שבת נחמו, שבאה מיד אחרי ט' באב, והימים שסביבה, הם זמן טוב לבחון כיצד מתייחסת התקשורת לחזון בית המקדש השלישי.
שבת נחמו קרויה על שם ההפטרה שקוראים בה, חזון ישעיהו על חידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש באחרית הימים. בעשורים האחרונים השיח של בניית בית המקדש וחידוש הקורבנות בימינו אנו, ולא רק באחרית הימים, תופס אחיזה בקרב ציבורים גדלים והולכים, בעיקר בחברה הדתית-לאומית.
ספרה של ד"ר שרינה חן, "במהרה בימינו - תמורות ביחסו של הציבור הדתי לאומי להר הבית" (2017) מתאר יפה תהליך זה. בחינה של כמה מעיתוני סוף השבוע של שבת נחמו, לצד כתבות שהופיעו בעיתונות בין ט' לט"ו באב, מאפשרים הצצה לשלב הבא: הפעפוע של חזון בית המקדש השלישי, בימינו אלה, למרחב הציבורי התקשורתי של כלל חלקי החברה הישראלית.
שורשיו של העיתון "מקור ראשון" נטועים עמוק בחברה הדתית לאומית, אך היומרה שלו היא כלל ישראלית. גליון שבת נחמו עסק בעיקר בהתנתקות – בחינה אקטואלית של חורבן בית ("הבית"?) ותוצאותיו. אבל מקומו של בית המקדש לא נפקד - במדור הקבוע "עמוד ההר" שבקונטרס המרכזי של העיתון. את המדור עורך ארנון סגל, פעיל לעליית יהודים להר הבית ובנו של העורך הראשי חגי סגל, שלו גם קשרי עבר לחזון הר הבית העתידי.
"דף הבית", מדורו של ארנון סגל ב"מקור ראשון"
ארנון סגל בחר למדור של שבת נחמו קו ממלכתי, שכלל ראיון עם הנשיא רובי ריבלין. כבוד הנשיא מזכיר את החשיבות לשמור על מתן כבוד גם לקודשי האסלאם – תוך שהוא מדגיש שהר הבית אינו אתר מוסלמי. הוא קורא לשמור על הסטטוס קוו – ומדגיש שהוא אומר זאת כמי שעלה עם אריאל שרון להר "כדי לבחון מקרוב את השמירה על ריבונותנו שם" (באירוע שתרם לפרוץ האינתיפאדה השניה).
ריבלין מדבר על תקוותו ל"בית מקדש צמחוני" ו"חופש פולחן לכל אדם" (כלשון התביעה של פעילי המקדש שנמנע מהם כרגע להתפלל בהר הבית). בה בעת הוא מציין שאינו יודע אם המתח באיזור יכול לאפשר זאת. בסיום הראיון הנשיא מדגיש את הקו הממלכתי: השאלות הבלתי פתורות, הוא מסכם, ייאלצו לחכות ל"הלכתא דמשיחא".
"הארץ", בתיווכו של בני ציפר, עורך מוסף "תרבות וספרות", מציע שילוב מעניין שמצריך מעט סמיוטיקה, או לפחות תשומת לב לפרטים. בעמוד השער של המוסף ניתוח מרתק של פרופ' ירון צור על הקשר בין שבתאי צבי והתאסלמותו לבין מדיניות של המרות דת שקידמו אנשים מרכזים בחצר הסולטאן העותמאני מחמד הרביעי.
בין השורות אפשר גם לקרוא רמיזות לכמה מרכיבים שהפכו את התנועה השבתאית לפופולרית מחדש בעיני חוקרים בני זמננו ובעיני חסידי רוחניות עכשווית: הדמיון לתנועות שונות באסלאם הסופי ואף נטיות אנטינומיות. מהדיון אנו לומדים על הטעות הבסיסית של המשיח מאיזמיר: ההתגרות בריבון - המדינה העותמאנית. בהעדר ריבונות, הסתיים הפרויקט המשיחי בהתאסלמות.
