח של השדולה האמריקאית ג'יי סטריט.

ללורד אין כמובן הוכחות לקשר כלשהו בין כל אלה – שלא לדבר על קשר בינם לבין הטרור הפלסטיני. ובכל זאת, הוא מוצא לנכון לנזוף בשר הביטחון, בני גנץ, על כך שהוא לא מבין את "מהות פעילותם של ארגוני השמאל המשחקים במיקס-דאבלס עם הטרור הפלשתיני, כשתפקידם בכוח הוא לחרחר שנאה נגד ישראל בארצות-הברית". כך, במובלע, קובע לורד שהניתוח המטורלל שלו משקף הבנה כה עמוקה של המציאות, שאפילו שר הביטחון – שמאחוריו כל מערך המודיעין הצבאי – לא מצליח לקלוט אותה.

להיות ענת קם

ב"גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", כותב אורי קליין על "להיות ענת קם", סרטו הדוקומנטרי יוצא הדופן של שלומי אלדר על כתבת הברנז'ה של "וואלה" שמצאה את עצמה בכלא לאחר שנחשפה כמקור למסמכים צבאיים שהודלפו לידי כתב "הארץ" אורי בלאו. "סמוך לתחילת הסרט פונה אליה אלדר ואומר לה שכשהפרשה התפוצצה הוא ראה לענת קם את תמימותה בעיניה. 'כשפגשתי אותך עכשיו, אני אגיד את זה הכי פשוט שאני יכול, אני פוגש אשה שרוטה'", כותב קליין.

"קם, שמקשיבה לו מחוץ למכונית, מצחקקת. זהו משפט חזק. האם זה גם משפט לגיטימי והאם שאר הסרט יוכיח את אמיתותו? ודאי שענת קם שרוטה, מי לא היה שרוט אחרי מה שהיא עברה, אולם כוחו של סרטו של אלדר נובע מכך שלא בשריטה שלה הוא עוסק אלא בשריטה הכל-ישראלית שסיפורה מייצג. סיפורה שורט את אלדר והוא שורט את כולנו. זו הסיבה שאלדר רצה לעשות את הסרט. אך מה היתה מטרתה של קם? 'אני לא יכולה להגיד שאני רוצה את הסרט. אני מסכימה לו'".

ענת קם בבית-המשפט העליון, ינואר 2020 (צלום: אוליבייה פיטוסי)

חלק ניכר מהביקורת עוסק בכשלים שקליין מוצא בשתי ביקורות קודמות על הסרט – זו שפרסם ארז דבורה ב-ynet וזו שפרסמה שני ליטמן ב"הארץ". דבורה, מציין קליין, "הגדיר את הסרט ככישלון וטען שהסיבה היא חוסר אמפתיה של הבמאי כלפי ענת קם. הוא אף טען שאלדר עוין את קם, כנראה מפני שהיא לא נענית לו כמרואיינת. ראשית, היא כן נענית לו במגבלות הטראומה שחוותה, ושנית, מי אומר שהיחסים בין במאי ומראיין בסרט תיעודי למרואיין שלו חייבים להיות טובים? זהו עימות, ולמה שלא יהיה עימות? וגם, מי אמר שאמפתיה היא חובה?

"כוחו של סרטו של אלדר נובע מכך שאינו סנטימנטלי; שהוא קשוח ובו בזמן כואב את סיפורה של האשה הפצועה בת ה-32, שמעמידה אף היא לפעמים פני קשוחה אך פגיעותה בוקעת מבין הסדקים של אישיותה. [...] דבורה, כמו אחרים שהתייחסו לסרט, טוען שהסרט לא ישרת את ענת קם בנסיונה לשקם את חייה בארץ מחדש. אבל מי אומר שזה חייב להיות תפקידו של סרט? סרט אינו אמור להיות לשכת סעד. מה שעבר על ענת קם הוא לא קל ולא פשוט, וקם תצטרך להתמודד עמו בכוחה שלה ובתבונתה שלה".

