ובינתיים, בישראל

הכותרת הראשית בגליון סוף השבוע של "גלובס" (עורכת: נעמה סיקולר) היא היחידה שאינה מוקדשת לבחירות בארצות-הברית, אלא למציאות הישראלית. "69%", נכתב שם בגופן אימתני, ומתחת: "עלייה תלולה בפניות לשירותי הרווחה".

לפי הדיווח, מאת שני אשכנזי, בחודש אוקטובר שזה עתה חלף נפתחו 6,380 תיקים חדשים בשירותי הרווחה, לעומת 3,778 בחודש המקביל אשתקד. בין היתר נרשמה עלייה של 121% בתיקי אלימות, 126% בתיקי זִקנה ו-64% בתיקי מצוקה כלכלית.

עמותת ער"ן, המציעה עזרה נפשית, רשמה עלייה של 100% בפניות לעומת החודש המקביל בשנה שעברה. לפחות 20% מהפונים לקו הסיוע של הארגון הם כאלו שזו פנייה ראשונה שלהם, אומר המנכ"ל דוד קורן, ומוסיף כי חל שינוי בפרופיל הפונים, כך שיותר מהם פונים על רקע אובדן מקור פרנסה. בעמותת לתת, המסייעת לנזקקים, נרשמה עלייה של 44% בפניות בחודש אוקטובר האחרון לעומת השנה שעברה.

בתחתית שער "הארץ" מדווחת לי ירון על הזינוק בפניות האובדניות לער"ן. 837 אנשים פנו למוקד של העמותה בחודש שעבר ואמרו כי הם מתכוונים להתאבד. שיא שנתי. בסגר הראשון, המבקשים לשים קץ לחייהם הסבירו את הרצון בפחד ובחרדה. בסגר השני ניכרה עלייה משמעותית בסיבות אחרות. לדוגמה, שיעור הפניות האובדניות בגלל מצוקה כלכלית עלה מ-4% מתוך כלל הפניות בסגר הראשון ל-15% בסגר השני. "בייחוד עבור אוכלוסיות בסיכון, בדידות היא יותר קטלנית מהנגיף", מצטטת ירון את ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית בער"ן.

עתיד האנושות

"הארץ" הוא העיתון היחיד שמקדיש ידיעה לנסיגת ארצות-הברית מהסכם פריז לבלימת משבר האקלים. בדיווח, מאת סוכנות רויטרס, מצוטטת פטריציה אספינוסה, בכירה בארגון אמנת המסגרת של האו"ם בדבר שינוי האקלים (UNFCCC), שאומרת: "הנסיגה של ארצות-הברית תשאיר חור במבנה שלנו ובמאמץ הגלובלי להגשים את היעדים והמטרות השאפתניות של הסכם פריז".

הידיעה של "הארץ" מופיעה בתחתית עמוד 10, ליד מודעות האבל.

זו לא דיקטטורה, זה מיתוג ססגוני

בכל העיתונים שאינם "גלובס" מוקדשת הכותרת הראשית לתוצאות הבחירות לנשיאות ארצות-הברית, שעדיין אינן ודאיות. "על הקצה", נכתב בכותרת "הארץ", מעל מאמר מאת חמי שלו ולצד תצלום גדול של ג'ו ביידן. "עד הקול האחרון", נכתב בכותרת של "ידיעות אחרונות", לצד תצלום גדול של ביידן מחייך ותצלום קטן של טראמפ בפרצוף מודאג. "במרחק נגיעה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", כשגם כאן הרקע הוא תצלום גדול של ביידן מחייך ותצלום קטן של טראמפ במראה מתוסכל.

ב"ישראל היום" – העיתון שנוסד וממומן בכספי התורמים הגדולים ביותר לקמפיין טראמפ בשנים האחרונות, בני הזוג שלדון וד"ר מרים אדלסון; העיתון שבו המו"לית אדלסון פרסמה השבוע מאמר שבו הביעה תקווה לבחירתו המחודשת של הנשיא – הכותרת הראשית הבוקר היא "מהקרב בקלפיות – למלחמה בביהמ"ש". בעיתון השני של משפחת אדלסון בישראל, "מקור ראשון", קוראת הכותרת: "טראמפ נערך לערער על נצחון ביידן".

נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ מכריז באופן שקרי כי ניצח בבחירות, 4.11.2020 (צילום מסך מתוך שידורי CNN)

נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ מכריז באופן שקרי כי ניצח בבחירות, שלשום (צילום מסך מתוך שידורי CNN)

ההבדל בין כותרות שני העיתונים של משפחת אדלסון בישראל נראה זעיר, אך הוא משקף פער גדול החוצה בימים אלה גם את המחנה השמרני בארצות-הברית ומחוצה לה. מרגע שטראמפ הכריז בליל הבחירות, הרבה לפני תום ספירת הקולות ובלי שיהיו לו ראיות, כי הוא למעשה ניצח וכי הדמוקרטים מנסים לגנוב את הבחירות, היו בקרב שומעיו מי שהתגייסו לקריאת הקרב (סטיב באנון וגדי טאוב, לדוגמה) ומי שהסתייגו (כריס וולאס ועמית סגל, לדוגמה).