צילומו של אוליביה פיטוסי ב"תרבות וספרות" של "הארץ"
בעמוד הסוגר של המוסף הדיון עובר לבית המקדש עצמו במאמרו של חוקר המיסטיקה היהודית איתמר גרינוולד. המאמר בוחן את הקשר בין חורבן בית המקדש וט' באב ל"קורבן העצים" – שהיה יום שמחה "וכלל תרומה של עצים שהשתמשו בהם להעלאת האש על המזבח". הסקירה הדקדקנית של שאלת מועד חורבן הבית ומקומם של ימי שמחה מול ימי תענית מובילה את גרינוולד גם לשבתאי צבי, שמתוך כריזמה משיחית הכריז על ביטולם של הצומות, ולאזכור כי יש מי שרואים בהקמת מדינת ישראל אירוע משיחי.
עד כאן, לכאורה, תמונת דברים אופינית ל"הארץ" – מאמרים אקדמיים כבדי סבר. אלא שמבט על העיתון כולו, ולא רק על הטקסט, מראה כיצד תוך כדי מבט חטוף במאמר העוסק בט' באב (לא צריך אפילו לקרוא) אנחנו עוברים מהעבר להווה - ואולי גם לעתיד. לצד מאמרו של גרינוולד מיקם העורך תמונה גדולה של "ארגוני המקדש חונכים מזבח לקראת הקרבת קורבנות בבית המקדש השלישי". שני כוהנים לבושים בבגדי כהונה לבנים מצולמים ברגע שבו הם מעלים חלקים מהקורבן של המזבח הדולק.
לתמונות עוצמה משלהן, והתמונה של אוליבייה פיטוסי אכן מדברת בעד עצמה. אילו היתה תמונה זו מופיעה במאמר הדן בהיבטים שונים של קבוצות שוחרי המקדש, היתה זו המחשה לכך. אבל מיקום התמונה בגיליון מציע אפשרות לקריאה שונה: תיעוד של דוגמא עכשווית אותנטית למעמד הקורבן המתואר. מיקום התמונה ליד דיון אקדמי מכובד נותן למעמד לגיטימציה והכיתוב הלקוני, "ארגוני המקדש חונכים מזבח לקראת הקרבת קורבנות בבית המקדש השלישי", מלמד על הנורמליות החדשה. צריך רק לממש את הריבונות שהפעם (שלא כמו בימי שבתאי צבי) קיימת.
"מקור ראשון" נוקט בגישה דיאלקטית: קו ממלכתי בעמוד הקבוע המוקדש למקדש. במקרה של "הארץ" אנו זקוקים לעבודה מסוימת כדי לפענח את הרמזים שקושרים בין העניין הציוני בשבתאי צבי (מגרשם שלום ועד היום) ועד לבית המקדש השלישי.
"הדמיה מרשימה של החלום של יהודים לדורי דורות", הכתבה ב"ישראל היום"
לעומתם, "ישראל היום", החינמון הנפוץ במדינה, מציע דיון ישיר בבית המקדש העתידי - גם אם כזה שנותר לכאורה בספרה אמנותית. במדור "יהדות - תרבות יהודית" שבאתר האינטרנט של העיתון הופיעה בסוף יולי הכתבה "הדמיה: כך ייראה בית המקדש בירושלים המודרנית?'. זהו תיאור של פרויקט ייחודי של הצייר אלישע כ"ץ, שצייר את בית המקדש השלישי "עם הנוף האותנטי של ירושלים כמו שהיא נראית עכשיו, עם כל הבניינים שקיימים היום וכולי".
מהציור אפשר ללמוד כי המשמעות של "וכולי" היא העלמת כל זכר למסגדים ואתרים מוסלמים בהר הבית של היום. הכתבה ב"ישראל היום" הופיעה בערב ט' באב גם באתר ערוץ 7 ("בית המקדש השלישי - כך זה ייראה"). חזרנו אם כן לנקודת הפתיחה: המעבר של רעיונות בית המקדש מהציבור הדתי-לאומי לספרה הציבורית הכללית.
בראייה לעתיד, נותר בכל זאת לשאול מה יעשו עם כל הפרטים וחפצי האמנות הנמצאים במסגדים ובמבנים המוסלמים בהר הבית כיום. אולי בשביל זה בנו את מוזיאון הסובלנות?
ד"ר חן ברם הוא מרצה בכיר במכללה האקדמית הדסה ועמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית