שגרה

כוחותינו ירו אתמול למוות בעוד פלסטיני. הפעם זה קרה מיד אחרי ההלוויה של הפלסטיני שבו הם ירו למוות שלשום. אתמול היה זה שאוקת עואד, שנורה בבטנו ובראשו במהלך עימות בין פלסטינים לכוחות צה"ל בבית-אומר. זמן קצר קודם לכן נקבר שם מוחמד אל-עלאמי, שתורו למות מירי כוחות צה"ל הגיע שלשום. עואד, בן 20, אולי נורה למוות כי השליך אבן על הצבא. אל-עלאמי, בן 12 או 13, תלוי בדיווח, נורה כששהה ברכב עם משפחתו בשל טעות בזיהוי.

לפי הדיווח ב"הארץ", מאת הגר שיזף וג'קי חורי, הירי של חיילי צה"ל לעבר מכוניתה של משפחת אל-עלאמי נעשה בניגוד להוראות הפתיחה באש. 13 קליעים נורו לעבר המכונית, אחד מהם פגע בחזהו של הילד/נער והרגו. יום קודם לכן, מוסיפים הכתבים, נורה שאדי לופי-סלים, פלסטיני בן 41, ליד הכפר ביתא. לפי צה"ל, בעת שסלים נורה ונהרג הוא התקדם לעבר חיילים באופן מאיים תוך שהוא מחזיק מוט ברזל בידו. לפי הפלסטינים, הוא היה שרברב שהחזיק בידו מפתח שבדי ועשה את דרכו לכיוון הברז הראשי ששולט על אספקת המים לכפר.

בעיתונות הפלסטינית תופס מותו של עואד את הכותרות הראשיות. בעיתונות הישראלית רק "הארץ" מצא הבוקר מקום בשערו לדווח על מותו ומות שני הפלסטינים האחרים בימים שלפני כן. בעיתונים האחרים לא.

כן מופיעות הבוקר בשער "ידיעות אחרונות" הפניות לידיעות על הלווייתו של רוני דניאל; עדויות נוספות בפרשת ההטרדות של שי אביטל; הפניות ל-16 טורים וכתבות במוספי סוף השבוע ושתי כותרות קורונה (אחת ראשית).

כן מופיעות בשער "ישראל היום" הפניות לידיעות על מתח לקראת ההצבעה על תקציב המדינה; הזנחה בבית-חולים העמק; הצעות לטיולים בלתי נשכחים אחרי השקיעה; מהנעשה בקונפרנס ליג; 25 טורים וכתבות במוספים; הפסדים של מתחרים ישראלים באולימפיאדה; תוצאות סקר TGI; המשך קמפיין העיתון בשירות הבעלים נגד לגליזציה; וכותרת ראשית אחת (קורונה).

כן מופיעות בשער "מעריב" הפניות לידיעות על מחאה של חקלאים; על הלוויותיהם של רוני דניאל וצבי שיסל; על התפתחות בפרשת ההטרדות של שי אביטל; 9 טורים וכתבות במוספים; וכותרת ראשית אחת (קורונה).

גופתו של מוחמד אל-עלאמי, בן 12, שנהרג מירי צה"ל בבית-אומר (צילום: ויסאם השלמון)

גופתו של מוחמד אל-עלאמי, בן 12, שנהרג מירי צה"ל בבית-אומר (צילום: ויסאם השלמון)

ניחא, יגידו הקוראים התמימים, לא כל פלסטיני מת צריך להגיע לשער העיתון הישראלי, גם אם היה ילד או נער, גם אם נהרג מירי כוחות צה"ל, גם אם נפל קורבן לטעות בזיהוי. אבל מה לגבי העמודים שמעבר לשער? ב"ידיעות אחרונות" התפרסם אתמול דיווח על הרג אל-עלאמי והבוקר מתפרסם דיווח על הרג עואד. ב"ישראל היום" (עורך: בועז ביסמוט) ו"מעריב" (עורכים: גולן בר-יוסף ודורון כהן) גם זה אין. אתמול לא דווח דבר על הרג אל-עלאמי, והבוקר לא מדווח דבר על הלווייתו ועל הרג עואד.

ילד/נער פלסטיני בן 12 או 13 נורה למוות בטעות בידי חיילי צה"ל ולקוראים של "ישראל היום" ו"מעריב" לא ניתנת אפילו ההזדמנות לנחור אנחה של חוסר עניין בעודם מרפרפים על ידיעה קצרה בתחתית עמוד 19. עורכי העיתונים חסכו מהם גם את חוסר הנעימות הרגעי הזה.