ב"מקור ראשון", העיתון שעורך אביו של סגל, מסתייגים. "רוב המומחים והפרשנים תמימי דעים שסיכוייו [של טראמפ] להצליח נמוכים, למרות הרוב השמרני בבית-המשפט העליון", מדווח אריאל שנבל מתחת לכותרת הראשית בעיתון, "אולם במחנה הרפובליקני לא מסגירים סימני ויתור ואף מחריפים את הרטוריקה". רן ברץ מסביר בעמודי הפנים את הסיבות ל"מפלתו" של טראמפ (היה סוליסט), וגם יתר הפרשנים יוצאים מנקודת הנחה שמשותפת לרוב העיתונאים בישראל: סביר שביידן יהיה הנשיא הבא.

"שליחנו בועז ביסמוט ליד עסק ממוגן בוושינגטון". "ישראל היום", היום

ב"ישראל היום", לעומת זאת, ששים לקרב. העורך הראשי ושליח העיתון לסיקור הבחירות בארצות-הברית, בועז ביסמוט, מתאר את המהלכים של טראמפ לקעקוע האמינות של תוצאות הבחירות כאילו היו מיצב מחאה שהופיע בוקר אחד בכיכר רבין: "צריך לזכור שלא מדובר במהלך חריג או אנטי-דמוקרטי של טראמפ, אלא חלק מהאופן שבו טראמפ כבר מיתג את עצמו ומהתנועה הבלתי רשמית שיצר: מועמד אותנטי וססגוני, שאינו פועל בתבניות מוכרות".

ובכלל, לפי ביסמוט, "חייבים לומר שהתביעות שהגיש טראמפ דווקא זכו להצלחה חלקית". האם חייבים לומר זאת? אולי, אבל גם אם כן יש לומר זאת לצד דיווח על דחיית חלק אחר מהתביעות שהגיש הנשיא האמריקאי בימים האחרונים.

(אגב, מובן שלדיווח של ביסמוט נלווה תצלום שלו בשטח, הפעם "ליד עסק ממוגן בוושינגטון". התצלום העצמי מגוחך במיוחד – קשה לראות את העסק הממוגן משום שביסמוט מסתיר אותו – אולם הוא לפחות מוכיח כי ביסמוט היה שם, מה שאי-אפשר להגיד על שליחי יתר העיתונים, שמדווחים הבוקר על התרשמותם מהנעשה ברחובות ארצות-הברית ללא תצלום נלווה. איך אפשר לדעת שהם לא יושבים במלון בוושינגטון, או בתל-אביב, וממציאים הכל? בעצם, כשחושבים על זה, גם התצלום העצמי של ביסמוט אינו ראיה חד-משמעית לכך שאכן ביקר אתמול בוושינגטון. איך נדע שלא הצטלם כבר ליד עסק ממוגן לפני שנים, וכעת צירף את התצלום לדיווח שכתב מביתו? אולי עדיף שלהבא יצטלם ביסמוט בשטח כשהוא מחזיק גיליון עיתון עדכני, כדי שנדע גם מתי בדיוק תיעד את עצמו. ואם על שער הגיליון הזה יופיע עוד תצלום של ביסמוט, כולנו נרוויח).

במוסף "השבוע" של "ישראל היום" העמדה נחרצת אף יותר. "יש חשש שהולך וגדל שהדמוקרטים פועלים לזייף את התוצאות", כותבת קרולין גליק. אמנון לורד, הקונספירטור אין צ'יף, מהדהד את טענות הנאמנים ביותר לטראמפ: "כל המדינות החיוניות לניצחון של טראמפ נתקעו, וכמו שהרפובליקנים טוענים – הן כאילו נערכו לשבש את הבחירות. או לפי ההאשמות שלהם, לגנוב את הבחירות".

ביסמוט עצמו, בדיווח נרחב, כותב כי "לטענת טראמפ, נכון ליום חמישי, הכל היה פתוח – הן בגלל שבתי-המשפט עוד עשויים להשתכנע מהחשדות לאי-סדרים, והן בגלל שיש קולות שישנו את התמונה אם יספרו אותם כראוי". בפועל, טראמפ לא טען שהכל פתוח אלא שהוא ניצח ושהתוצאות זויפו.