מורשת קרב

כתבת השער של "גלריה" היא ראיון עם אבי יששכרוף. גילי איזיקוביץ מדברת איתו בעיקר על העשייה הטלוויזיונית שלו (הראיון מתקיים לרגל קידום סדרה חדשה), אך מדי פעם גולשת השיחה למורשת קרב. "פעם הלכתי לראיין משפחה בבית אבלים. בכניסה לבית, על הקיר, היתה תמונה גדולה של אבו-מוסעב א-זארקאווי, מקים דאע"ש בעיראק", מספר לה יששכרוף. "בכל מקרה, אני יושב עם המשפחה ומקבל טלפון מקצין בכיר בפיקוד דרום. 'אתה במקרה ברפיח?'. עניתי שכן. הוא אמר, 'הולכים לחטוף אותך, תצא מיד'. קמתי, אמרתי בקור רוח תודה, וברחתי".

במקרה אחר, כותבת איזיקוביץ, התארח יששכרוף באוניברסיטה וענה לשאלות שהפנו אליו הסטודנטים. "כששאל לשמותיהם נקב אחד מהם בשמו של המחבל שירה בו ואחר-כך נהרג בידי חבריו של יששכרוף. 'שאלתי אותו מאיפה הוא ומהון להון הבנתי שזה בן הדוד שלו, שנקרא על שמו. הוא אמר לי, 'אני נקרא על שמו כי צה"ל ירה בו בזמן שישן'. לא ידעתי מה להגיד. הוא לא ישן? הוא ירה בי לפני שהרגו אותו? החוויות שחוויתי, בשירות הצבאי וגם כעיתונאי, נשמעות לא אמיתיות, ויש דברים שעליהם אני בכלל לא רוצה לדבר".

אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה" לשעבר, בבית-המשפט המחוזי בירושלים. יוני 2021 (צילום: יונתן זינדל)

חלק אחר בראיון מוקדש ל"תיק 4000" ולחוויותיו של יששכרוף מעבודתו ב"וואלה" בשנים שבהן התחוללה הפרשה הפלילית. הוא הגיע ל"וואלה" אחרי שפוטר מ"הארץ" ("פוטרתי בגלל ריב ואי-הסכמה על שכר, פער של כמה אלפי שקלים. לתחושתי, הושלכתי מתחת לגלגלי המשאית כדי לחסוך כמה ג'ובות"). "ממקום ששומר על חופש העיתונות אבל ישלם לך מעט מאוד עברתי לקצה השני, שבו משמנים ומלטפים אותך ועושים לך חגיגות ומסיבות באילת, אבל חופש העיתונות הוא לא האורים והתומים", הוא אומר.

עם זאת, לדבריו, בכתבות שלו לא התערבו. "אני מודה שיצאתי סוציומט ויש דברים שאני מתחרט עליהם. בי לא נגעו. אני לא יודע למה ואיך", אומר יששכרוף, ומספר שגידי וייץ, חושף הפרשה, סיפר לו פעם על "דף הנחיות שבו נכתב שביששכרוף לא נוגעים". יששכרוף מנסה לשער מדוע: "אולי זה כי לא התעסקתי בתחומים האלה, וכשמתחתי ביקורת על נתניהו זה היה מזווית שעזרה לו. 'למה הוא לא עושה מספיק בשביל תהליך השלום', 'נתניהו קיצוני' וכן הלאה. זה שירת אותו".

לדבריו, בזמן אמת אף אחד לא הבין מה קורה באתר. "פעם ב- הייתי שומע את מיכל קליין [מנהלת מחלקת החדשות] מתלוננת, ואת אבירם אלעד מדוכא, ואת אלה ואת אלה. אתה לא מבין את גודל המעשה, את גודל הקטסטרופה. אני חושב שגם אילן ישועה הבין רק אז את גודל המעשה. [...] עיתונות? מה זאת עיתונות? הרי היום יש מעט מאוד מקומות שעדיין עסוקים בזה. כולם קודם כל מנסים לשרוד, להצליח להיות רווחיים, ולא מצליחים להיות רווחיים. זה מצב שיש בו הרבה פחות עיתונות והרבה יותר עמדות – אנטי-ביבי או פרו-ביבי ויאללה, לכו מכות.