רצח בסקילה

ב"מקור ראשון", עיתון שפונה לציבור המתנחלים אך מחזיק מערכת חדשות מצומצמת ביותר, אין כל התייחסות לשלושת הפלסטינים שמתו מירי חיילי צה"ל בימים האחרונים. עם זאת, הכותרת הראשית בכל זאת מתייחסת לסכסוך הישראלי-פלסטיני. "מערכת המשפט הצבאית: 99% ממיידי האבנים והבקת"בים ביו"ש נענשים קלות בעסקת טיעון", נכתב שם.

בכותרת המשנה נכתב כי רוב הנאשמים ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה בשנתיים האחרונות "נכלאים ל-10 חודשים בלבד, אף שהעונש המרבי הנקוב בחוק הוא 20 שנות מאסר".

הקוראים מופנים להרחבה בכתבה מאת שילה פריד המתפרסמת במוסף "יומן" של העיתון, שם מתברר כי על מלאכת איסוף הנתונים שבבסיסה עמל ארגון לביא. עו"ד מוריס הירש, לשעבר ראש התביעה הצבאית באיו"ש, מתריע באוזני כתב "מקור ראשון" מפני השלכות היד הקלה של הפרקליטות הצבאית: "הפגיעה החמורה מגיעה דווקא בתיקים הקטנים. איפה שעוד ניתן ליצור הרתעה דווקא באמצעות ענישה על מעשים פחות חמורים", הוא אומר. לדבריו, יש לקבוע בחוק עונש מינימום למיידי אבנים.

ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן מדגיש בכתבה כי "מי שזורק אבן מנסה בעצם לרצוח אזרח או חייל בסקילה, ויש להתייחס אליו כרוצח לכל דבר".

אם אכן ייקבע עונש מינימום בחוק ליידוי אבנים תיווצר בעיה: יהיה קשה להימנע מלהעניש במאסר ממושך גם יהודים המיידים אבנים. ב"מקור ראשון" לא תוהים על כך. למעשה, מתנחלים שמיידים אבנים על חיילים כלל לא מוזכרים בכתבה של פריד או בנתונים של ארגון לביא המובאים בה, אולי משום שהתופעה קטנה בהיקפה יחסית ליידוי אבנים מצד פלסטינים ואולי פשוט מפני ששתי האוכלוסיות שגרות באותו השטח חיות תחת משטרים שונים, ועל כן עומדות לדין ונענשות בשתי מערכות משפט נפרדות, האחת אזרחית והאחרת צבאית.

הכותרות הראשיות

"בנט ושקד בוחנים: ציר עוקף שאשא-ביטון", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". יהודה שלזינגר מדווח כי "בעקבות התנגדות שרת החינוך לחיסונים בבתי-הספר: רה"מ ושרת הפנים שוקלים להעביר את הסמכות לרשויות המקומיות".

"החיסון השלישי", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". אדיר ינקו מדווח כי "בהמלצת מומחי מערכת הבריאות, אך מבלי שניתן אישור לכך מה-FDA, ישראל תהפוך החל מהשבוע הבא למדינה הראשונה בעולם שתחסן במנת שלישית [כך במקור] חלק מבני ה-60 ומעלה".

"שוב חוזר החיסון", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", ובכותרת המשנה מדווח על "היענות רבה למבצע החיסונים של בני 60 ומעלה".

"בלב המדבר, ישראל הקימה בחשאי מחנות מעצר לחפים מפשע", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". עופר אדרת מדווח כי בתחילת שנות השבעים הקימה ישראל בחצי האי סיני שני מחנות מעצר שאליהם הוגלו פלסטינים מעזה שקרובי משפחתם נחשדו בטרור. הכתבה יוצאת הדופן מתבססת על עבודת ארכיון של מכון עקבות.

יקומים מקבילים

"ראש הממשלה הקודם והנוכחי נכנסו בסערה זה לנעליו של זה", כותב יאיר שרקי ב"מקור ראשון". "הם החליפו תפקידים ובעיקר זירות פעולה: בנט שקוע כולו בעשיית הממשלה, נתניהו נאבק לשתק את הכנסת. מבטיהם נפגשים לעתים בהצבעות, אבל הם כמו חיים בשני יקומים מקבילים. הוורוד בממשלה והאפור בכנסת".

גם העיתונאים בישראל החליפו תפקידים. אלו שזעקו כי המדינה מתפוררת תחת שלטון נתניהו משבחים כעת את המנהיגות של בנט, ואלו ששיבחו את המנהיגות של נתניהו זועקים כעת כי תחת בנט המדינה מתפוררת.