גבריות ישנה ומנחמת

המסקנה המשותפת היום לפרשנים לענייני ארצות-הברית מכל הקשת הפוליטית היא שתוצאות הבחירות הוכיחו כי טראמפ והטראמפיזם אינם סטייה מדרכה של ארצות-הברית אלא חלק אינטגרלי ממנה. יש גם מי שמנסים להסביר את זרמי העומק שהובילו מצביעים רבים כל-כך להעדיף את טראמפ על פני ביידן.

"יש סימנים שדווקא המיעוטים הבולטים, של השחורים ושל הלטינים, מסרבים להשתעבד לתבניות ששמו עליהם כל האקטיביסטים של המפלגה הדמוקרטית, וכמובן המנתחים והאסטרטגים הפוליטיים", כותב אמנון לורד במוסף "השבוע" של "ישראל היום".

לדברי לורד, הסיבה לכך היא ש"הדטרמיניזם של הזהות הגזעית והאתנית מבית מדרשה של התקשורת והאקדמיה האמריקנית שולל מהשחורים ומשאר המיעוטים את זהותם האזרחית כאמריקנים. בכך הם דומים לבני המעמד הבינוני הנמוך הלבן".

ב"הארץ" מציעה יעל שטרנהל את דעתה לגבי הגורמים שהובילו לעלייה בהצבעה לטראמפ בקרב שחורים, היספנים ובני הקהילה הלהט"בית. לדבריה, את ההסבר אפשר למצוא בשני פערים: מגדריים וכלכליים. בקרב השחורים בארצות-הברית, לדוגמה, 18% מהגברים הצביעו לטראמפ אך רק 8% מהנשים.

"אחד ההסברים שעולים ביומיים האחרונים נוגע לדימוי הגברי המצ'ואיסטי של טראמפ, והאופן שבו הוא קוסם לא רק לגברים לבנים, אלא גם לגברים מקבוצות מיעוט, כולל הומוסקסואלים", כותבת שטרנהל. "בעידן שבו נדמה כי נשים מאיימות על פריבילגיות גבריות מסורתיות במסגרת סדר מגדרי חדש, טראמפ מציע חזרה אל גבריות ישנה ומנחמת".

העצרת האחרונה של נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ בקמפיין 2020. מישיגן, 2.11.2020 (צילום מסך מתוך PBS)

העצרת האחרונה של נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ בקמפיין 2020. מישיגן, 2.11.2020 (צילום מסך מתוך PBS)

הפער הכלכלי שעליו מצביעה שטרנהל הפוך לזה שעומד בבסיס טענות לורד. "בניגוד לטענות הידועות, מצביעי טראמפ אינם עניי אמריקה, נפגעי הגלובליזציה שנותרו מאחור בעולם תחרותי", היא כותבת. "למעשה, שיעור התמיכה בטראמפ בקרב מי שמרוויחים פחות מ-50 אלף דולר בשנה עומד 42%, לעומת שיעור תמיכה של 54% בקרב מי שמרוויחים למעלה מ-100 אלף דולר בשנה. לכן סביר שחלק מאותם מצביעים מפתיעים שייכים לקבוצות מיעוט מגדריות או גזעיות, אבל בוחרים במי שמשרת את האינטרס שלהם כאנשים אמידים שנהנים מקיצוץ במסים ובורסה גואה – שני מאפיינים מרכזיים של נשיאות טראמפ".

ב"דה-מרקר" משוחח גיא רולניק עם יוחאי בנקלר, מנהל מרכז ברקמן למחקר אינטרנט בהרווארד. "יש מקבץ גדול מאוד, בערך 40 מיליון איש, כמעט מחצית מהרפובליקאים, שחיים בתוך יקום שכבר 40 שנה מנותק ממרכזי המידע הנורמליים", אומר בנקלר. עבור צופי פוקס-ניוז, נאמני ראש לימבו ושון האניטי ומעריצי פט רוברטסון, הקורונה "היא בסך הכל קונספירציה של האליטות לפגוע בטראמפ". כשלונו של הנשיא להיערך למגפה ולצמצם את נזקיה אינם סיבה לא להצביע עבורו.

טרור ליברלי מעונב

כמו לפני ארבע שנים, גם הפעם רוב סקרי דעת הקהל, ורבים מהפרשנים, נתנו הערכת יתר להצבעה הדמוקרטית. יש מי שלוקח אחריות. "אני מתנצל לפני קוראי על שכתבתי כאן בשבוע שעבר: 'הפור נפל. טראמפ לא ייבחר לכהונה נוספת. תבוסתו החזויה נשענת על סטטיסטיקה ודמוגרפיה שאין מהן מנוס. עבור לפחות מחצית מאוכלוסיית אמריקה, ולא רק אמריקה, יהיה זה סיום של סיוט שנמשך ארבע שנים'", כותב סבר פלוצקר בטורו שבמוסף "ממון".

