שערי העיתונים היום נתפרו כולם על-ידי עורך אחד, ופרשות בועז יונה ועסקת חילופי השבויים עם חיזבאללה תופסות את כולם. ב"מעריב" ניתן רוב השער ליונה, ופס קטן בתחתית לחיילים החטופים. ב"ישראל היום" השער מחולק חצי-חצי. ב"ידיעות אחרונות" חילקו את השער בצורה לא שגרתית ודווקא מרעננת – לאורך: שני שלישים תופסים רגב וגולדווסר, שליש תופס יונה האזוק, ונשאר מקום גם להפניה קטנה לידיעה על מחקר סנסציוני. "הארץ" נותן את התמונה הראשית ליונה ואת הידיעה הראשית לחיזבאללה, ועוד נשאר לו הרבה מקום לידיעות על נאצי אוסטרי שכנראה מתחזה לחולה, לתעלומה ארכיאולוגית בכנרת ועוד כמה הפניות קטנות.

העסקה עם חיזבאללה

אז מה חדש בעניין העסקה עם חיזבאללה, שבמסגרתה יוחזרו לישראל החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר? לא הרבה, חוץ מזה שהיא כנראה עומדת לצאת לפועל. הכותרת הראשית של "הארץ" קובעת, או יותר נכון מציעה, תאריך: "מקורות בישראל: עסקת השבויים עם חיזבאללה – אולי בשבוע הבא". בידיעה עצמה (עמוס הראל, ברק רביד, ג'קי חורי, יובל אזולאי ויואב שטרן) מוזכרים תאריכים ספציפיים, ששאובים מהתקשורת הערבית: בין ה-20 ביוני ל-25 ביוני. גם ב"מעריב" מזכירים את הערכות התקשורת הלבנונית, אבל הכותרת היא "יש עסקה, אין מועד". שמעון שיפר וסמדר פרי ב"ידיעות אחרונות" מדגישים כי נוסף לחיילים, התחייב חיזבאללה להעביר גם "דו"ח מפורט" על "מאמציו לאתר את הנווט רון ארד".

ב"ידיעות אחרונות" מרבים לעסוק גם במשמעות שחרורו של רוצח משפחת הרן, סמיר קונטאר, ששימש לכאורה "קלף מיקוח" במו"מ על רון ארד. מה זה מרבים לעסוק? סוחטים את לימון המלודרמה. אחרי שטיפלו ביד מגושמת במשפחת ארד בימים שעברו, הם מקדישים עכשיו כפולה המעמתת באופן סנסציוני בין משפחת קורבנות קונטאר לבין אביו של החטוף אלדד רגב.

העיתונים מדגישים גם כי ישראל הציבה לחיזבאללה אולטימטום: אם יסרב לעסקה – תכריז ישראל על החיילים כעל חללים. מה לגבי שאר פרטי העסקה? אין כל-כך חדש: המחיר נשאר כשהיה, פלוס מינוס מחבל אחד או שניים. סימן השאלה סביב מצבם של החיילים טרם פוענח.

בועז יונה מובל על-ידי שוטרים עם נחיתתו בארץ (צילום: ניר כפרי)

בועז יונה חוזר לארץ, ולכלא

בועז יונה, המנכ"ל הנמלט של חברת הבנייה חפציבה, השאיר מאחוריו אלפי אנשים מרומים בלי דירה. אתמול, לאחר כשנה של בריחה ושהות של חודשים בכלא האיטלקי, הוא הוחזר ארצה. מיד עם נחיתתו נלקח יונה למשטרה, שם חתם על עסקת טיעון. העיתונים מתמקדים היום בדברים שהטיח יונה בתקשורת בהיותו במטוס ובפרטי עסקת הטיעון.