אמנון לורד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של אתר nrg)

אמנון לורד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של אתר nrg)

"כל הכדורים נפלו לבנט מהידיים", כותב הבוקר אמנון לורד במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". לדבריו, "המגפה שהיתה בישראל בשליטה מלאה כבר יצאה משליטה", וזאת גם המציאות "במערכה שבין המלחמות בסוריה ובלבנון, גם מול רוסיה ומול נסיכויות המפרץ ואיראן". עוד קובע לורד כי "בנט, לפיד, גנץ ושקד לא הציגו שום מדיניות אלטרנטיבית [לזו המוצלחת של נתניהו] מלבד מסירת המפתחות לבוסים של הממשלה, המפלגות רע"מ והרשימה המשותפת". למעשה, נתניהו הוא שמציל את ישראל גם ממקום יושבו באופוזיציה, בזכות קשריו עם מנכ"ל פייזר והיוזמה שלו לוודא אופציה לרכש חיסונים נוסף. "אותו נפתלי בנט שלפני כשבועיים הכריז שיעילות החיסונים פחותה בצורה משמעותית מול וריאנט דלתא מנסה לשכנע את הציבור, כולל את הנוער, לרוץ להתחסן. זה לא משכנע", קובע לורד.

את התנהלות ממשלת בנט מול הקורונה משווה לורד להתנהלות ממשלת אולמרט מול עזה, ואת האזהרה שהוציא ממשל ביידן לאזרחי ארצות-הברית מפני ביקור בישראל בשל התפשטות המגפה משווה פרשן "ישראל היום" להחלטה של ממשל אובמה למנוע מטיסות אמריקאיות לנחות בנתב"ג בזמן מבצע "צוק איתן". כותרת הטור של לורד: "נופלים במוקדמות".

פרשנית "ידיעות אחרונות" סימה קדמון מתארת מציאות שונה בתכלית. "ראש הממשלה להוט לשכנע אותנו ביעילות ובנחיצות של חיסון שלישי", היא כותבת. קדמון מתארת את שגרת הפעילות של בנט ("כל בוקר בשעה שמונה וחצי הוא מנהל שיחה של כחצי שעה עם צמרת משרד הבריאות, האוצר, הביטחון והחינוך") ואת האופן שבו ראה את הנולד ("ההוראה שלו היתה שהחיסונים יחכו להחלטת הקבינט, ולא ההחלטה לחיסונים. לפיכך, המחסנים מצוידים לדבריו לחודשים קדימה").

סימה קדמון (צילום: אורן פרסיקו)

סימה קדמון (צילום: אורן פרסיקו)

יש גם פרק בטור של קדמון שמוקדש ליחסים הטובים בממשלה: "לחבריו השרים הוא נוהג לומר שהמבחן החשוב שלהם הוא לשמור על הכלכלה והחיים, ושהיסוד להצלחה של הממשלה המורכבת הזאת הוא האמון והרצון הטוב. כשיש בעיות, אמר להם, מרימים טלפון אחד לשני. וכשמישהו מספר לך על משהו שאמרו עליך – תתקשר. תברר. אל תמהר להסיק מסקנות. הדברים האלה מזכירים יותר שיחת מוטיבציה של רשג"ד בצופים עם השבט שלו מאשר של ראש ממשלה עם שריו, אבל בינתיים זה עובד. אפילו הוויכוחים המרים בישיבות הקורונה או בישיבות השרים, שמהם יוצאות ההדלפות על השרה יפעת שאשא-ביטון – נשמרים בגבולות הגזרה".

לפי קדמון, בכנסת "הקואליציה רשמה לעצמה כמה הישגים לא רעים השבוע", עד כדי כך ש"ההצלחה של הקואליציה בכנסת מעוררת תסכול עמוק אצל נתניהו ואנשיו. לאט-לאט מתחילים להפנים שם שהממשלה עשויה להחזיק מעמד יותר מכפי שנראה בהתחלה. ביום ראשון יתחילו הדיונים על התקציב בממשלה. יהיו דרמות, יהיו ויכוחים, יהיו כותרות שכל הצדדים ימהרו לנפק לתקשורת. אבל המכשול העיקרי, תקציב הביטחון, סוכם כבר באמצע השבוע בין בנט, ליברמן וגנץ".