"נכשלתי בדברי: אף שנכון לאתמול בצהריים טרם הוכרז מי יהיה הנשיא הבא של ארצות-הברית, ברור שהמפלגה הדמוקרטית והמועמד שלה לא סחפו אחריהם את אמריקה. וגם אם סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן ייבחר לבסוף לנשיא, זו תהיה בחירה דחוקה, על הקשקש, וכזאת תהיה גם בחירותו המחודשת של טראמפ. הסיוט של אמריקה שסועה ושונאת עלול להימשך עוד שנים ובמשנה תוקף. רבע מיליון מתי קורונה ו-30 מיליון מובטלים ומחוסרי עבודה לא איחדו אותה; להפך, הם קרעו אותה מבפנים. לקח חשוב בשבילנו. לזה לא ציפיתי. אני מתנצל ומפחד".

כמו בישראל, מתברר כי בארצות-הברית יש תופעה נרחבת של הטעיית הסוקרים. יש מי שמספק הסברים.

חגי סגל כותב במוסף "יומן" של "מקור ראשון" כי לדמוקרטים חסרה "התבונה להכיר בגודל המורא שמשטרת המחשבות שלהם הטילה על מיליוני אזרחים וגרמה להם לשקר לסוקרים".

בהמשך העיתון מתפרסם מאמר מאת מוטי קרפל, שכותב על "הדיקטטורה של הנאורות". לדבריו, "התקשורת, בעלי הדעה, האקדמיה וחוגים משפיעים אחרים, שבעיני עצמם הם ליברלים, נאורים ופתוחים, כופים את דעותיהם על הציבור בשיטות מתוחכמות מאלה שהכרנו במשטרים הדיקטטוריים של המאה שעברה. [...] הם מטילים אימה באמצעים של פסיכולוגיה חברתית. אלה אינם 'בוחרים ביישנים' שחוששים להביע את דעתם באופן חופשי, אלא בוחרים שהטילו עליהם אימה. [...] זהו טרור ליברלי מעונב, משטרת מחשבות".

אמנון לורד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של אתר nrg)

אמנון לורד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של אתר nrg)

גם אמנון לורד נדרש לבוחרי טראמפ שאינם מודיעים בגלוי כי הם כאלה, תוך דגש על היהודים מביניהם. לדבריו, רבים מהיהודים האמריקאים שחיים בישראל מסכימים עם מדיניות טראמפ במזרח התיכון ובכל זאת הצביעו לביידן. מדוע? בגלל "הדמות של טראמפ, כפי שהם קולטים אותה ב'ניו-יורק טיימס'".

"והדבר החשוב יותר", מדגיש לורד וגולש בזריזות מביקורת התקשורת לתיאוריות גזע, "הוא שהיהודים, יותר מקבוצות אתניות אחרות, פגיעים במיוחד ללחץ חברתי, בעיקר מסביבתם הקרובה". לפי הפרשן הפוליטי הבכיר ב"ישראל היום", יהודים אזרחי ארצות-הברית נמנעים מראש מלהצביע לטראמפ מפני שהם יודעים שאם יזכה בנשיאות לא יוכלו לזייף כראוי את קריאות הצער ויזוהו כתומכיו (ובלשונו הציורית: בעוד שבסביבת היהודי תומך טראמפ כולם "יוציאו את סכיני הגילוח החלודים ויחתכו את הוורידים", הוא עצמו "יתקשה לצרוח את הגעוואלד הזה באוקטבות המתאימות, ויזוהה מיד כמי שמקונן ללא דמעות").

מילא עם שלם של נמושות נוחות להשפעה, אבל לטעון שהיהודים גרועים בלזייף קריאות געוואלד? עד כאן, מר לורד.

כתב זר

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" משתומם מאיר שלו מידענותם המופלגת של עיתונאים ישראלים בפרטי הפרטים של הפוליטיקה האמריקאית. "כתבים וכתבות שבימים כתיקונם עוסקים בחדשות המקומיות של הפרובינציה שלנו דילגו בקלילות היישר לאמריקה ולענייניה, ועמם באולפנים גם דוברים טקטיים ויועצים אסטרטגיים וחרטומים אינטרדיסציפלינריים שעברו משיפור התדמית של השר לענייני רקמה ומחט אל מרומי גבעת הקפיטול", הוא כותב.