"מה נשאר מהתקשורת היום? כמעט כלום. אני הייתי דור הביניים בין עידן הדינוזאורים והלאה. סיימתי קורס כתבים בקול-ישראל וחיפשתי עבודה ב-1999. באתי ל'ידיעות אחרונות'. היו שם נחום ברנע, שמעון שיפר, מאיר שלו. הרגשתי כמו במקדש. עשור אחר-כך ב'וואלה' כבר הרגשתי הרבה פחות עיתונאי, אבל זה לא שמעבר לדלת מישהו חיכה לי עם הצעה, בוא תהיה משהו".

ענייני תקשורת

פייסבוק. ב"7 ימים" מראיין עינב שיף את העיתונאית האמריקאית שירה פרנקל על "האמת המכוערת", הספר התחקירי שפרסמה על פייסבוק יחד עם ססיליה קאנג. שיף מציין שהמחברות ריאיינו למעלה מ-400 איש, רובם מנהלים ומנהלים לשעבר בענקית הכחולה. "בפייסבוק היו מאוד אגרסיביים בניסיון לאתר את המקורות שלנו", אומרת לו פרנקל. "הם אמרו לנו שוב ושוב שהם שכרו חברה מיוחדת כדי לאתר אותם ולדעת מי הם. ידענו איזה סיכונים אנשים לוקחים כדי לדבר איתנו".

תנאים. נוה דרומי, פובליציסטית ומגישת מהדורת "הסיפור המרכזי" בערוץ 20, מתארחת השבוע במדור "עניין אישי" של העיתון "בשבע". המראיין, יוסף ארנפלד, מציין שהיא עובדת בערוץ כפרילנסרית.

מירילשווילי. שי שלו ושירי חביב-ולדהורן חושפים ב"גלובס" שיצחק מירילשווילי, הבעלים של ערוץ 20, הרוויח (עם שותפים) עשרות מיליוני דולרים מהשקעה בחברה האמריקאית רובין הוד, שמפעילה פלטפורמה פופולרית למסחר בשוק ההון. "עם זאת, המניות חסומות לתקופה הקרובה, כך שהרווח לא ניתן למימוש מיידי", מובהר בידיעה.

קול קורא. ב"גלובס", שבדרך כלל מפגר אחרי "כלכליסט" ו"דה-מרקר" בסיקור הייטק, מפרסמים פרויקט מיוחד לרגל הישגי השיא של התעשייה – כולל כפולת עמודים תמוהה למראה שמסבירה שמעתה והלאה העיתון יתייחס להייטק ביתר רצינות. "כמו תינוק שהחל ללכת וללמוד לדבר, זה הזמן להתייחס אל ההייטק הישראלי כאל ישות עצמאית, מתפקדת, רבת מימדים, משמעויות והשלכות לכל תחומי החיים והחברה", כותבים שם את המובן מאליו שניתן היה לכתוב גם ב-2011, וב-2001. לרשימה הודבקו דיוקנאות מאוירים של שבעה כתבים, בצירוף ביוגרפיות קצרות שלהם. המסר: הנה אנחנו, תעשייה יקרה, תני לנו את סיפורייך (בבקשה).

שתיקת הדובר. המדור הנוכחי של "על הקו" ב"מוסף הארץ", שבו ניר גונטז' מקיים שיחות פתע עם מרואיינים שבדרך כלל רגילים להתחבא מאחורי דוברים ויחצנים, נפתח בשיחה עם דובר צה"ל, רן כוכב. המסר של הדובר הצה"לי לעיתונאי שביקש לשוחח איתו: "אני לא רוצה לדבר איתך".