עמיתה לעיתון, נחום ברנע, שותף להערכותיה. "אפשר לומר, בכל הזהירות, שממשלת בנט מפתיעה לטובה", הוא כותב בטורו שבפתח "המוסף לשבת". "היא מתנהלת, מה שאי-אפשר היה לומר על קודמתה. השרים עובדים; המשרדים עובדים. תנו לנו ממשלה משעממת, התפללנו בין סבב בחירות לסבב בחירות. אין להוציא מכלל אפשרות שתפילתנו התקבלה".

בלי להתבייש

העורכים של שני העיתונים של משפחת אדלסון מתייחסים הבוקר לנתונים המחמיאים של סקר TGI. בידיעה ב"מקור ראשון" מצוטט עורך העיתון חגי סגל כך: "'מקור ראשון' שומר אמונים לקו הרעיוני המסורתי שלו, כמובן תוך סיקור הוגן של כל גוני הקשת הרעיונית, ובוודאי בלי משוא פנים לאישיות פוליטית כזאת או אחרת. כולם סופגים ביקורת או שבחים במידת הצורך".

בידיעה של "ישראל היום" על נתוני הסקר מסתפק עורך העיתון בועז ביסמוט בהצהרת כוונות צנועה בהרבה: "אנשי 'ישראל היום' עושים מדי יום תקשורת ייחודית ומקורית, בלי לפחד ובלי להתבייש".

עמוד שדרה שהלך והתחזק

הפרשן הכלכלי של "מעריב" יהודה שרוני, שבאופן מסורתי משרת את מוקדי הכוח בישראל, מקדיש חלק מטורו לפרידה ממיכל הלפרין, הממונה על רשות התחרות. לדבריו, הלפרין "הגיעה מצוידת בעמוד שדרה שהלך והתחזק לאורך שנות כהונתה".

שרוני מתאר את הלפרין כמי ש"לא חששה להתעמת מול מונופולים". לדבריו, "היא נקטה לצורך העניין דרכים כלכליות אפקטיביות, במקום לקבל החלטות שנועדו לספק את הדם שחיפשו גורמים בתקשורת. היא העדיפה להשתמש באכיפה מינהלית על פני אכיפה פלילית במקרים שבהם לא הוכחה כוונת מכוון להפר את החוק".

כדוגמה לכך מציין שרוני שהלפרין הטילה קנס בסכום של 39 מיליון שקל על קוקה-קולה. שרוני לא מציין כי גובה הקנס המקורי נועד להיות 62 מיליון שקל, אך הופחת בעקבות מאמצי החברה, ולא מזכיר כי החברה ערערה גם על הקנס הזה. בנוסף, בטור של שרוני אין כל הערכה לגבי היקף הרווחים השנתי של המונופול כדי שהקוראים יוכלו לחשב בעצמם האם הקנס עשוי להרתיע את החברה מפני ניצול מעמדה לרעה גם בעתיד.

"האם הצליחה בתפקידה?", שואל שרוני ביחס להלפרין, ומשיב: "לדעתי כן".

מיכל הלפרין, הממונה על ההגבלים העסקיים (צילום: תומר יעקבסון, רישיון CC BY-SA 3.0)

מיכל הלפרין, הממונה על ההגבלים העסקיים (צילום: תומר יעקבסון, רישיון CC BY-SA 3.0)

הדוגמה הראשונה שמביא שרוני בטורו לפועלה של הלפרין ברשות התחרות עוסקת בשוק חלקי החילוף לרכב. "ההחלטה האחרונה שקיבלה נגעה לממצאי בדיקה שפורסמו השבוע על היחס בין עלות סל חלקי החילוף למכוניות לבין מחיר המכונית עצמה", הוא כותב. "התברר שצרכנים שאינם מודעים לנושא עלולים ליפול למלכודת הדבש שבין מחיר מכונית זולה לעלות חלקי חילוף גבוהה, ולהפך. המידע במקרה זה הפך לאמצעי חשוב להגברת התחרות בין יבואני המכוניות".

כיצד המידע הזה הפך לאמצעי חשוב להגברת התחרות? שרוני לא מסביר. האם פעולה ממשית נגד יבואני הרכב היתה יכולה להגביר עוד יותר את התחרות? ייתכן, אבל כדי לדון בכך יהיה על הקורא לנטוש את "מעריב" ולעבור ל"דה-מרקר", שם כותב גיא רולניק בטורו על אותה החלטה ממש של הממונה על רשות התחרות. אחרי שהוא מזלזל בחוקרי הרשות שגילו את הידוע לכל מתפנה רולניק להתייחס למעשיהם ולמחדליהם.