"אני משער שיש לדבר הזה גם קשר לסוגיות תקציביות, ומבקש לציין שיש בערוצים השונים גם כתבים שמכירים ומתמצאים. אבל קשה היה להתעלם ממי שסיגלו לעצמם נימה של ידענות פמיליארית ואמרו 'פרזידנט אילקט' כמו היהודי מהעיירה שאמר: 'דודי ראה שהפריץ אכל'. ובקיצור: נהירים להם שבילי וושינגטון כשבילי כפר-סבא, והאלקטורים סחבקיהם מנוער, וכל זה ברצינות רבת הוד ונחת של מי ששתה פעם קולה ונעשה בקי בהליכותיהן של ויסקונסין ושל פנסילבניה".

באותו המוסף, כמה עמודים קודם לכן, פותח נחום ברנע את טורו המוקדש לבחירות באמריקה בתזכורת לכך שכבר בתחילת שנות ה-70 היה שליח "דבר" לוושינגטון (ברנע נוקב בשם הקוד "עיתון ישראלי").

עמוד לאחר מכן מתפרסם טורו של עמית סגל, שגם הוא מוקדש בפתחו לבחירות האמריקאיות (אף שסגל היה בעבר שליח חדשות 2 דווקא ללונדון). הפעם מציע סגל תובנה והיפוכה, משל היה בן כספית ("התוצאות המאכזבות לדמוקרטים בסנאט ובבית-הנבחרים יהפכו את ג'ו ביידן לנשיא משותק, חסר יכולת לקדם מהלכים של ממש. או שאולי להפך?").

בערב הבחירות, כך לפי אתר "וואלה", טען פרשן חדשות 12 ו"ידיעות אחרונות" כי "המדינות שנפגעו הכי הרבה מהקורונה הצביעו בכל זאת לטראמפ", כשהוא מתבסס על "נתונים חלקיים ולא סופיים", שגם לפיהם – קביעתו היתה שגויה. בעיתון של אביו סגל דווקא זוכה למחמאות. "בערוץ 12 היה עמית סגל, שקשה כנראה למצוא נושא שלא יפגין בו ידע רחב ותובנות חדשות", כותב עליו אריאל שנבל.

הנאות קטנות

"אני עוקב בהנאה אחר ספירת הקולות הבלתי נגמרת בלאס-וגאס. שלדון אדלסון, שהבטיח לפי פרסומים לתרום לטראמפ 180 מיליון דולר, לא פחות, לא הצליח לגרום לעובדי בתי-הקזינו בעיר להצביע טראמפ. העלאה במשכורת למפעילי הרולטות היתה עולה פחות, ומועילה לטראמפ יותר מכל המיליונים" (נחום ברנע, "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות").

הדרה

אחת ההפניות שמתפרסמות בשער "מעריב" מנוסחת כך: "השקט שאחרי הסערה: אף אחד אינו ממלא את תפקידו במיגור האלימות במגזר הערבי". הקוראים מופנים לשני מאמרים המתפרסמים בקונטרס הראשי של העיתון ולמאמר שלישי בסוגיה, המופיע במוסף "עסקים".

הנושא ראוי, כמובן, והקדשת שלושה מאמרים בגיליון אחד מוצדקת בהחלט. אולם שלושת המאמרים נכתבו מנקודת מבט אחת: יהודית. כל שלושת הכותבים של המאמרים הם יהודים (יעקב פרי, רות וסרמן-לנדה ושלמה מעוז). במאמרים אין אפילו ציטוט של מומחה או סתם אזרח ערבי. שלושה יהודים מסבירים ליהודים מה צריך לעשות כדי לפתור את בעיית הפשע בחברה הערבית.

נראות ציבורית

ב"גלובס" מתפרסם ראיון שערך חן מענית עם עו"ד נבות תל-צור, שייצג את אהוד אולמרט כשזה הואשם בשוחד וייצג לזמן קצר גם את נתניהו, לפני שהתברר כי אין לראש הממשלה אפשרות או רצון לממן את שירותיו. בשיחה עם מענית עומד עו"ד תל-צור על ההבדל בגישות של אולמרט ונתניהו למשפט. בעוד אולמרט הגיע לכל הישיבות, נתניהו ביקש פטור מהתייצבות כבר לישיבה הראשונה, וכשאולץ להגיע תקף בבוטות את הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה וטען לתפירת תיקים.

"ההתנהלות של נתניהו משדרת חולשה ופחד", אומר עו"ד תל-צור. "אני לא הייתי יכול להיות שותף לדבר כזה. אני גם לא מאמין בתפירת תיקים ובקונספירציות. זו טענה אווילית מבחינה משפטית [...] אתה צריך להתמודד עם הראיות. לכן אני נגד הקו הזה בכלל. הוא מזיק, הוא משדר חולשה והוא לא מוצדק".

"נתניהו: 'היועמ"ש לא מוסמך לקבוע לי הסדר ניגוד עניינים", לשון כותרת ידיעה בתחתית הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". יעל פרידסון מדווחת כי בתשובה שהגיש ראש הממשלה לבג"ץ הוא מבהיר כי הסמכות לקבוע את הסדר ניגוד העניינים שלו נתונה למבקר המדינה.