לפי העיתונים, העבירות שבהן הודה יונה הן גניבה, קבלת דבר במרמה, זיוף, קשירת קשר ורישום כוזב במסמכי תאגיד. העונש יהיה שבע שנות מאסר בפועל ותשלום פיצוי של ארבעה מיליון שקל. ב"מעריב" מדגישים פרט אחר מעסקת הטיעון: "יונה התחייב להפליל את בכירי הבנקים שסייעו להסתיר את מצבה של חפציבה" (דורית גבאי ועמי בן דוד). זו גם הכותרת הראשית של העיתון: "יפליל את הבנקים". "מעריב" קורא לעסקה "שנויה במחלוקת". סיבה אחת היא התשלום הנמוך, לפי הכותרת, שהושת על יונה. גבאי כותבת גם כי יונה טוען שהוא חסר כל, וכי ארבעת מיליון השקלים הם תרומה שניתנה לו, ולכן עסקה כזו תמנע חילוט של כספים שייתכן ויונה מסתיר. עוד סיבה מציע הפרשן המשפטי עמנואל גרוס: העסקה היתה חפוזה ונחתמה לפני שגובש כתב אישום ומוצתה החקירה.

ב"ידיעות אחרונות" כמו ב"ידיעות אחרונות", התמקדו בטפל. "מופע האימים" של בועז יונה, כפי שהוגדרו בטור ביקורת טלוויזיה ב"מעריב" הדברים שהטיח בתקשורת, הם ב"ידיעות אחרונות" האייטם המרכזי בגלגולה הנוכחי של הפרשה. מררתו של יונה נפרשת על פני כפולה שלמה. ראובן וייס, מאיר תורג'מן, אורון מאירי ומנחם גנץ גויסו כדי להביא את הסיפור, כלומר, פרטי הגידופים של יונה (וכמובן, מספר המושב במטוס!); רענן שקד נרתם לכתוב טור פרשנות ("אויש, תסתום"), ובין המוני התמונות של יונה צועק, יונה מתעצבן, יונה קופץ שיניים ויונה מחייך באזיקים השאירו לטובה צימוקי פינה קטנה כדי לספק לקוראי "ידיעות אחרונות" קצת מידע ממשי.

ומה ב"הארץ"? התמונה על השער היא אמנם של יונה צועק במטוס ("באדיבות ערוץ 2"), אבל עמ' 4 המוקדש לסיקור הפרשה כמעט שאינו עוסק ב"מופע האימים". אולי מפני שב"הארץ" חשבו שזה לא מעניין, ואולי כי לא היה ל"הארץ" כתב על המטוס. מה מופיע ב"הארץ"? גרסת יונה. לא, לא זאת הקובעת שהעיתונות אשמה בפשעים שביצע, אלא גרסה מופרכת פחות, לפחות לכאורה: "יונה טען כי קריסתה של חפציבה היתה מעידה עסקית בלבד. לדבריו, הוא לא נמלט לאירופה, אלא יצא מישראל בניסיון לפתור את המשבר העסקי אליו נקלע ולמסור ללקוחותיו את הבתים שרכשו ממנו".

אוספים שרידי קסאם באשקלון (צילום: אדי ישראל)

ומה קורה עם חמאס ועם סוריה

ב"הארץ" מביא ברק רביד ביקורת חריפה של טריה לארסן, "פקיד בכיר באו"ם", על המשא-ומתן שמנהלת ישראל עם סוריה. "ישראל נתנה מתנה ענקית לסוריה בלי לקבל עד עכשיו דבר בתמורה", "סוריה מקבלת לגיטימציה בינלאומית חינם", "אירופה מחזרת אחרי הסורים בגלל המו"מ עם ישראל, והם מצדם כבר לא נדרשים לתת כלום בתמורה". הדברים נאמרו "בשיחה עם דיפלומטים בשבוע שעבר". עוד ב"הארץ:" אבי יששכרוף, עמוס הראל, יובל אזולאי ומיכל גרינברג מספקים כותרת בעמ' 3: "חמאס: הפסקת האש עם ישראל קרובה ותחל בתוך זמן קצר". בידיעה מיוחס הציטוט לאיסמאעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס, שהצהיר גם כי החזרת החייל החטוף גלעד שליט אינה חלק מהסכם הפסקת האש. הפסקת אש או לא הפסקת אש: אתמול נפצע קל עד בינוני אזרח תושב אשקלון מפגיעת רקטה, וצה"ל חיסל ארבעה פלסטינים.

עוד עניינים פוליטיים

ב"הארץ" מספרת מזל מועלם כי ראש עיריית ראשון-לציון וחבר קדימה, מאיר ניצן, שהיה מתומכיו של אהוד אולמרט, העביר את תמיכתו לשאול מופז. ניצן, שלאחרונה פירסם "הארץ" בהרחבה יתרה מאוד את סיפורה של מזכירתו שטוענת כי התעלל בה מינית, נחשב לפי מועלם ל"אחד מאנשי השטח המשפיעים במפלגה". עוד כותבת מועלם כי ראשון-לציון היא העיר עם מספר המתפקדים הרב ביותר למפלגת קדימה.