"מתברר שברשות התחרות שלנו לא חושבים שזה תפקידם לטפל בבעיה. הם כאן רק כדי לחקור את הנושא ולדווח לכם", קובל רולניק. "או כמו שכותבת הרשות בסיכומו של הדו"ח שלה: 'נדגיש שוב, כי מסמך זה אינו מבקש להביע עמדה ערכית בשאלה אם רצוי יותר שהרכב עצמו יימכר בזול וחלפיו ביוקר או ההפך. הוא גם אינו מבקש להוקיע יבואנים על מכירתם של חלקי חילוף במחיר גבוה יותר מהמחיר שבו מוכר יבואן אחר חלק לצורך דומה. מטרתו של המסמך להביא למודעות צרכנית את הפערים הגדולים הקיימים בעלותם של חלקי החילוף ברכב ולהדגיש את החשיבות שבלקיחת עלות זאת בחשבון בעת השוואת עלותם של רכבים'.

"ישבה רשות ממשלתית, שהחוק מעניק לה את הסמכויות הגדולות ביותר שיש לרשות בישראל – רשות שיכולה לחקור, לעצור, לדרוש מסמכים, לקחת חברות לבית-משפט, להגיש כתבי אישום – והפיקה דו"ח שמטרתו להביא 'למודעות צרכנית'". רולניק לועג לרשות לתחרות, וטוען כי במקום לפעול מתוקף סמכותה כדי לממש את מטרותיה היא "משיקה עצמה מחדש כתנועת נוער: לומדים, שואלים, כותבים, מתכנסים ומתפזרים הביתה עם משימה. לחשוב".

על אף ההערכה שמביע שרוני להלפרין, את ראיון הפרישה הראשון שלה העניקה דווקא ל"גלובס". בעמותת צדק פיננסי דלו ממנו כמה פנינים.

סובלימציה

השבוע דיווח איתמר אייכנר באתר ynet כי איציק שמולי, ממנהיגי המחאה החברתית של שנת 2011 ובהמשך חבר-כנסת ושר, ימונה למנכ"ל הסניף הישראלי של הפדרציה היהודית של ניו-יורק. "שכרו של שמולי צפוי לעמוד על בין 250 ל-300 אלף דולר בשנה", נכתב בידיעה.

במדור "בקיצור" שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מונה הבוקר בנימין טוביאס "5 פוליטיקאים שתפסו ג'וב מפנק אחרי הכהונה". שמולי, חבר של כבוד ברשימת מקבלי הסיקור החיובי של "ידיעות אחרונות", מוזכר במדור, אבל רק כמקפצה לביקורת על בנימין נתניהו.

בעצם, אגרוף קפוץ אינו סימן לאלימות

"מה שהכי מוזר בעניינו של עמוס רולידר זה שהכל היה מול העיניים כל הזמן. אתה מביט בו מדבר, צועק, מזיז ידיים בעצבנות, מעווה פנים בכעס, פוקח עיניים גדולות, מרים גבות – והגוף שלך מיד מזהה משהו אחר, משהו בוטה, מוזר, מאיים. אם צריך לתמלל את ה'משהו' הזה, אז זה נשמע בערך כך: הוא מפחיד האיש הזה, הוא די מטריד, קצת קוקו. אני חושב שכל אדם רגיל, 'נורמלי', הבחין בכך. עניין של אינסטינקטים, של תקשורת לא מילולית".

במלים האלה פתח אלון עידן את טורו ב"מוסף הארץ" לפני חודש, שנכתב בעקבות תחקיר כאן 11 על האופן שבו השתמש בעבר רולידר באלימות פיזית כלפי מטופליו.

הבוקר ניבטת דמותו של רולידר משער מוסף "שישבת" של "ישראל היום". "חטפתי אגרוף בבטן, זה כואב, אבל אני אתאושש" הוא הציטוט שהפך לכותרת. רולידר מציג בראיון ל"ישראל היום" את גרסתו. המראיינת, חגית רון-רבינוביץ', מטה אוזן בקשב רב. אולי משום ההיכרות המוקדמת ביניהם.

"את עמוס רולידר (72) אני מכירה מעבר לפרסונה הטלוויזיונית שלו בגלל האימהות המיוחדת שלי לילד אוטיסט, שמטופל לפי הצורך על-פי עקרונות השיטה ההתנהגותית, המוגדרת 'ניתוח התנהגות יישומי', שאותה מלמד רולידר ומסמיך סטודנטים לעסוק בה", היא כותבת כבר בתחילת הראיון. בהמשך היא מציינת כי פעמיים הוזמנה על-ידי רולידר לשאת הרצאות.