ארנון (נוני) מוזס בצאתו מדיון בהליך משפטי שיזם נגדו דוד ליבר, דירקטור ב"ידיעות אחרונות". תל-אביב, 4.11.2020 (צילום: איתמר ב"ז)

ארנון (נוני) מוזס בצאתו מדיון בהליך משפטי שיזם נגדו דוד ליבר, דירקטור ב"ידיעות אחרונות". תל-אביב, שלשום (צילום: איתמר ב"ז)

הסדר ניגוד העניינים של ראש הממשלה, כך מוסבר בידיעה, נועד למנוע את האפשרות שינצל את מעמדו כדי להשפיע על משפט השוחד המתנהל נגדו. בדיווח לא מוזכר כי אותו כתב האישום שהוגש נגד נתניהו כולל גם נאשמים אחרים, בהם העורך האחראי של העיתון שבו מתפרסמת הידיעה, ארנון (נוני) מוזס.

אף שחלפו כבר 283 יום מאז הוגש נגד מוזס כתב אישום בגין שוחד, בטענה כי הציע לשנות מהקצה לקצה את אופן הסיקור של נתניהו באימפריה התקשורתית שלו תמורת גיוס ראש הממשלה לפגיעה במתחרה העיקרי "ישראל היום", מוזס נותר בעמדת העורך האחראי של "ידיעות אחרונות". כמו שנתניהו מעדיף לנהל את מלחמותיו מעמדת השלטון, כך גם מוזס מעדיף להיאבק על חפותו מעמדת הכוח.

השליטה ב"ידיעות אחרונות" מעניקה למוזס אפשרות להחניף למערכת המשפט ורשויות האכיפה, כפי שניכר בעיתון בשנה האחרונה, אך הוא יכול באותה המידה גם להפוך את הגישה ולצאת במאבק כולל נגד "כנופיית שלטון החוק", כפי שכבר קרה בתקופת משפט ראש הממשלה שהורשע בשוחד, אהוד אולמרט. השליטה ב"ידיעות אחרונות" גם מאפשרת לו לנצל, לכאורה, את כספי החברה לטובת מימון הגנתו המשפטית.

מה שאין למוזס וכנראה גם לא יהיה הוא הסדר ניגוד עניינים. נכון, העורך האחראי אינו נבחר ציבור כנתניהו, אך הוא עומד בראש כלי תקשורת שהוא במהותו מוצר ציבורי, גם כשהוא בבעלות פרטית.

בידיעה של פרידסון מהבוקר נכתב כי נתניהו הודיע שהוא מקבל "מיוזמתו, למען הנראות הציבורית, שהוא לא יתערב במינוי של יועץ משפטי לממשלה, פרקליט מדינה ומפכ"ל". הנה צעד ראשון אפשרי של מוזס לשיקום האמון ב"ידיעות אחרונות". אינך מוכן לפרוש מהמערכת? אינך מסכים אפילו לפרישה מן השפה אל החוץ, כפי שעשה מו"ל "מעריב" עופר נמרודי כשהוגש נגדו כתב אישום? הצהר כי למען הנראות הציבורית לא תתערב בסיקור המשפט שלך וכל הנוגעים בו בכלי התקשורת שתחת שליטתך.

תזכורת עונתית

חגי סגל, עורך "מקור ראשון", הורשע בשנת 1985 בעבירות טרור בשל פעילותו בארגון שכונה "המחתרת היהודית". הוא נידון לשלוש שנות מאסר בפועל, ומתוכן ריצה שנתיים. על-פי חוק המרשם הפלילי, ההרשעה התיישנה בשנת 1997 ונמחקה בשנת 2007. עוד נקבע בחוק כי "מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לעניין כל דין כאילו לא הורשע". על בסיס זה יש מי שטוען שלתקשורת אסור לפרסם כלל את עובדת הרשעתו של אדם, מרגע שזו התיישנה ונמחקה.

גם אם לא מקבלים את הפרשנות המחמירה לחוק, יש היגיון בהחלטה לא לפרסם מחדש את פרטי עבירות העבר של אדם בכל פעם שמזכירים את שמו, 35 שנה לאחר הרשעתו. עם זאת, ישנן פעמים שבהן קשה להימנע מהתזכורת. במקרה של חגי סגל, מקרה שכזה עולה כשהוא כותב על טרוריסטים שהפכו לאזרחים מכובדים.