שתי הצעות חוק מתכוונות לשנות את הרגלי הנסיעה לחו"ל של נבחרינו ואת אופן ההתנהלות של אנשי עסקים שם. ההצעה הראשונה, שכבר נידונה בעיתונות באריכות ועומדת כעת בפני קריאה שנייה, אוסרת על מי שנבחר לכנסת לבקר במדינות המוגדרות כמדינות אויב. שחר אילן מדווח ב"הארץ" כי רוב הח"כים הערבים הודיעו כי ימשיכו לנסוע למדינות כאלה, ואחד מהם אף מתכונן ליזום נסיעת פרובוקציה של כל תשעת חברי-הכנסת הערבים. אילן מונה את מדינות האויב: סוריה, לבנון, עיראק, איראן, סעודיה ותימן. האמת? חשבתי שיש לנו הרבה יותר אויבים.

הצעת החוק השנייה עוסקת בזרים ידידותיים, ידידותיים מדי. ההצעה, שעברה אתמול בקריאה ראשונה בכנסת, קובעת כי מתן שוחד לעובד ציבור זר או לעובד של ארגון בינלאומי ייחשב עבירה פלילית שעונשה עד שלוש וחצי שנות מאסר. ההצעה עוסקת רק בשוחד שניתן במסגרת פעילות עסקית, ולכן עסקאות מפוקפקות של פקידי המדינה בחו"ל אינן מאוימות כרגע.

יואל מרקוס סוגר חשבונות עם אהוד ברק. ברק יורה לכל הכיוונים, כותב מרקוס, הוא אינו מנהיג לאומי. מדוע? ובכן, לא בגלל התנהלותו כשר ביטחון, זו אחראית ו"מתואמת" לפי מרקוס, שנותן סיבה אחרת: ברק התקשר אליו ונתן לו ציטוט "אוף דה רקורד", ואז נתן את הציטוט לעיתונאים אחרים "און דה רקורד".

משמאל: נשיאת בית-המשפט העליון דורית בייניש, שר המשפטים דניאל פרידמן וסגן ראש עיריית ירושלים יהושע פולק, אתמול בטקס בעירייה בירושלים (צילום: אנה קפלן)

ומה עם קצב ורמון?

אסף שניידר הזכיר את הדמיון בין פרצופו המעוות מזעם של בועז יונה עת ירה את תוכחותיו כלפי כל העולם ואשתו ובין זה של הנשיא לשעבר משה קצב כשנשא נאום דומה (אם כי הרבה הרבה יותר ארוך, ועם יותר אנשי ביטחון מסביבו). זה אינו האזכור היחיד של קצב בעיתונות היום. עפרה אידלמן מזכירה ב"הארץ" שאתר "הארץ" דיווח ראשון אתמול על כך שפרקליטי קצב הגישו תלונה נגד השופטים שאמורים לדון את קצב, בשל הדעה המוקדמת שהיתה להם לכאורה, כפי שעולה מהפרסומים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת בעניין זה היום היא: "ועכשיו: השופטים ייבדקו".

גם עניינו של עבריין מין אחר, חיים רמון, מסרב לרדת מסדר היום; יותר נכון, רמון עצמו הוא שמנסה להשאירו על סדר היום. בדרך כלל זוהי טובה צימוקי שמדווחת ב"ידיעות אחרונות" על נסיונותיו של רמון להקים ועדת חקירה שתבדוק את החקירה שנערכה נגדו. היום זה אמיר אורן שכותב ב"הארץ" על ההצעה להקמת ועדת חקירה כזו: "עולה ממנה הצעת החוק לעשיית דין בחוקרי פוליטיקאים התשס"ח: 'היה כי תיערך חקירה פלילית ותתגבש טיוטת כתב אישום נגד שר, ובלבד שאינו מתנועת ש"ס, תמנה הממשלה ועדה לחקירת החוקרים, עד שיבינו את הרמז, הם ועמיתיהם עד דור אחרון".