"אתה אדם אלים?", שואלת רון-רבינוביץ' את רולידר. "אין משהו שרחוק ממני יותר מאלימות", הוא משיב. עם זאת, לדבריו, הוא "אדם שמתלהב" ועל כן "יש מי שמפרש את התשוקה שלי, את הדרמה שלי שאני מייצר כשאני מדבר, את האגרוף הקפוץ – כאלימות".

הדרך לגיהנום

בשנת 2019 סייר נחום ברנע במשרדי חברת הריגול NSO וקיים שיחות עם שניים מבכיריה. "האנשים טובים, הכוונות טובות", כתב אז. כבר שנתיים לפני כן החלו להתפרסם תחקירים וגילויים על השימוש שעושים משטרים דכאניים ברחבי העולם בטכנולוגיה של NSO, וברנע התייחס לחלק מהממצאים בטורו, אבל הטון הכללי היה חיובי והמסרים שיצאו ממקלדתו הדהדו את מסרי יחסי-הציבור של החברה.

נחום ברנע, 2014 (צילום: משה שי)

נחום ברנע, 2014 (צילום: משה שי)

"הנגישות שניתנה לברנע סיפקה ל-NSO שירות תקשורתי שלא יספקו גם מאה כתבות יחצנות קנויות", כתב אז איתמר ב"ז על הטור של ברנע. "הקורא הסביר יקבל מברנע את הרושם שיש בעיות ואתגרים – אחרי הכל, ככה זה בביזנס, והרי 'כולם חשודים' – אבל בסך הכל, אשפי המחשבים ההרצלייניים שלנו הם החבר'ה הטובים, והם מקדישים את מיטב מרצם ומוחם לתפיסת החבר'ה הרעים, ומי שרודף אותם הוא צבוע".

הבוקר, לאחר שלאחרונה עוד תחקיר רחב היקף קישר בין חברת הריגול הישראלית לעוד עשרות מקרים של מעקב אחר עיתונאים ופעילי זכויות אדם, ברנע משנה את הטון. אחרי סקירת הפרשה האחרונה, הקשרים בין חברת NSO למדיניות ממשלת נתניהו והנזקים שגרמה הפרשה ליחסי ישראל עם בעלות בריתה בעולם, כותב ברנע כך: "היצוא הישראלי בתחום הסייבר ההתקפי הוא חלק קטן מתעשיית ההייטק. יש שמעריכים אותו בעשרה אחוזים, אולי פחות. לא ייגרם אסון אם ממשלת ישראל תטיל איסור על היצוא בענף הזה. ההפסד במסים יתקזז ברווח בשם טוב, בהסברה וביחסים עם מדינות מערביות".

על חלקו בהכשרת המשך מכירת הסייבר ההתקפי של NSO וחברות אחרות למדינות לא דמוקרטיות, אך לפני שנתיים, ברנע אינו כותב דבר.

המהירות היא ההוכחה

כתבת השער של "בשבע" מוקדשת למקרה תקיפה של אשה בדרום תל-אביב. בכותרת המשנה בשער נכתב כי "המשטרה, התקשורת ונבחרי הציבור נאלמו השבוע למול תקיפה אכזרית של אשה מבוגרת בביתה בידי מסתנן אריתראי שמאחוריו עבר פלילי ארוך".

בכתבה עצמה, מאת יוסף ארנפלד, נכתב כי תחילה המשטרה לא רצתה לבדוק כלל את תלונת האשה, ורק לאחר שהאירוע דווח בידי כתב ynet אלי סניור נכנסה המשטרה לפעולה ועצרה "את החשוד בתקיפה, מרדק טספניס (31), מסתנן אריתראי שמתגורר בשכונת שפירא בתל-אביב מזה עשר שנים".

"לאחר שהביט בתמונות של האשה החבולה מבית החולים, שם היא עדיין מאושפזת, קיבל השופט אודי הקר את בקשת המשטרה והאריך את מעצרו של החשוד בחמישה ימים", מדווח ארנפלד. "מהחשדות החמורים עולה כי הוא מואשם בין השאר במעשה מגונה בנסיבות מחמירות תוך גרימת חבלה, התפרצות למגורים לבצע עבירה, איום, תקיפה הגורמת חבלה ממש וכן החזקת אגרופן או סכין שלא כדין". לדבריו, "נגד טספניס תלוי ועומד תיק נוסף שבו הוא מואשם בהתפרצות והיזק לרכוש, שבמהלכה ניסה לכאורה לאנוס אך לא הצליח עקב התנגדות הקורבן".

