"טעות בשיקול הדעת", הפטיר ביבושת האלוף דני יתום, "אמש, בחצות הלילה" תיקנו את הטעות ועצרנו את עאטף הזז," הוסיף וחייך חיוך שובב. אני לא חייכתי. הרגשתי מבויש.
תחילתו של הסיפור באחד מערבי חודש אפריל 1992 בכפר דורא ליד חברון. דוד אלימלך, צעיר ישראלי מאחד המושבים בפרוזדור ירושלים, ישב ושתה קפה עם שותפו לעסקים, פלסטיני תושב הכפר, על מרפסת ביתו בכפר.
במרחק מטרים ספורים מהם התגודדו כמה צעירים ורשמו כתובות מחאה על הקיר. לפתע נעצרה מכונית ומתוכה התפרצו רעולי פנים והסתערו על הצעירים.
על מה שהתפתח לאחר מכן יש שתי גרסאות. צה"ל טען שהמסתערבים נהגו לפי כל הנהלים המחייבים: הפלסטינים הוזהרו, אחד מהם תחב את ידו לכיסו, החיילים חשדו שהוא שולף רימון, פתחו באש ופצעו שלושה צעירים. שניים קשה, ואחד, עאטף הזז בן ה-16, נפצע קל ברגליו. צה"ל גם טען שהמקום היה שרוי בדמדומים ולכן היה קשה לזהות מה בדיוק זממו הפלסטינים הצעירים לבצע.
לדוד אלימלך היתה גרסה שונה לחלוטין. הוא טען שהמקום הוצף באור זרקורים, המסתערבים לא הזהירו את מציירי הסיסמאות ופתחו ללא כל התראה בצרור יריות. על דעת שני הצדדים מוסכם, כי בחיפוש שנערך לאחר התקרית לא נמצאו כלי נשק אצל הפלסטינים הפצועים. "אני האמנתי שדברים כאלה קורים רק בדרום אמריקה", הכריז אלימלך המזועזע, שאף הזדהה כאיש ימין ותומך מובהק בליכוד.
באותה תקופה עבדתי ככתב מיוחד ל"יומן" והוטל עלי להכין כתבה על התקרית. ביום הראשון לצילומים הגעתי לכפר דורא, ופגשתי לתדהמתי את עאטף הזז מדדה על קביים, חופשי ברחובות הכפר. מיותר להוסיף כי עדותו תאמה את דבריו של דוד אלימלך ועמדה בסתירה גמורה לגרסת הצבא.
ביום חמישי, בשעת לילה מאוחרת, טילפן אלי דני יתום, אז אלוף פיקוד המרכז, לחדר העריכה. למחרת הייתי אמור לראיין אותו כדי לקבל את תגובתו למקרה שהפך שנוי במחלוקת. יתום התעניין בנושא שעליו ייסוב הראיון. תוך כדי שיחה סיפרתי לו שפגשתי את עאטף מהלך חופשי בכפר, ותמהתי באוזניו -- הרי אם מדובר בניסיון לרצח, כפי שטוען הצבא, כיצד זה שחררו את "המחבל המסוכן" לביתו? יתום שמע אותי ולא הגיב. זה היה בשעת לילה מאוחרת בליל חמישי.
למחרת הגעתי ללשכתו של יתום, והצגתי בפניו את השאלה לגבי עאטף הזז. תגובתו של יתום היתה מהירה: "היתה טעות בשיקול הדעת. עאטף נעצר אמש בחצות".
לא הסתרתי את המידע הזה מהצופים, ובציטוט זה ממש סיימתי את הכתבה ליומן. זה לא כל-כך עזר לי. מאז אני חי בתחושה שבגלל טעות שלי נעצר נער בן 16 והושלך לכלא, אולי ללא עוול בכפו. וזה קשה.
ישראל סגל הוא עורך "היומן" בערוץ הראשון
גיליון 13, פברואר 1998