חגי סגל בוועידת "מקור ראשון". ירושלים, 11.3.2018 (צילום: יונתן זינדל)

חגי סגל בוועידת "מקור ראשון". ירושלים, מרץ 2018 (צילום: יונתן זינדל)

הבוקר, לדוגמה, בטורו שבמוסף "יומן" של "מקור ראשון", שנושא את הכותרת "תזכורת עונתית", כותב סגל על החלטה של בית-המשפט המחוזי בירושלים מהשבוע האחרון שלפיה הרשות הפלסטינית תפצה ב-11 מיליון שקל את שארי בשרם של גדי וציפי שמש מירושלים, שנרצחו בפיגוע התאבדות בשנת 2002. סגל מציין כי תאופיק טיראווי, שמתואר בהכרעת הדין כמי שמשרדו צייד בחומרי נפץ את המחבל המתאבד, הוא כיום יועצו הבטחוני של יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן.

"רבין התפתה לחתום על הסכם מופקר עם אנשים רעים שאפילו לרגע קט לא התכוונו להניח את נשקם", כותב סגל. "בני בריתו החדשים מספטמבר 93' ואילך המיטו עלינו רק שכול וצער. כשהוא ניווט את ישראל ברוח מקהלת 'תנו לשמש לעלות', הם חרחרו את רצח בני משפחת שמש".

גם אם נסכים לכל הכתוב בפסקה לעיל, אולי עדיף שמישהו אחר היה כותב אותה.

סימנייה

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה מאת רונן ברגמן ואיתי אילנאי שלפיה אסון צור הראשון, שבו נהרגו 76 ישראלים, לא נגרם מתקלת גז. "דוח פנימי שחיבר סגן ראש השב"כ לשעבר ומסמכים סודיים המתפרסמים כאן לראשונה מחזקים את הטענה שמדובר בפיגוע ההתאבדות הראשון של חיזבאללה", נכתב בכותרת המשנה.

גילטי פלז'ר

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתפרסם ראיון שערך יהודה שלזינגר עם ח"כ אסנת מארק. חברת-הכנסת הטרייה, שהצטרפה לאחרונה לוועדה למינוי שופטים, מספקת שלל ציטוטים שכיף לקרוא ועצוב להפנים.

"היו גם מועמדים שפסלת על רקע אידיאולוגי?", שאול שלזינגר, ומארק עונה בגאווה: "ברור. היה מישהו שמילא מקום בבית-דין צבאי. אמרתי לו, 'תן לי פסק דין שאתה יכול להתגאות בו'. הוא סיפר שזיכה מחבל, כי לא היו מספיק ראיות. אמרתי, 'מה זאת אומרת?! המחבל הרג חצי? לא הרג מלא?'. הוא המשיך להתלהב מזה שזיכה אותו. ואחד כזה עבר אצל איילת שקד, אתה מבין?!".

בהמשך מספרת ח"כ מארק על שופט שלום שרצה להתקדם למחוזי אבל לפני שהיה שופט "היה עובר בין המסתננים ומדריך אותם איך לתבוע את המדינה. כתב מאמרים והיה נותן למסתננים ייעוץ משפטי על הזכויות שלהם". שופט עליון שישב עמה בוועדה דווקא היה בעד אותו אדם, שייעץ לבני אדם אחרים על זכויותיהם המשפטיות, אולם מארק התנגדה. "אתה מבין שאתה המדינה? איך אתה מאפשר את זה?!'", אמרה בוועדה.

ח"כ אסנת מארק, בחודש שעבר (צילום: יונתן זינדל)

חלק אחר בראיון מוקדש לאסטרטגיה התקשורתית של מארק. "היית בראיון אצל אופירה וברקו מול תמר זנדברג, דיברת בקול. כשהעבירו לה את זכות הדיבור, חיכית שהיא תגיד שני משפטים והתפרצת לדברים שלה. לא נתת לה לדבר", אומר לה שלזינגר. ח"כ מארק שוב מאשרת בגאווה: "נכון. למה שאתן לה לדבר? אני לא צריכה לתת לה לדבר. אני באה לתוכנית להעביר את המסר שלי, מה אכפת לי מהמסר שלה?".

"כלומר, זה מתוכנן מראש. היא לא אמרה משהו שהקפיץ אותך", מבקש שלזינגר להבהיר. "נכון", מאשרת ח"כ מארק. "היא לא מרתיחה אותי. יש לי מסר ברור שאני רוצה להעביר, ואני אעביר אותו. עובדה שברוב הראיונות שומעים רק אותי ולא את הצד השני".

בשולי הראיון מספרת מארק על תביעות הדיבה שהגישה לאחרונה, ומשם עולה כי מלבד ארבעת התביעות שעליהן דווח כאן לאחרונה ישנה גם תביעה חמישית, שהגישה נגד אריאנה מלמד, משום שזו כינתה אותה "כלבלבה חדשה של הנאשם". אגב, אולי כדאי שמלמד תקרא את הראיון עם מארק. שלשום היא הגישה בתביעה נגדה בקשה לפסק דין בהיעדר הגנה.