בהמשך הכתבה הופך טספניס מחשוד לאשם. גורמים ב"עוטף תחנה מרכזית" מסבירים כי המשטרה ניסתה לטייח את המקרה וכי "רק כשכתב של ynet הוציא את הסיפור החוצה המשטרה התחילה לחקור ותפסה מהר מאוד את המסתנן שאנס". ארנפלד מוסיף: "הוכחה לטענותיהם היא המהירות שבה המשטרה תפסה את המסתנן התוקף, מאז שהפסיקה להכחיש את עצם המקרה".

אולם טספניס (מדרק ולא מרדק, כפי שנכתב בטעות ב"בשבע") ככל הנראה אינו האדם שתקף את האשה שבלב הסיפור. אולי פשע במקרים אחרים, אבל כנראה לא הפעם. שלשום שחררה אותו המשטרה ממעצר אחרי שקורבן התקיפה הצביעה במהלך מסדר זיהוי על אדם אחר. בינתיים נעצר חשוד אחר במעשה, אריתראי אף הוא, נטול עבר פלילי.

בעמוד הפייסבוק של "עוטף תחנה מרכזית" הפנו הבוקר לכתבה ב"בשבע" וציטטו את הדברים שהובאו מפיהם. כלומר את רוב הדברים שהובאו מפיהם. הם החליטו לא לצטט את המלים "ותפסה מהר מאוד את המסתנן שאנס".

בשולי החדשות

א. בזמן שהממשלה מנסה להעביר רפורמה בחקלאות, ואלה מצדם מגיבים בהפגנות ובחסימת כבישים, ב"מעריב" של אלי עזור מצאו לנכון להעניק את הבמה לשר החקלאות עודד פורר. לא ראיון, לא כתבה, אלא פשוט "טור אורח" שבו הוא שוטח בלא הפרעה את משנתו. פורר הוא חבר-כנסת במפלגת ישראל-ביתנו. העומד בראשה, שר האוצר אביגדור ליברמן, קיבל בעבר בכמה הזדמנויות את אותה בימה נוחה ב"מעריב".

ב. הקמפיין של "ישראל היום" נגד לגליזציה של מריחואנה בישראל נמשך, הפעם בדמות ראיון עם פרופסור יפרח קמינר, ש"מציב מולנו מראה כדי שלא ניפול למלכודת הקנאביס, למרות הטרנד הגובר בעולם לאשר אותו כחוקי".

מו"לית "ישראל היום", המולטי-מיליארדרית ד"ר מרים אדלסון, היא מומחית לטיפול בהתמכרויות לסמים. ההון שירשה מבעלה המנוח שלדון, שבאמצעותו הם מממנים כבר 14 שנים את המיזם הכושל פיננסית "ישראל היום", נצבר בזכות התמכרותם של מיליונים ברחבי העולם להימורים בבתי-הקזינו שהקים.

מודעה

הליכוד מחפש מאוכזבי בנט ב"בשבע"

ענייני תקשורת

עוד מקף. העיתונאי יוסי אליטוב, עורך השבועון "משפחה", נכנס בשנת 2018 לבנק בקינשאסה, בירת קונגו, עם רבע מיליון דולר במזומן שאותם הפקיד לחשבון שבבעלותו, כך לפי כתבה מאת גור מגידו והגר שיזף שמתפרסמת הבוקר ב"דה-מרקר". הפרט הזה הוא רק נקודת ציון אחת במערך מורכב של קשרים ואינטרסים שבמרכזם עומד אליטוב, הנפרשים בפני הקוראים.

אדם המוגדר בכתבה "גורם בעולם התקשורת החרדי" אומר כי "התפקיד של אליטוב דומה לזה שהיה פעם לניר חפץ". כלומר, הוא החוט המקשר בין ההון, העיתון והשלטון. אליטוב, בתגובה, מודה כי יש לו עסקים מעבר לעיתונות, אך מבהיר: "אני מקפיד על הפרדה מלאה בין עסקי לבין פעילותי העיתונאית".

מוזס חותר לעסקת טיעון. גידי וייץ כותב על סיומה המתקרב של כהונת אביחי מנדלבליט כיועץ המשפטי לממשלה. בין היתר מתייחס וייץ לתיקי האלפים, ומעריך כי הן נתניהו והן בני הזוג אלוביץ' לא צפויים לנסות ולהגיע לעסקת טיעון.

"הנאשם היחיד שאותת כי הוא מוכן לחתוך הפסדים הוא נוני מוזס, שניהל עם הפרקליטות מגעים בניסיון לרקום הסדר טיעון. הסיבה לכך שהעסקה לא הושלמה היא ההתנגדות הנחרצת של מנדלבליט ושל הפרקליטות להמרת סעיף האישום נגד מוזס בסעיף קל יותר, סיוע להפרת אמונים", כותב וייץ. "אם מוזס יודה בעבירה שבה הוא מואשם, מסתמן שמנדלבליט יגלה נדיבות בעניין העונש ויוותר על מאסר בפועל".

עוד תביעת דיבה. ישי פרידמן מדווח ב"מקור ראשון" כי התביעה שהגישו הרב אסף נאמבורג ומכינת עוצם נגד חדשות 13 הסתיימה בפשרה שכוללת פיצוי כספי. תביעת הרב והמכינה נגד גורמים אחרים שקשורים לכתבה, ובהם עו"ד יאיר נהוראי, נמשכת.

שבת קודש. קלמן ליבסקינד מקדיש את טורו ב"מעריב" לביקורת על כתבתו של יגאל מוסקו בדבר התנכלויות לפסלטינים בדרום הר חברון. רוב הטקסט של ליבסקינד עוסק בהפרכת הטענות העובדתיות של מוסקו. בסיום הוא כותב גם על זכות התגובה שניתנה, או לא ניתנה, למועצת הר חברון.

הכתבה של מוסקו הסתיימה באמירה שלפיה "מועצת הר חברון סירבה אפילו למסור תגובה". ראש המועצה יוחאי דמרי סיפר לליבסקינד שרצה להגיב, אולם לאחר התייעצות עם רבנים החליט להימנע מכך משום שהכתבה שודרה אחרי כניסת השבת. בתשובה לשאלת ליבסקינד, מדוע לא ציין כי במועצה רצו להגיב אך נמנעו מכך מסיבות הלכתיות, השיב לו מוסקו: "לאחר שצפיתי בסרטונים רבים של יהודים רעולי פנים ממאחזי המועצה מיידים אבנים בשבתות סברתי לתומי שאין בעיה הלכתית למסור לפחות תגובה לתוכנית שמשודרת בשבת. עובדתית: סירבו להגיב".

השתנתה האג'נדה. במוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון" מראיין צביקה קליין את פרנק מלול, מנהל ערוצי i24News, לרגל תחילת שידורי הערוץ בערבית באמירויות. "אז מה האג'נדה שלכם?", שואל קליין את מלול, שמשיב: "בתחילת הדרך זה היה לחבר את ישראל לכל העולם ואת כל העולם לישראל. האג'נדה השתנתה לפני כמה חודשים בעקבות 'הסכמי אברהם', וכעת המטרה שלנו היא לקדם מזרח תיכון חדש".

השמאל. במוסף "ישראל השבוע" מראיינת מוריה קור את שלומי אלדר לרגל הקרנת סרטו החדש על ענת קם. "השמאל זרק את ענת קם לכלבים" הוא הציטוט שהגיע לכותרת. חלק ניכר מהביקורת מופנה ישירות לעיתון "הארץ", שפרסם את המסמכים שהעבירה קם לכתבו דאז אורי בלאו. "היו כשלים ב'הארץ' שאף אחד לא עצר", אומר אלדר. "ניר בכר היה עורך המוסף ודב אלפון עורך העיתון, אף אחד לא מזכיר אותם. האם זה היה קורה כיום ב'הארץ'? ממה שאני מכיר אני משער שלא. אבל זה שהיו כשלים חמורים והעיתון ניסה להתנער מהם – בוודאות".

איגוד הביביסטים. נדב העצני כותב ב"מעריב" בגנות איגוד התקשורת הישראלית, שהוקם בשבוע שעבר. "אין בין מובילי היוזמה החדשה אף עיתונאי בעל יושרה", טוען העצני. אצלנו באתר כתב על כנס היסוד של הארגון איתמר ב"ז, והגיע למסקנה דומה.

רדידות שאינה מודעת לרדידותה. דן מירון מניח עבור קוראי מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" את העיתונאי והסופר ארי שביט על הגריל, ומסובב. מי שמחזיק במנוי ל"הארץ" מוזמן להקליק על הקישור שלעיל ולצלול לפרטים. כל היתר יכולים להסתפק בביטוי מייצג אחד מתוך הביקורת של מירון על ספרו של שביט: "רדידות המעמידה פני עומק".