ערך מוסף

מנויי "מקור ראשון" קיבלו הבוקר יחד עם הגיליון מוסף מיוחד מטעם עמותות מחדשי הישוב הייהודי בחברון והרחיבי מקום אהלך. המוסף כולל בין היתר תצלומים רבים מההתנחלות, קטעים מההספד לרבנית מרים לוינגר שנפטרה לאחרונה, עדכונים על הנעשה במערת המכפלה ופרטים על אחורי הקלעים בהליך לרכישת מבנים שבסמוך למערה (הלקוחים מכתבה שפורסמה ב"מקור ראשון"). את כפולת האמצע, שעל כולה מודפס תצלום אוויר של ההתנחלות היהודית בלב חברון, אפשר לתלוש ולתלות כפוסטר.

מנויי "הארץ" קיבלו הבוקר יחד עם הגיליון מוסף מיוחד מטעם הפקולטה לאמנויות במכללת סמינר הקיבוצים. תערוכת הסיום השנתית, שבדרך כלל מוצגת פיזית, מובאת הפעם לקרואים בפורמט מודפס.

דיקן הפקולטה, פרופ' אבנר פיינגלרנט, כותב בפתח המוסף על מבנה הפקולטה החדש בלב תל-אביב. "זהו ויתור על 'מגדל שן', התבדלות והתבצרות בדיסציפלינה, על מנת ליצור עולם שיש בו פראות, חדשנות, פריצת גבולות בצד מעורבות, אקטיביזם ותיקון עולם. פקולטה שהופכת להיות משתפת ומשותפת, שמביאה עמה תקווה לכולנו עם החזון שלנו; אמן.נית-חוקר.ת.-מורה.ה".

"ישראל היום" מבהיר

"ישראל היום", 6.11.2020

עושים לביתם

ב"מעריב" מתפרסם, כבכל שבוע, עמוד במימון בנק הפועלים. במוסף "עסקים" של העיתון נדפסת כפולת עמודים שבמרכזה תצלום של יו"ר קק"ל היוצא, דני עטר. אלן רוזנבאום מגיש "ראיון פרישה מיוחד", שנכתב "בשיתוף פעולה עם קק"ל".

ב"ישראל היום" מתפרסם עמוד בחתימת עמרי ליבנה ובמימון מפעל הפיס. ב"דה-מרקר" מתפרסם עמוד פרסומי מאת רותם דרוב הנושא את הגילוי הלא נאות דיו "תוכן שיווקי".

במוסף "שבת" של "מקור ראשון" מתפרסמת כפולת עמודים במימון תנועת בני-עקיבא, ואילו במוסף "דיוקן" של העיתון מופיעה כפולה נוספת במימון רשת אמית (ובחתימת אלון בן-דוד).

ענייני תקשורת

אבי בר-אלי פותח את טורו ב"דה-מרקר" באנקדוטה: בטלוויזיה החינוכית שידרו תוכנית מדובבת בשם "גלילאו" שבה נראה שף מכין מנה הכוללת שרימפס. בדיבוב נאמר ביחס לשרימפס כי מדובר ב"חלבונים".

גנז המדינה לשעבר יעקב לזוביק מפרסם רשימה ב"מוסף הארץ" שנפתחת בשאלה מה תוכן ההתכתבויות שערך ראש הממשלה יצחק רבין עם עורך "ידיעות אחרונות" בתחילת שנות ה-90, משה ורדי.

במוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון" מראיין אריאל שנבל את טלי בן-עובדיה, עורכת תוכנית התחקירים של ערוץ כאן 11, "זמן אמת". אחרי שהיא מתארת את התחרות מצד יתר כלי התקשורת אומר שנבל: "מה שמעלה את השאלה האם יש בכלל הצדקה לעוד תוכנית תחקירים, כלומר עוד מאותו דבר, והפעם על חשבון כספי משלם המסים שמממנים את הערוץ הציבורי". מבלי להתייחס לאיכות התוכנית "זמן אמת", השאלה של שנבל מעידה בעיקר על חוסר הבנה בסיסי בתפקיד ובפוטנציאל העיתונאי של שידור ציבורי.

במוסף "מעריב" מראיין אייל לוי את העיתונאי והתסריטאי אלי תבור. לקראת סיום שואל לוי את תבור, "איך העיתונות היום?", וזה משיב: "חוץ מהחינמון, היא יוצאת מהכלל. [...] העיתונות בשנות ה-60 וה-70 היתה שמרנית, והיום כל העיתונות היא 'העולם הזה'. עיתונות חוקרת יוצאת מהכלל".